צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
 

english

פרטים על הדימוי
השתינו עליו וקיבל שמונה חודשים.
 

מה משפיל אדם, זה עניין סובייקטיבי. תלוי מה מסמל מה לכל אחד. לי למשל, זה לא זה שהם השתינו עליו שנחווה לי כהכי משפיל, אלא יותר זה שהפשיטו אותו עירום. את עניין השתן אבא של מחמד בהתחלה התבייש לספר. אפילו להגות את המילים היה קשה לו. אני חושבת שבשבילו זה היה הדבר הכי משפיל שהם עשו לבנו, יותר מכל הדברים האחרים.
איזה מין בני אדם אני חושבת, לוקחים ילד בן שלוש עשרה ולא חשוב למה, ומענים אותו ככה. ואז אני עונה לעצמי, כל ישראלי כמעט. כל חייל בצבא כשמדובר בפלסטיני. כל אדם בעצם, אם רק הקודים המקומיים מסמנים לו שזה מותר.

היום שבו ראיתי אותו לראשונה היה באחד מימי השני האלה בבית המשפט עופר, באולם מספר 2, שם שופטים את הילדים. 20, 22, 23 ילדים ביום. ילדים ונערים שמגיעים בקבוצות של שניים, שלושה, לפעמים ארבעה, לבושים בגדי אסירים חומים, שרשראות על הרגליים של כל אחד, ויד מחוברת באזיקים לידו של ילד סמוך.
אני שמתי אליו לב במיוחד כי היו לו תלתלים עגולים ורכים, וכי היה נראה מאוד צעיר, וכי בכה. זה לא שאחרים לא בוכים מדי פעם, מהקטנים אני מתכוונת, אבל לפחות על פי הנסיון שלי, לא ככה פתוח, ובלי לנסות להתגבר או להסתיר.

בית המשפט הצבאי הוא ברוב רובו של הזמן הארכות מעצר. זו השיטה, גם כשמדובר בילדים. וזה גם לא משנה בכלל במה נאשם העצור, או מה סוג העדות שהביאה למעצרו. במובן הזה, יהיה אשר יהיה תפקידו של בית המשפט הצבאי, הוא בודאי איננו רדיפת האמת וענישה תואמת. לא כשנלקחים ילדים מביתם בלילה, לרוב על פי הפללה של מישהו אחר, שלעיתים קרובות איננו אלא ילד כמוהם. בדרך כלל על זריקת אבנים, או בקבוקי תבערה מאולתרים. ועל זה הם נעצרים, ללא שחרור בערבות עד תום ההליכים. למשך חודַשִים. שלושה לפחות. ומורשעים בסוף, כמעט תמיד, למרות שלרוב, ההפללה בלבד היא גבולות העדות.

והרי גם אילו צודק לומר שלזרוק אבן על הכובש הוא פשע, וגם אם נכון לומר שילד זורק אבנים דינו כמבוגר, וגם אם אבן כמוה ככדור של רובה - גם אבן שלא פגעה באיש, הרי בתנאים האלה אין שום אפשרות לדעת את מה באמת קרה. ואין זה כשל במערכת או טעות, אלא מכיון שמציאת האמת מראש איננה המטרה. כי בית המשפט הוא זרוע של הכיבוש, ומטרתו כמטרותיו; דיכוי, התעללות, ושליטה, ולא שום דבר אחר.

בכל אופן באותו היום, כבימים רבים אחרים, נכנסו שוב ושוב גושי הילדים המחוברים זה לזה באזיקים, רובם מחייכים חיוך גדול למרות הכל. כי הארכות המעצר המגוחכות האלה, (שנועדו במיוחד לתת לכוחות הכיבוש זמן למחוץ ולסחוט את הילדים האלה, ולגייס עוד משתפי פעולה), הן הזמן היחיד שמתאפשר לצעירים האלה לראות את משפחותיהם. ואז הגיע מחמד מח'יר הקטן, ולא חייך להוריו, ולא נופף, ומשום מה הלב פשוט עצר ונחתך כבר בשנייה הראשונה. וזה היה עוד לפני שלמדנו מה הילד הזה עבר. רק המראה הזה שלו, הרך כל כך והמפוחד, ותלתליו הילדיים כל כך, ועינייו המוגדלות מוצפות הדמעות, כבר היו חורכים את הנשמה. וקרו הדברים הרגילים. הסוהר התיר את ידיו, והוא התיישב. היו לפניו כמה נערים וילדים אחרים, קצת יותר גדולים ממנו, שלכולם כמובן נדחה הדיון לעוד איזה זמן. אבל בזמן הזה לפחות, פיטפטו עם בני משפחותיהם כל זמן שנתנו להם החיילים והסוהרים, כולם מלבד מחמד. שהיה עם חולצה קצרה ורעד מקור, ולא דיבר רק בכה. והאמא שלו מררה בבכי ללא הפסקה אף היא. וגם זה היה יוצא דופן כי לרוב האימהות בוכות רק אחרי זה. אחרי שלוקחים את הבן. והאבא בהיסטריה עצורה כזו כתב שוב ושוב באצבעו על כף היד מספר טלפון מדומיין, ומלמל לילד שישנן את מספר הטלפון, ונראה שהוא מנסה לוודא שהילד זוכר את המספר. אבל השפתיים של הילד הקטן היו קפואות, ורק הדמעות המשיכו ליזול. ואז הגיע תורו, והמתורגמן אמר לו לקום והוא קם. ושמו הוקרא. ואז נאמר לו לשבת וישב. מבטו היה מפוזר ולא ממוקד, ונראה צעיר יותר משלוש עשרה שנותיו. ותוך רגעים ספורים אמרה השופטת שבית המשפט יתכנס שוב בעוד שבועיים, והסוהר פקד על הקטן לקום. והוא קם. מבטו לפות במבטם של הוריו ושלהם בו. והסוהר שם עליו אזיקים, וסימן לו להתחיל ללכת. ופניו הרטובים מכל הדמעות היו חיוורים מאֵימה.

