|
|
באמצע העיר וחצרות הבתים בנו חומה, המסמנת קו של גזלה,
ושל גירוש הנמכרים לציבור כביטחון.
הביטחון למנוע מבעל המכולת להגיע לעבודתו, ומנערים לבית הספר, ולבקר את
הסבתא, ואצל השכנה ובבית החולים.
לקחו מרחב חיים וקבעו שצד אחד זכאי והאחר לא. שצד אחר הוא מדינה אחת והאחר
איננו דבר.
חומת הבטון שנבנתה באמצע אבו דיס אינה מפרידה בין פלסטינים לישראלים
ויהודים, אלא בין פלסטינים לפלסטינים. היא מרחיקה פלסטינים מעצמם, ממזרח
ירושלים, וכולאת אחרים בתוכה.
יש סיפורים גרועים יותר, זה לא הגרוע מכולם, זה רק עוד אחד מתוך רבים.
זהו סיפור על חברות, סיפורן של שתי ילדות ושכונה שחצו לשניים ומדיניות של
טיהור אתני לאור יום.
5.3.2006
נכנסנו בינות לבתים. בתים הרחוקים אחד מהשני כמה מטרים ספורים. במקום
שנבנית החומה.
בולדוזר וטרקטור עוברים כל הזמן בין הבתים והופכים את העפר ואנשים מציצים
מהחצרות ומחלונות, שתי נשים זקנות עומדות בחצר ביתן ומביטות בעפר המתהפך.
ואז פגשנו את יעקוב. איש נחמד, בן 47. לבוש ג'ינס. שפם. שערות דלילות שעפות
ברוח. הוא מנהל מעבדה בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה. פלסטיני ירושלמי, נשוי
לאישה אנגליה, שתי ילדות בחצר, בנותיו, נראות בנות שבע וחמש אולי, הגדולה
יותר נוסעת באופניים, מחייכות אלינו, ואנחנו חזרה. בית יפה של שתי קומות,
גינה מטופחת, אבל רפויה.
קולות הבולדוזר אינם חדלים, כף הטרקטור מכרסמת בקימורה הכמעט אנושי את העפר
ואת האבנים ואת הגורלות.
האם הם אומרים לכם מה עומד לקרות, מה קורה, שאלנו.
לא. אנחנו רואים את זה קורה. את הדבר האולטימטיבי, שזו היא החומה.
מעבר לאדמה ההפוכה ישנו בית, כמה מטרים מאיתנו.
זה ביתם של השכנים שלי, הוא אומר. לכאן הבנות שלי הולכות לשחק עם החברים
שלהן. שם גרה החברה הכי טובה של בתי.
והן מבינות, הילדות, שאלתי?
פחדתי לומר את המובן מאליו. שעוד מעט חומה עומדת לחצוץ, לבתר, ולהרחיק,
בהכרח. הקטנה שאלה האם ישאירו בשבילנו דלת בחומה לראות את רזן ומחמד, הוא
אמר. לא ידעתי מה לומר לה, לא, היא לא מאמינה עדיין, לא באמת תופשת.
לאביה של רזן יש אישור שהייה בירושלים הוא מסביר, כי הוא עובד עם אמריקאים
שסידרו לו. וזה אומר שאחרי בנית החומה הוא עדיין 'רשאי' לגור בביתו. ביתו
שישאר בצד 'הירושלמי' של השכונה. אבל לאם מתברר אין אישור. כלומר היא
שב"חית, שוהה בלתי חוקית אם לנקוט בלשון הכיבוש. זה אומר שהיא לא רשאית
להיות בביתה. היא כמובן ניסתה לקבל אישור. היא הלכה למינהלת התיאום והקישור
(שזו המחלקה של הצבא הממונה כביכול להיות מענה לאוכלוסיה האזרחית תחת
כיבוש) כדי להשיג אישור שהייה בירושלים, בביתה, שוב ושוב הלכה... אמרו לה
אין אישור, אמרו סגר.... במשפחה ילדים קטנים, שלא זקוקים לאישור, כי הם
קטנים, ושתי בנות גדולות בנות שבע עשרה שהן כאימן שוהות בלתי חוקיות בביתן.
בנוסף לזה שהן לא רשאיות להיות בביתן, שתיהן לומדות בחלק של אבו דיס שיוותר
בצד 'לא ירושלמי' כביכול של החומה... אבל את מבינה, זה אומר שכשתשובנה מבית
הספר, דרך המחסום, יאמרו להן שאין להן כניסה לירושלים. ושתלכנה 'הביתה',
לאן שאיננו ביתן.
