|
לידה במחסום
קלנדיה
birth in qalandiya cp
17:30
video
and
text
in english
 |
|
נעמה מוברכ צלאח אדין בת העשרים ושבע מהעיירה חיזמא היתה בהריון מתקדם.
בית החולים הקרוב ביותר נמצא בירושליים, מרחק חמש דקות נסיעה, אלא שנעמה
איננה רשאית להיכנס לירושליים כי היא פלסטינית. לכן היא ואימה נסעו לכיוון
בית החולים ברמאללה הרחוק יותר, עשרים וחמש דקות לערך אלמלא היה בדרך מחסום,
כמו שיש כיום בכל הכבישים העיקריים, ובין כל ישוב לישוב.
אלמלא היה מחסום קלנדיה.
מחסום קלנדיה איננו יוצא דופן, הוא כמו כל המחסומים בגדה המערבית, הנמצאים
עמוק בתוך הגדה, בינות לכפרים וערים, שמבתרים אותה ומפצלים אותה לתאי שטח
נפרדים שאי אפשר להגיע מהאחד אל השני, כי כולם מוקפים כבישים ליהודים בלבד
וחומה וחסימות ומחסומים.
ובמחסום כי הוא מחסום כל התושבים אינם רשאים לעבור אלא אם הם עונים
לקריטריונים שאינם קבועים או הגיוניים, הן אלה שמגיעים מלמעלה והן אלה בשטח
הנקבעים על ידי החיילים, על פי דמיונם, ובתוך הרשות האינסופים הניתנת להם.
איש אינו יכול לדעת מה תהינה הוראות המניעה המסוימות של היום, או השעה.
איש אינו יכול לדעת אם יעבור, ואם יעבור, בכמה זמן: אסור בתנועה אלא אם
הוכח אחרת.
נעמה לא יכולה היתה לדעת אם תגיע או איך או כמה זמן יקח לה.
מפני שהדרכים לפלסטינים כל כך מסוכנות ואיטיות ומשפילות, אנשים לא יבחרו
ללכת ולנסות לעבור במחסום אם יכולים אחרת, אם אפשר לותר, אלא אם אין להם
ברירה.
נעמה ואימה יצאו מחיזמא במונית, הן הגיעו לשער ברזל החוסם את הדרך, קילומטר
בערך לפני מחסום קלנדיה, שם הן נאלצו לצאת מהאוטו, והלכו ברגל לכיוון
המחסום. אישה בהריון ואימה הזקנה.
עוד לפני שהגיעה למחסום, היא החלה ללדת, על רצפת הבטון, ובינות לעשרות
האנשים העוברים, ובתוך הליכלוך. נשים כי הן נשים החלו מקיפות אותה כמו חומה.
מסתירות. אימה יושבת היתה על הארץ למרגלותיה. תחת ראשה תיק שחור של אחת
הסטודנטיות מסביב, מכוסה במעיל חום מזדמן.
14
במרץ 2006 |
|
|
Twenty
seven years old Naame Mubarak Salah Adin from the small town Hizma was
in the last stages of her pregnancy.
The nearest hospital was in Jerusalem, five minutes away, however Naame
is not allowed to enter Jerusalem as she is Palestinian. That is why she
and her mother had to go to the hospital in Ramallah which is further
away, a twenty five minute drive, had there not been a checkpoint on the
way: as there is on all main roads and between each and every village
and town.
Had Qalandiya checkpoint not been there.
Qalandiya checkpoint is not exceptional, it is like all other
checkpoints in the west bank which are placed deep in the west bank,
cutting it apart, in segregated, restricted territorial cells which
cannot be reached from one another, because there are all surrounded by
roads for Jews only, and the wall and blockages and checkpoints.
Checkpoints which the inhabitants are not permitted to pass unless they
answer to criteria which isn't consistent or logical, both those which
come from above and those determined by the soldiers on the spot
according to their imagination and the eternal freedom and permission
they are given.
No one can know what the day's or hour's particular regulations will be.
No one can know in advance if he or she will pass, or how long it will
take them – forbidden unless proven otherwise. Naame could not know if,
or when, or how long it will take her to arrive at the hospital in
Ramallah.
As movement is so hazardous and slow and humiliating for Palestinians,
people will not choose to try and pass the checkpoint if they don't have
to, if they can give it up. Only if they have no choice they shall.
Naame and her mother left in a taxi. They arrived at the iron gate which
blocks the way, about a kilometer before Qalandiya checkpoint, there,
they were forced to leave the car, and walk the rest of the way on foot.
A pregnant woman, and her elderly mother.
She hadn't reached the checkpoint yet, when she started giving birth, on
the concrete floor, and between dozens of passers-by, and in the dirt.
Women because they are women surrounded her, creating a human wall,
hiding her. Her mother was sitting next to her.
She had a black bag under her head, that belonged to one of the women,
covered with a brown coat.
14 March 2006 |
|
