צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies


טובי בנינו בפעילות בכפרים
שתי עדויות ששמענו ליד שכם
עדות מהכפר עוריף


Leonardo da Vinci, St Jerome, c.1480

english



עדות מבית פוריכ

















 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



 

 

                                                           
הפעם אף אחד לא נרצח, והפצעים יירפאו, והילדות לא תמה בהכרח, והבתים עומדים על תילם, רק נפצעו שני ילדים, ויש שנפצעו קשה יותר, והם צעירים, ויבריאו כניראה, ואותן כמה שמשות שבורות תתוקנה, וגם השער.

שום דבר מיוחד לא קרה באותו היום, מה שקרה הוא היום יום, לא אחר ולא נבדל ולא היוצא מן הכלל. ההבדל היחיד הוא ששמענו, אנחנו בנות העם הכובש, בעלות זכויות היתר, בעלות זכויות הדיבור, בעלות הפנים והשם הפרטי, זה הכל.
אילו דיברנו עוד, היינו שומעות עוד. או אילו דיברנו עם מישהו אחר.
ברגע אחד מסוים דיברנו עם אדם מסוים שכך סיפר. אפשר היה לשמוע עוד אלפי סיפורים כאלה או שונים או אחרים, כולם מזעזעים ומסמרי שער.


עדותם של עבד ונעים מעוריף, אחים, שניהם היו שם כשכל זה קרה.

זה היה אמצע היום, בערך בשתים וחצי או שלוש. ארבעה עשר חמישה עשר מתנחלים עם רובים, מבוגרים וילדים בני ארבע עשרה בערך, אולי הבנים שלהם, ירדו מההתנחלות יצהר לכפר עוריף.
המבוגרים ראשונים, הילדים כמה עשרות מטר מאחור.
הם עברו ליד בית הספר שנמצא בקצה הכפר, זה היה חצי שעה בערך אחרי סיום הלימודים והילדים כבר לא היו שם. המבוגרים החלו לזרוק אבנים על חלונות הבתים הקרובים לבית הספר, ושברו את הזכוכיות של שני בתים, כשהם מקללים, ומאיימים וצועקים. מילים מגעילות אומר עבד, אומר שלא יכול לומר בקול רם, פניו נצרבים מהזיכרון. ואז הצעירים שראו שהמבוגרים זורקים אבנים התקרבו והצטרפו והחלו גם כן לזרוק אבנים לכל עבר. אחר כך הם כולם ניסו לזרוק אבנים על בית הספר אבל זה היה רחוק מדי והאבנים לא הצליחו לשבור שום דבר. אז הם הלכו לשם.
קודם הם שברו את השער. היינו רחוקים אז אני לא בטוח איך, זה נראה היה כמו פטיש גדול או ברזל גדול אומר עבד. הם שברו את המנעול ונכנסו, שמענו אותם דופקים על הדלתות ובכל מיני דברים, לא ידענו מה הם עושים. אחר כך הם ירדו לחצר של בית הספר לאיפה שהילדים יורדים בהפסקה, ויש גדר ברזל המקיפה את הרחבה, והם החלו חותכים אותה עם חותך ברזל שהיה להם ושברו את הברזלים המחזיקים אותה, ולקחו פיסות מהגדר למעלה, לא יודע בדיוק לאן.
משהו הם מתכננים על בית הספר, אמר, אולי לשרוף.
ואז כל הגברים, עלינו למעלה לבית הספר. היו איתנו רק קצת ילדים כי הרוב היו בבית. בדיוק נגמר בית הספר, אז היו אוכלים, נחים, אז היינו הגברים.
צעקנו על המתנחלים שלא יעשו משהו לבית הספר, שלא יזרקו אבנים, שלא ישברו חלונות, ואז הם ירו עלינו.
לא פגעו.
בכל הזמן הזה מאז שהמתנחלים באו היו חיילים למעלה מסתכלים עלינו. שבעה שמונה בערך, אלה שנמצאים ביצהר תמיד. הם ראו שזורקים אבנים, ושחותכים את הגדר, ושוברים חלונות. לא מעניין אותם.
אחרי שהמתנחלים החלו לירות הם ירדו, אמרו לנו אנחנו נסדר ענין, הכל בסדר, והמתנחלים הלכו איתם.
ככה חשבנו.

הלכנו לכיוון הבתים ששברו בהם את החלונות, שממש ליד בית הספר, ולבית הספר עצמו, לראות מה הם עשו, והמתנחלים שוב פעם החלו יורים לעברנו. אולי הם היו חמשה עשר מטר מאיתנו אני חושב. החיילים מלמעלה שירדו מקודם ואמרו שיסדרו, רואים הכל וצוחקים, רואים שהם יורים עוד פעם, לא איכפת להם, אולי הם ביחד אני חושב, עובדים ביחד.
יש אחד מתנחל עם זקן שחור, פנים כמו של פושע. זה הראש שלהם אני חושב. אז הוא היה מדבר בדיוק עם החיילים.
ואז ראיתי אותו, זה עם הזקן השחור, מה שאמרתי לך, טוען ומכוון את הנשק שלו לעבר ילד לידי, ממש קרוב, בן שמונה. קטן. קפצתי עליו שירד על האדמה, והכדור שנורה עבר ממש לידינו. צעקתי אליו שהוא משוגע אבל הוא לא שמע.