אלא שמה תעשינה, אלה ילדות... כל זה גם אומר שאם האמא של רזן נתפסת מחוץ
לחצר שלה, המג"ב פשוט ישימו אותה בג'יפ ויקחו אותה למחסום, שתחזור כביכול
ל'ביתה'.
וכדי שזה לא יקרה עליה לא לצאת מן הבית. היא תהיה אסורה.
ואם יזרקו אותה לאלעזריה כמו שם ביתה, מה יעשו שאר המשפחה? הם ילכו אחרי
אמם כמובן.
גם זה טיהור אתני.
ולמה סרבו לתת להן אישור? אמרתי לך, בדרך כלל כשהם מסרבים, הם אומרים את
המילה הזו סגר. זו לא אשמתי, אין אישור. זה סגר. כמו המילה סגר היא צו
האלוהים, והביט לשמים, שוב מגחך.
בית ספרן של בנותיו, הוא מספר, הוא במרחק שלושה קילומטרים מהבית, מרחק כמה
דקות מכאן. אבל בחלק שאחרי סיום בנית החומה, יקרא החלק הירושלמי. בשונה
מביתו שכאמור כביכול יוותר מחוץ לירושלים.
מה תעשה?
המרחק דרך אלעזרייה, דהיינו הכיוון ההפוך, ובמעוקל, ודרך המחסום, אחרי
שתהיה חומה הוא שלושים וארבעה קילומטרים. מדדתי, הוא אמר ופיו מתעקם טיפה.
לנו יש אישור. לי יש. לאישתו האנגליה יש אשרת תייר. כל שלושה חודשים היא
צריכה לחדש. אבל בינתיים תוכל לעבור. והילדות הן קטנות. אין להן תעודות
זהות ואין עליהן הגבלה.
כלומר נוכל דרך המחסום אני חושב.
אבל אנחנו היחידים כאן בשכונה עם אישור. לאף אחד אחר לא יתנו לעבור יותר.
גם לא מהמחסום המרוחק.
זה לא נתפס אמרתי.
כי עמדנו בשטח אדמה שעוד מעט תיבנה עליו חומה, ופשוט תחצה את אבו דיס
לשניים. וחלק אחד שלה יהיה אסור ללכת לצד האחר. בני משפחה יופרדו. ואנשים
לא יוכלו להגיע לבתי חולים, וימותו, בהכרח. ולא לבית הספר. ולא לבקר את
הסבא וסבתא, ולא לירושליים, עירם, איפה שרובם גם נולדו, ומקיימים חיים,
ועבודה, ומנהגי קיום, והנשים הזקנות המביטות בבניה מביתן, ומהלכות בקושי
לעולם לא תוכלנה לחצות חשבתי, לעולם.
האם הן יודעות?
כן, אמר, זה לא נתפס, אבל זה קורה.
כשזה קרה בדרום אפריקה, הוא מוסיף, כל העולם החרים את דרום אפריקה, נכון?
למה כאן, שאלתי, כלומר למה דווקא כאן? למה דווקא המסלול הזה?
אצלנו בפולקלור הערבי יש דמות קומית טפשית, ג'וחא. אז אומרים עליו שעמד
איפושהו ואמר, כאן מרכז העולם ואם אתם לא מאמינים לי אתם יכולים להביא סרט
מדידה ולמדוד אותו.
ככה כאן.
הנה הגבול שנבחר.
כאן זה.
רוצים 'תמדדו'.
זה ההגיון.
האמת היא שהקו הזה הנע בין הבתים ובתוך השכונה וחותך את החיים בשרירותיות
משונה ונוראה הוא קו דמיוני שנקרא הגבול המוניציפאלי של ירושלים הכבושה
שסופחה על ידי ישראל. אמנם פלסטינים חיים מסביב לגבול הזה, משני צדדיו
ומקיימים מאז ומעולם קשר רצוף של חיים, ביניהם, עם הגדה ועם מזרח ירושלים,
אבל הקו נקבע פוליטית פעם, וישנו שם על המפה. וזה בעצם מסלול החומה של אבו
דיס.
המסלול הזה לא חוצה בין פלסטינים ליהודים מאותן סיבות כביכול ביטחוניות כמו
שטוענים מי שבונים את חומת האפרטהייד, ומצדיקים אותה בטיעון הזה, מה שכמובן
אינו מוצדק גם אילו היה נכון.
