מחסומי בית איבא וחווארה, שבת, מהצהריים ועד הערב, 20.10.2007

מחסום בית איבא

הרבה זמן לא היינו במחסום בית איבא. האבק היכה אותנו בהפתעה למרות שידענו שהוא שם. מלבין את ראשי עצי הזית. עולה ומציף את הריאות ואת הדמיון. קשה היה לנשום. שורה אינסופית של משאיות ואוטובוסים בדרכם להיכנס לשכם. מחכים זמן ארוך. מעל שעה. לא מתקוממים. לא צופרים. פעם בהמון זמן מזדקרת כף היד של החייל עם קימורה הידוע ומסמנת בקודים המוכרים הן לכובשים והן לנכבשים, בוא, לך, זוז. העין לא מתרוממת. המבט לא מישיר. לא מביט. לא רואה. רק היד הקטנה עם סימונה הפעוט והמוחלט. כך גברים מבוגרים פי שלושה מגילם הממוצע של החיילים מחכים שעות שיואילו לקרוא להם בדרכם לתוך שכם. שכם פלסטין. ומדוע בכניסה לשכם?

בנקודת מניעת המעבר, ישנה בדיקה של עוברים ושבים בדרכם לתוך שכם ובדרכם החוצה משכם. מי מאלה ש'רשאים' לעבור, מי לאט ומי מהר, מנסים תוך הליכה לסלק את כתמי האבק, המון סטודנטים וסטודנטיות בדרכם חזרה מהאוניברסיטה. ילד שנראה בן ארבע עשרה בערך בדרך לביתו בשכם, נשלח אחורנית. אין לו תעודת זהות. האם הם חושדים בו? האם עצרו אותו? האם חקרו אותו?
רק מנעו ממנו להגיע הביתה, כי הם יכולים.
כי הוא לא אדם במלוא מובן המילה.
כי הוא לא ילד.
כי הוא הרי רק פלסטיני.

אז מה אם אלה ההוראות?

והוא נשאר לעמוד. מחכה. בטח ינסה שוב אחר כך. כי לאן ילך? ומאותו מקום שבו ההוראות כשישנן הן רק מסגרת המרחב של הרשות לפגוע, אולי ייקלע לתחומו של חייל אחר, שדווקא לו יתן לעבור ואילו למישהו אחר לא, מסיבה כזו אחרת.

גבר ואישה עמדו בתור היציאה משכם. עמדו זמן רב. הגבר אמר לחייל שהנה בודקים משמאל ומימין ומדוע שלא יבדקו גם במסלול האמצעי והריק, ונכלא על 'חוצפתו' במכלאה של המעוכבים לאיזה זמן.
אדם מכפר ג'מאל, שבא עם אישתו וחברו הטוב, חתנה העתידי של אחותו הצעירה, ושלושת ילדיו, ביתו בת השמונה חודשים, ביתו בת השנתיים וחצי, ובנו בן השבע לבלות בשכם. יש עדיין חופשה לילדים. אז יצאו לטייל סיפר. בדרך חזרה נעמדו בתורים שונים. הוא ובנו וביתו בת השנתיים וחצי עמדו שעתיים ועברו. והיא עדיין בתור עם התינוקת. הם עושים את זה בכוונה הוא אומר. למה הם עושים את זה. למה. אחרי חצי שעה נוספת הגיעה אישתו עם התינוקת. פניה חיוורים ולאים. אבל כשחייכנו אל הילדה ואמרנו שהיא יפה, פניה זרחו. לא נבוא יותר לשכם אמר. אי אפשר ככה. למה הם עושים ככה.
כדי שלא תבלו אומרת להם תמי. כדי לחנוק, ולדכא, ולהוציא כל תחושת חיים נורמאליים.
פניו הכועסים אורו. תודה הוא אומר. תודה שאתן כך אומרות.
והחלפנו טלפונים ואימיילים.

בחור בתור אמר משהו לחייל, משהו שלא נשאל עליו. מייד מובל הצידה, לתוך ביתן הצינוק. הדלת נסגרת. התפשט, הם מסמנים לו בידיהם, והוא מתחיל. מכנסיו כבר מופשלים, ושוב נראה היה שאומרים לו משהו. הפעם בקול. משך מכנסיו מעלה חזרה. ופרש זרועותיו לצדדים, פותח את כנפי מעילו.

כל הזמן מישחק בין המכשולים המסתובבים (הקרוסולות). זו ננעלת. וזו נפתחת. ואז כמה נלכדים באמצע. ושוב זו נפתחת או אחרת. הכל לאט. החיילים לא ממהרים לשום מקום. ואז בבת אחת. ושוב אירג'ע.