הילד כבר עמד כמעט בפתח היציאה מהאולם, והסוהר לידו, מאיץ בו, מבטו האחרון מכוון להוריו, מונח בהם, והאימא ספקה כפיה, והאבא באיזו נחישות אחרונה מלמל אליו: הסתפר. הסתפר, חזר שוב על תנועות השפתיים המסמנות את המילים, וסימן עם ידו לשיערו שלו, ואז לכיוון תלתליו של הקטן. כמו אם יסתפר יעשה רושם טוב יותר ומכובד, כך נראה שחשב. ואילו אנחנו חשבנו בתוכינו שהוא לא צודק. שטוב שיישאר הילד בדיוק כך. פרום וילדי. כי תלתליו הם העדות שלא צריך לטשטש, לעולם האמיתי אליו הוא שייך. לגילו הצעיר. ולזכותו העמוקה, המובנית, הצועקת מרכותם. ואז השופטת פתאום אמרה: למה הוא לא לבוש. והמילים נשלחו לתוך האוויר, והתפוררו ממתאריהם והפכו שקופים, והסוהר המשיך להוביל אותו, והוא נעלם, והיא לא יספה. וההורים ההמומים נעמדו. והרכינו ראש. ויצאו שפופים, ואנחנו מיהרנו אחריהם.
אנחנו, בעלות זכויות היתר המובנות, שמשוטטות עדיין בינות למסדרונות המקום הזה, כל עוד יתנו לנו.

"הוא שיקר על אמא שלו" סיפר טארק אביו של מחמד. "אמר אני בכפר, והיה עם הילדים, ולא יודע מה בדיוק, ואז אמרו אנשים שראו אותו בג'יפ של החיילים, ושהרביצו לו... אני ידעתי איפה הוא. כי ליד ההתנחלות בית חורון יש בסיס. זה בכניסה לבית עור אתחתא, בין אלפוקה (העלית) ואתחתא. אז הלכתי לשם ישר. ושאלתי עליו. רציתי להגיד להם, זה ילד. אם זרק אבנים אני אעשה לו בית סוהר בבית. רציתי לראות מה קורה איתו. והחייל אמר לי שהוא לא שם. שאני אנסה ב'עופר'. סתם אמר לי. ואני ידעתי שהוא שם. אז אמרתי להם שאני יודע שהוא שם. ואמרו לי, יש לך חמש דקות עד שתלך או שהחייל יורה בך. זה החייל הזה מלמעלה. המשקיף. עם הרובה שלו עלי. אז הלכתי משם".

"ולא ידענו מה עשו לו שם. לא ידענו כלום. רק אחר כך ידענו".

"שבוע חיפשנו אותו עד שמצאנו איפה הוא", המשיך האבא לספר. "בכל מקום אמרו הוא לא פה. עכשיו אני יודע שאחרי שלושה ימים בבסיס, לקחו אותו ל'עופר'. והיה חודש ב'עופר'. ואחרי חודש שמו אותו ב'רימונים'. זה בית סוהר איפה שילדים ובחורות. ובחודש הזה לא דיברנו איתו. עד שהיה לו בית משפט פעם ראשונה. ורק בבית המשפט ראינו אותו. והוא לא דיבר, רק בכה. ולא יודע מה אמרו שם, וקבעו עוד פעם בית משפט, אולי לעוד שבועיים. לא זוכר בדיוק. ואז טלפנו אלינו מאיזה מקום מרמאללה. זה זכויות אדם. בשביל קטנים. אמרו לי הבן שלך לא במצב טוב. יש לו דברים על הרגליים שלו. שהרביצו לו. על האצבעות. עם הסיגריות. עם הנשק. והיינו אני והאמא שלו שבוע שלם בוכים. ולא אוכלים".