החומה מכניסה עשרות אלפי פלסטינים לתוך 'ישראל', ודוחפת את מי שיכולים לשוב
אל בין כותלי ירושליים זו המכונה כך, וקשה אם כן שלא לחשוד שהחומה נבנית
מסיבות אחרות, פוליטיות, כגבול, גבול וחמדנות של אדמה, ווהתעללות במי שאינו
אדם, וכל השאר הן מילים נבובות.
כמה גבוה זה יהיה?
אנחנו לא יודעים. אנחנו מחכים. חלק מהעובדים אומרים שזה יהיה ששה מטר. חלק
אומרים שמונה מטר.
אבל לא דלת, חייך. בנותיו מסתובבות סחור סחור בגינה.
רוב אלה שכאן לידינו לא יוכלו לעבור לעבר השני גם דרך המחסום הוא אומר. כי
כדי לעבור יצטרכו אישור. אמרתי לך, מבין האנשים בשכונה כאן, רק לי יש
אישור. זה כי אני עובד באוגוסטה ויקטוריה.
לא כי נולדתי בעיר העתיקה.
יש גם כמה משפחות שיש להם תעודה כחולה. תעודה ירושלמית. אז הם יוכלו כביכול
לעבור מצד לצד, אבל שוב, זו לא עבודה קלה.
כלומר כי אם אתה לא גר בתוך הגבולות של ירושלים אפילו רק כמה חודשים ספורים
אתה מיועד לאבד את התושבות שלך.
אנחנו מאמינים לכם שאתם כאן אלף שנה אומרים השילטונות, אבל אם בחמש שנים
האחרונות אתם מחוץ לגבול, אז אתם לא רשאים להיות התושבים של ירושלים.
הם עברו לכאן ובנו כאן הוא מסביר, כי חרף זה ששם ביתם, בירושלים, ושם אדמתם
נאסר עליהם לבנות בה. וכשיצאו מבית ההורים, ורצו בית משל עצמם ממשלת ישראל
לא אישרה, לא מאשרת.
הם מבקשים אישורים, ולא נותנים להם, כשיטה.
כי הם ערבים.
יש שבונים, ואז הורסים להם כחוק. ואחר כך באו הנה. מקום יחסית קרוב.
כמוני.
גם לי לא נתנו אישור.
גם אני באתי כי לא היתה לי ברירה.
גם חיי שלי הם בירושלים. שם נולדתי. אבל בגלל שיש לי אישור אוכל עדיין
לעבור. כניראה כמעט ארבעים דקות במקום שלוש. אבל אוכל.
ואם את מאבדת תעודת זהות, ואת פלסטינית, לכל מקום שאת הולכת המשטרה עוצרת
אותך ואם אין לך עלייך תעודה את בצרה גדולה.
האלטרנטיבה כביכול היא ללכת לרשות הפלסטינית ולומר תנו לי תעודה. מסיבות
פוליטיות הרשות מסרבת. כי כל הסיבה לנטול את התעודה מתושבי ירושלים
הפלסטינים על ידי הממשלה הישראלית היא כדי להטות את שיווי המשקל הדמוגרפי
לצד הישראלי. אז הרשות אומרת, אם ניתן להם תעודה יקל עליהם לא להילחם על
התושבות הירושלמית שלהם.
לפני החומה עוד מילא. זה לפחות עדיין אותו חלל קיומי. אבל עכשיו...
אז מה הם מתכוונים לעשות? לחזור פנימה?
אני יודע על כמה אנשים שחזרו. בכלל אני חושב שכל הרעיון הזה של ישראל הוא
בומרנג. כי המון מהירושלמים שבנו כאן עוזבים כאן וחוזרים לעיר. אמנם יש להם
בתים טובים באלעזרייה או ברמאללה אבל הם שבים לשם ושוכרים דירות קטנות רק
כדי להישאר בירושלים. אחרת יאבדו את התעודה הכחולה, את התושבות ואיתה את
שארית האפשרות והסיכוי לקיים קשר עם ירושלים.
והם חייבים כי שם חייהם. כי שם מרכז חייהם. איפה שנולדו. איפה שהזכרונות
שלהם. הם רק באו לכאן לבנות את הבתים שלהם באלעזרייה והמקומות האלה פשוט כי
הממשלה הישראלית לא מרשה להם לבנות. אמרתי לך. אז באו הנה, שזה קרוב, אבל
הם לא יכולים להיות קרועים ממנה. היא ביתם.