יש לנו אחד גדול בכפר, ראש הכפר, שיש לו קשר עם הדיסיאו (מנהלת תיאום וקישור, המנהל האזרחי שאמור להיות מענה לצרכים של האוכלוסיה האזרחית תחת כיבוש) אז הוא התקשר אליהם ואמר מה שקורה, והם שלחו שני ג'יפים והאמר, עם המון חיילים.

כשהילדים בכפר ראו אותם זרקו עליהם אבנים. החיילים לא עשו להם כלום, לא ירו, המשיכו לנסוע למעלה איפה שהמתנחלים. שמעתי את הקצין שלהם אומר למתנחלים, יש לכם חמש דקות, אם לא תלכו אתקשר לאנשים שיבואו לקחת אתכם, אבל הם הלכו.
החיילים לקחו אותם והם הלכו יותר למעלה, רחוק מבית הספר.
דיברנו עם הילדים שיירדו למטה. והם ירדו.
כשירדו החיילים אחרי שלקחו את המתנחלים, אלה שהגיעו בעקבות הפנייה לדיסיאו, אמרו אנחנו מצטערים, זה המתנחלים שעושים בלגנים בכפר.
הם אומרים ככה שנרגע, לא באמת.

אחר כך ירדנו ברגל, והחיילים חלקם הלכו איתנו ברגל וחלק נסעו בג'יפים ובהאמר קצת מאחורינו עשרים מטר בערך. עד כשהגענו כמעט לבית הקברות שלנו, מאה חמישים מאתיים מטר מבית הספר. בכל ג'יפ היו שלושה חיילים והנהג של הגי'פ, וברגל אולי ארבעה או חמישה חיילים והקצין. משהו כזה.
הקצין היה יותר למטה מאיתנו עם ראש הכפר, והיו איתו כמה חיילים, ובאו עוד אנשים מהכפר, וילדים גם באו, מסתכלים על הג'יפים, זה כבר היה שש בערך, ובאו גם פאדי ואוסאמה שגרים למעלה יותר, מעבר לבית הקברות, הם ככה בני חמש עשרה וארבע עשרה, באו להסתכל ותפסו אותם החיילים של הג'יפים ושמענו שהחיילים אומרים להם אתם עשיתם את הבלגנים האלה עם המתנחלים, אתם הלכתם ליד הבתים שלהם, בגללכם הם ירדו. בדיוק אותם החיילים האלה שמקודם אמרו שהם מצטערים.
אבל המשכנו ללכת קצת למטה לעבר הקצין שמדבר עם ראש הכפר, רצינו לספר מה היה, אנחנו אני ונעים מדברים עברית. לא חשבנו כלום על פאדי ואוסאמה. חשבנו שהכל רק דיבורים.

אחרי אולי חמש דקות אני חושב, בזמן שהיינו ליד הקצין שמענו ילד צועק מתוך הג'יפ. מייד הלכנו לשם, והילדים אמרו שהחיילים לקחו את אוסאמה. לא ידענו שבגי'פ השני הם שמו את פאדי. זה כי לא ראינו כששמו אותם בג'יפים. היינו כבר למטה, מדברים עם הקצין, והם קצת יותר מאחור.
שמענו צרחות מתוך הג'יפ, חזק, אז היינו צועקים על החיילים, ואמרנו לקצין שישמע מה עושים, שיבוא, ואני חושב שהוא שמע הכל, בטוח הוא שמע, אבל לא עשה כלום, לא היה איכפת לו כלום, אז צעקתי לו הורגים את הילד, אני ונעים יחד, כי היינו מדברים עברית, שמע מה יש בג'יפ, הם הורגים אותו. אז הלך והסתכל, והביא את אוסאמה.
כל הבגדים שלו היו עם דם. מהפה דם, מהראש, הרביצו לו עם איזה ברזל, וחייל אחד רצה להרביץ לו על הראש אז הוא הגן על הראש שלו, ככה נשברה לו היד.
הסתכלנו על אוסאמה, מה שקרה לו, על הדם, והוא אומר תסתכלו על פאדי, אנחנו לא ידענו על פאדי, רק על אוסאמה, אז אמרנו לקצין, צעקנו שיביא את פאדי, והוא הביא את פאדי מהג'יפ השני. מלא דם. הם שברו לו בקצה של הראש, ודם בפנים שלו, ובראש שלו, נורא איה, הם היכו אותו בראש ובגב עם הנשק, עם האם שש עשרה שלהם, בפה היה להם דם, וכל הבגדים, בפנים שלהם.

הקצין אמר לנו, להזמין אמבולנסים?.... אמרנו לא צריך.

אני לקחתי את פאדי לבית חולים ראפידיה, זה שהיכו אותו על הראש, ואת אוסאמה ששבר את היד לקח אחד ההורים שהגיע.

 
איה קניוק ותמר גולדשמיד, יום רביעי, 4 באפריל 2007

 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com