"תסתכלו באינטרנט מה שקרה לו", הוסיף. שפתיו היו חשוקות כשסיפר. אולי התקשה לומר הכל במפורש. ובאמת חיפשנו ומצאנו את מה שפורסם:
 


חיילים ישראלים עינו שני ילדים ואילצו אותם לשתות את מי האסלה.

באב אלערב   1.11.2010 השר לענייני האסירים והמשוחררים ברשות הפלסטינית, עיסא קראקע, חשף שחיילי הכיבוש השתינו על שני אסירים פלסטינים קטינים, ואילצו אותם לשתות את מי האסלה, וצילמו אותם עירומים לאחר מעצרם וההתעללות בהם.

לפי מקורות מידע פלסטינים, קראקע אישר שהאסירים הקטינים מחמד טארק עבד אללטיפ מח'ימר محمد طارق عبد اللطيف مخيمر (בן 13), ומחמד נאצר עלי רצ'ואן (בן 13), אשר לומדים בכיתה ו' בבית ספר יסודי, מסרו את עדותם בזמן ביקור עורכת הדין של משרד האסירים, היבה מצאלחה, באגף הנוער בכלא "רימונים". הם אמרו שכוחות הכיבוש עצרו אותם ביולי האחרון, והיכו אותם באכזריות באמצעות הרובים שלהם וברגליים, אחר כך הם נאזקו, והעיניים כוסו, והם הובלו להתנחלות, ואילצו אותם לשתות את מי השירותים, וצילמו אותם עירומים, והשאירו אותם יומיים ללא בגדים בחדר ממוזג.

הילדים הוסיפו שכל פעם כשהם ניסו לישון, החיילים העירו אותם, ואמרו שהמבחיל ביותר שקרה להם היה שהחיילים השתינו על ראשיהם ועל פניהם. עורכת הדין מצאלחה חושבת שמה שקרה עם הקטינים הוא דבר מבחיל, ומעבר למה שניתן לתארו ולהעלות על הדעת האנושית.

 

על מה הם מאשימים אותו? שאלנו.

"רק זרק אבנים. ככה אומרים לי". אמר טארק. "אבל עכשיו שמו עליו גם מולוטוב. זה ילד. עוד אין לו תעודת זהות. אם היה לו תעודת זהות זה משהו אחר. אבל זה קטן. כבר שלושה חודשים כאן. אז די. קיבל את העונש שלו. עכשיו אני רוצה לקחת אותו הביתה. ולראות את הרגליים שלו. מה עשו לו עם הנשק והסיגריות. לא יודע מה יש לו ברגליים. בבית המשפט אמרתי לו תהיה גבר. אבל רק בוכה. לא מדבר. לא מטלפן. ואמא שלו לוקחת כל הזמן כדורים. יש חבר שלו מבית הסוהר שמתקשר ואומר שהוא חולה. והוא לא מתקשר אלינו, אפילו שהשופטת אמרה שמותר לו להתקשר פעם אחת. החבר אומר שהם קורעים את הדף שקיבל מהשופטת שמאשר לו להתקשר ולא נותנים לו. ויש לו כחול מסביב לעין. ויורד לו דם מהאף. ולא נותנים לנו לבקר אותו, רק בעוד חודשיים אומרים שנוכל לבקר אותו. ולא יודעים כלום. קשה שלא יודעים כלום. זה ילד, זה רק ילד".

"לנו נשאר רק לחכות... רק לחכות".

אבל למה עורך הדין בעצם לא אומר לשופטת על העינויים, שאלנו. למה הוא לא מזכיר את מה שהילד הזה עבר.
"כי אז אולי יעשו לו יותר גרוע", הסביר האבא. "יתנו עוד חודשיים על זה שאמרנו. ככה אני חושב.
כמו שגם בבית הסוהר לא נתנו לו מעיל. ראיתן שהוא בלי מעיל. ולא נותנים לו לטלפן. אולי מזה שדיברו איתו זכויות אדם בבית סוהר, בגלל זה ככה עושים לו. לא יודע. אז אולי לא טוב יהיה מזה".

וחשבנו שהוא בטח צודק, אפילו שזה ממש לא נסבל לחשוב כך.