אלה שיטות שהן בעצם מסווה לגירוש, לטיהור אתני.
כי אם אתה לא נותן לאדם אפשרות לבנות בית, זו דרך אחרת לומר לו להסתלק, לך
מכאן. ואז כשבונה הוא הופך לפושע. והורסים לו את הבית. והכל חוקי. זה לא
טיהור אתני. יש חוקים והוראות.
ואיך ידעו אני תמהה על אלה שיש להם תעודות כחולות כדי לסלק או לשלול
תושבות. פשוט מאוד הוא מסביר, במחסום כשירצו לעבור לעבר ירושלים לעבודה או
ללימודים או לבית החולים או לקניון או לבקר את ההורים יאמרו להם יש לכם
תעודה כחולה, אז איפה אתם חיים, אה, אתם חיים מחוץ לירושלים.... אז יקחו
מהם את התעודה. ואז יישארו בלי כלום. אז מצבם לא באמת טוב.
אני מבררת על בתי חולים. הוא מסביר לנו שאין בתי חולים בעצם מהצד הלא
ירושלמי של החומה. כלומר בכל אלעזרייה, אבו דיס, סוואחרה, אין בתי חולים.
לבית חולים זה רמאללה או יריחו. מרחק שלא ייאמן. בלי לקחת בחשבון גם את כל
המחסומים.
ואם מנסים, חרף המרחק, צריך זימון מבית החולים, ואז ללכת איתו למת"ק,
ולבדוק אם אפשר לקבל אישור רק לבדיקה המסוימת, רק לה. ואז יתכן ויקבל או
לא. סגר הם יאמרו. סגר.
בתי החולים הם שלוש דקות מכאן הוא מסביר, ועם החומה זה יהיה עכשיו חצי שעה
לאותו המקום במקרה הטוב. וזה כמובן רק אם יש אישור. ולא מקבלים. וגם אז אם
קיבלו, זה תלוי אם החיילים מסכימים. אם אין עוצר או סגר או שלחייל לא כואבת
הבטן או שסתם בא לו היום לא להעביר כי ככה מותר וצריך במגלוי או במובלע כי
אחרת לא היה קורה כמו עיפעוף של העיין.
זה כבר אני אמרתי. הוא רק חייך חיוך מריר.
ואם מישהו מדמם, התקפת לב, מה שאי אפשר ולו תאורטית ללכת בשבילו לקבל
אישור, שיקבלו או לא. מה אז?
אספר לך מה קרה עם התקפת לב: את רואה את הבלוקים הקטנים שם? את רואה? הם
היו כאן הרבה לפני שהחלו לעבוד על החומה.
אז יום אחד הם חסמו איפה שהשער היום. הם החלו מוקדם בבוקר. לא ידענו שזה
עומד לקרות כמובן. שכן העיר אותנו להזהיר, אמר הוציאו מהר את המכוניות שלכם
או שתישארנה נעולות בחוץ. אז רצנו והוצאנו אותן. ואז הם חסמו עם בלוקים את
המעבר.
ואז כמה שבועות אחרי שחסמו, השכן שגר שם, ישב מוקדם בבוקר, בשבע, לפני הבית
שלו על הכסא. היה איש גדול, אולי מאה שלושים קילו. והיתה לו התקפת לב.
כשישב על הכיסא.
הם קראו לי בשבע ומיד קראנו לאמבולנס שיבוא ממוקאסד. הבעיה היתה שרק אני
ובנו היינו. ואנחנו לא יכולנו לסחוב אותו. אז אני רצתי לרחוב מפחד
שהאמבולנס יפספס אותנו. ולא יידע שזה כאן. אין כאן מספרים. והפתח חסום ולא
נראה יותר כמו דרך. ובאמת כך קרה. האמבולנס ירד ופספס את הפתח. אז רצתי
לבית, אבל הטלפונים לא עבדו. ולא יכולנו לומר לאמבולנס. והזמן עובר. אז
שלחנו מישהו שירוץ לתחנה של משמר הגבול למטה לבקש שיפתחו את הפתח. ולקח
זמן. כל הטלפונים. עד שהצבא טילפן לבולדוזר, שהגיע בסוף, ואז הבולדוזר
התכונן להרים שני בלוקים, בינתיים רופא שחי בבניין שם, מעבר לכביש, שקראנו
לו, הגיע. ואז הבלוקים סוף סוף נפתחו, האוטו שלו עשה רברס מהר, והגענו
לאיש, והדוקטור אמר שזה מדי מאוחר. זה היה ארבעים וחמש דקות אחרי שהוא קיבל
את התקפת הלב. האדם מת.