שלוש פעמים היינו שם בהארכות המעצר של מחמד, בין הרבות שהיו מאז החל משפטו.
בינתיים הסתפר. אולי על פי עצת אביו, או אולי כך נקבע לו בבית הסוהר.
ובפעם השלישית שהיינו שם, אחרי הסדר הטיעון בין הסנגור של מחמד לתביעה, ביקשה התביעה שיגזרו על מחמד מח'יר הקטן שמונה חודשי מאסר בפועל, ואלפיים שקלים קנס או חודשיים מאסר במקום, ומאסר על תנאי.
אחרי שהוצגה עיסקת הטיעון, החלה הרוטינה הלשונית הקבועה שבה השופטת אמרה שהחליטה לכבד את עיסקת הטיעון מכל מיני טעמים. בשל גילו הצעיר, היותו ללא עבר פלילי, כי הודה וכך נחסך זמן בית המשפט, וכי בעצם האבן שכביכול זרק לא פגעה באיש, וכך גם בקבוק התבערה שהוא מואשם שזרק לא פגע מתברר באיש, אומרת השופטת, ובעצם איש לא נפגע היא מסכמת. אז בהתאם לכל זה היא בוחרת לכבד את עיסקת הטיעון, וגוזרת כמו שהציעה התביעה על מחמד הקטן שמונה חודשי מאסר בפועל, ואלפיים קנס או עוד חודשיים מאסר תמורתם.

אגב, כמעט בכל המקרים המגיעים לבית המשפט הצבאי ישנה עיסקת טיעון. וזה אומר שהנאשם מודה במה שהאשימו אותו, או בחלק מכתב האישום. והוא מודה לרוב ללא קשר אם ביצע את העבירה בה הואשם, או לא. זה כי הוא לומד מהר שאין לו כמעט סיכוי לצאת זכאי. וכי ממילא כבר ישב כמה חודָשִים, ועיסקת הטיעון לעיתים מבטיחה לשבת פחות או יותר מה שכבר ישב ממילא. או קצת יותר. ואילו להילחם על חפות יגרור עוד זמן ארוך, ולרוב גם גזר דין של שנים רבות בבית הסוהר. והרוב באמת מודים.

כשמחמד שמע את גזר דינו הוא התיישב והליט את פניו.
"אני לא רוצה להיות פה", בכה. והאב המבולבל הסיט ממנו פניו, חיוור. ושוב מצא כוח להביט בבנו, וחייך אליו חיוך מתוח, ואמר לו בקול מאולץ, "אבל מחר נתראה". מנסה לעודד אותו. וזה באמת היה מזל שביקור ההורים שסוף סוף אושר נקבע ליום המחרת, ועיני הילד המאוכזב היתרפו מעט, ופיו חדל לרעוד, והאיר עיניו. אולי כי בתודעת הילד שלו יש לו את מחר לחכות לו. ומחר יביאו לו ז'קט ושמיכה. כך אמרו עיניו. וחייך.
כן, חייך.
למרות שאולי גם לא.

שמונה חודשים בפועל וקנס ותנאי קיבל הילד בן ה 13, שגם לשיטתם של כוחות הכיבוש לא פגע באיש.
שמונה חודשים קיבל הילד כעיסקת טיעון משתלמת.
כך בבית המשפט הצבאי.
כך כשמדובר בפלסטינים.

אני לא יודעת לומר מה מכל מה שעבר מחמד מח'יר נראה לי הכי נורא. האם העינויים שעבר מהחיילים, או הגילוי הקשה על חוסר יכולתם של הוריו להגן עליו. ועל תדמיתם הכל יכולה שהתנפצה לרסיסים. או האם זו ההבנה שהותכה בו בגיל כל כך צעיר שבכלל לא משנה מי הוא, ואיזה אדם הוא, לישראלים השונים שפגש ויפגוש בחייו, הוא לא "מי" אלא "מה". לא נראה, לא ממשי ולא אנושי. לרוב. ואולי הדבר הנורא לי מכל בסופו של דבר הוא שאני יודעת, שאחרי השתן שכבר מזמן נשטף ונוגב, והפצעים על כפות הרגליים שאני מקווה שיבריאו ולא יישארו מהם אלא צלקות, והאוכל הלא נורא משביע בבית הסוהר, והמכות שקיבל ויקבל, ואחרי שאולי והלוואי יתן לתלתליו החינניים לגדול שוב, יש משהו שנחתך ונחצה בחייו של מחמד מח'יר הקטן. משהו ששום דבר יותר לא ימחק. משהו שהוא כל מה שנעשה לו, ויותר מזה. והידיעה שלי על הדבר הזה צובעת לי את השמיים של העתיד והעבר במשהו קשה ועצוב, שהוא כמו דופק. דופק של עצב. ואני רק מקווה, בשביל מחמד וגם בשבילי, שנזכה בחיינו לראות עולם אחר. שבו לי ולו יש את אותן זכויות על פני האדמה. שהוא יקבל פני אדם, וששלי תשארנה פני אדם. לפני שהדם ישטוף את הארץ והאדמה והשמיים.

איה קניוק ותמר גולדשמיד

english
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com