יעקוב מוחה דמעה.
אחר כך פנינו לארגונים של זכויות אדם ודרכם סידרו שמותר לנו את השער. לקחו
פוטוקופי של כל התעודות והשמות. שרק הם יכולים להשתמש בזה.
אז זה הסיפור של השער הזה וחוסיין שמת.
מתי זה קרה?
נובמבר, רמדאן 2003.
ומתי החלו לבנות?
לפני כמה חודשים.
התעוררנו בבוקר וזה קרה.
כלומר ידענו שזה יקרה באופן עקרוני וגם התנגדנו הרי דרך בג"צ. הלכנו למשפט.
ובית המשפט נתן להם צו הפסקת עבודה ושבועיים להסביר למה הם בונים את זה בין
הבתים. הם לא נתנו סיבה, או תשובה, ובמקום זה נתנו הוראה להשהות את צו
הפסקת העבודה, ולתת להם להמשיך לבנות את החומה באופן זמני, ויותר מאוחר אם
בית המשפט יחליט שצריך להסיר אותה, הם יסירו אותה. ובית המשט השהה את עצירת
הבנייה שהשגנו, והם המשיכו לבנות את החומה 'באופן זמני'.
אתן מבינות, אז בשביל זה הלכנו לבית משפט. בית המשפט השהה את הבנייה ואז
השהו את ההשהייה והם בונית את זה, זמנית.
כלומר החומה נבנית. וחצרות נהרסות, ובמבנים הישנים שבסביבה נוצרים סדקים.
ואנשים חרדים ממשיכים בחייהם.
והבת שלי, הבת שלי, מקווה. שתהיה דלת.
30.10.2006
חשבנו שלא יכול להיות שכבר סגרו. לא שיש סיבה שלא. הכל מהרי התקדם בקצב,
צפוי וברור מראש, שאין לטעות במטרתו הסופית.
חליל משתף הפעולה שעבד על בניית החומה מכפר קטן ליד ג'נין באמת לא טלפן
איזה זמן לשאול מתי נבוא.
הוא גם אמר תמיד שכאן, בדיוק ליד הבית של יעקוב, בין הבית שלו ושל החברה של
ביתו משאירים פתוח, כי גם לו מסיבותיו היה אינטרס לחשוב ככה. להדחיק. זה לא
פשוט להיות פלסטיני שבונה את החומה.
יעקוב אמר לנו אז שהבת שלו אומרת שישאירו להם דלת ביניהן כי איך אפשר
להפריד חברות שמכירות מילדות, חברות הכי טובות היא אמרה. ושהיא לא דואגת,
בטוח ישאירו להן פתח. ניחמה את הוריה.
אפילו שגם היא ידעה. גם אם קיוותה. כי היא ילדה. וכי אי אפשר בלי לקוות.
בפעם ראשונה כשהגענו היא נסעה סחור סחור בתוך הרחבה של ביתה באופניים.
וצילמנו אותה והיא חייכה. ילדה קטנה ומאושרת. אביה, יעקוב עובד בבית חולים,
ואימה האנגליה נוסעת במכונית יפה. העולם היה שלה.
ציפור עומדת על החומה בדיוק מעל הבית של יעקוב. הברוש שבחצר שלו עדיין
נראה, כמו כיפה קטומה.
היה שקט. מאחורי החומה הצהבהבה לא שמענו דבר.
אפשר היה לא לדעת שבני אדם שם, אפשר היה לא לדעת שכאן נחצתה שכונה ונחצו
חיים וגורלות.
ואולי זו הכוונה.
חיים שלמים נרמסו ונרמסים מהצד השני, חייהם של בני אדם שאין להם שם, שבוכים
בפה סגור, בפה שקוף, ומאחורי חומה צהובה שמסתירה את זה שיש משהו שהיא
מסתירה.
צעקתם לא רק שאינה מפעילה, אינה פורטת או מרעידה או ראויה, היא איננה
קיימת.
סימטה, ובה חומה בצבע צהוב, שאין מאחוריה דבר. |