חמור בצבע אפור כהה רתום לעגלה מגיע במסלול המכוניות מכיוון שכם. החייל מרים ידו, לעצור. האיש עם החמור והעגלה עוצר. החיילת מפשפשת בעגלתו, חייל אחר מביט בנייר כלשהו, ובאיש ובנייר, והאיש מרים ידו, ונראה מתחנן, וחייל עונה לו דבר מה, והאיש איננו מרוצה, אבל משתתק, וחייל שלישי ברכות גדולה מלטף את פני החמור. עוד ועוד.
והאיש מביט בו נדהם.
                                           

מחסום קלנדיה, בחורף, לפני כמה שנים. חיילים תפסו שני ילדים קטנים שמכרו צילומים ממוסגרים של עצים והרים ומסגד אל אקצא. אחד היה אז בן עשר והשני בן שתים עשרה. כמו בכל מחסום ולאורך השנים, כמו היום, החיילים התעללו ברוכלים המבקשים להתפרנס. כשיטה וכמטרה וכנורמה. במקרה הזה היו אלה שני הילדים הקטנים האלה. שלא אנקוב בשמם. החיילים הכריחו אותם לשבת על האדמה הרטובה, על תלולית של חול, שבראשה היה מה שמכנים פילבוקס ולידם עמד חייל עם רובה. לשמור עליהם. שלא יסתתרו מהגשם. שלא יחזרו למכור. או ילכו הביתה. אלא יישבו שם, על החול הרטוב, לתוך החושך היורד, והקור, כעונש. מפני שהיו כל כך רזים, לבושים בגדים קלים, והיה כל כך קר, וישבו חבוקים ורועדים על אם הדרך, איכשהו דמויותיהן הקטנות משכו תשומת לב רבה. אנשים שעברו עצרו, אמרו משהו, והחייל לרוב אמר להם להסתלק, לעיתים בקול או בניפנוף נשקו, והם הלכו. על התלולית טיפס ועלה כלב רטוב ומוזנח ונעמד ליד הילדים. והתישב. וישבו שלשתם. שני הילדים הרזים והקפואים והכלב העזוב.
והחייל, ליבו נכמר, וברכות גדולה התכופף, רובהו הגדול מוסט מעט הצידה, וליטף את פניו של הכלב.
העוברים ושבים הביטו בו נדהמים.
 

מחסום חווארה

אווירה קשה. התורים צפופים מאוד. הרוב בחורים צעירים, המון מהם סטודנטים בדרכם חזרה מהאוניברסיטה. חיילים שמשדרים אלימות נוספת על זו המובנית. הליכה זקופה, היד על ההדק של הרובה, אצל אחדים הרובה מורם, מסתובבים אנה ואנה, מביטים סביב, מחפשים, לא אחר משהו מסויים, מבטים חדים וקשים. גם האנשים אומרים שקשה. התור לגברים מתברר אורך בערך שעתיים. לעיתים יותר. הנשים לרוב יוצאות קודם ומחכות, נשענות על הגדר. אישה אחת בוכה. היא לא היתה צריכה להסביר כלום.

הילדים, שכבר דווח איך מתעללים בהם החיילים בקביעות ומונעים מהם למכור, היו שם. היום הצליחו למכור.
סיפרנו למעתצם בן השתים עשרה, שמכר בדיוק ספוגים לשטיפת כלים, שראינו צילום יפה שלו שיהודית לוין שלחה, והוא אמר יהודית? ואמרנו כן, יהודית. ואמר שוב יהודית, ומאר עליה משהו שלא הבנתי רק שאמר שהיא הכי שיש, וחייך, ופניו נשטפו נוגה של אור כזה שנמזג בפניו הצעירים כל כך.

בצינוק איש מבוגר ועוד ארבעה צעירים. במכלאה כמה בחורים. האיש המבוגר בצינוק מעוכב וסגור כבר מאחת בצהריים. כמה שעות. השאר פחות. הוא מספר שעמד בתור, וכבר היה בדרכו אל החייל, וראה על הארץ מין קופסה עם סכיני מטבח, והוא הרים אותה ונתן אותה לחייל. ומייד שמו אותו בצינוק. שוב ושוב הוא אומר, רק ראיתי את זה ונתתי לו. כשאנחנו הגענו כמה שעות אחרי כן, איש עדיין לא דן בעניינו. ויוי טילפנה לכל רשויות הצבא למיניהן, ונענתה פעם אחת שהסכינים היו לו אחד בכיס אחד והאחד בשני, ופעם ששניהם היו בתיקו, וקצין מנהלת התאום והקישור שבמחסום, כשנשאל על האיש השוהה שם, אמר שמתברר שיש לו עבר פלילי, בעניני סמים. אז מה הקשר שאלה רוני לתומה, מה שהיה היה, וזה ענין אחר. ומה זה עניינכם. מה הקשר, הביט בה תמוה, וטרוניה נמשחת בקצות פיו. כן, מה הקשר, חזרה ואמרה רוני. ואילו הוא, נדם, פניו נאדמים ממאמץ הבלגה או צדקנות או משהו מעין זה.
האיש המסכן נשאר שם שש שעות בחדר הצר והסגור ובשבע בערב נשלח למתקן הכליאה הידוע לשימצה חטיבת שומרון, להמשך עינוייו.
אין ספק שאין הבדל בעיניי רשויות הכיבוש אם אדם מוצא סכין ונותן, או מחזיק סכין בכליו. המילים סכין ופלסטיני יחד, ולא משנה מה מהות הקשר ביניהם, די בהן כדי לענותו.

הלחץ מאחורי חישוקי הברזל מתעצם. מין נהמה עולה מכיוון הבחורים. חלקם מטפסים זה על כתפי זה. מתח נורא ועצום. קשה להמחיש. החיילים מקפידים באטיות מכוונת. אדם אחד עובר. ואז החייל נשען על הדלפק, מצטחק עם חברו. לאיזה זמן. ארוך. מאחורי הברזלים צמודים הבחורים. הסורגים דבוקים לגופם ולפניהם.
מידי פעם חייל זה או אחר דוחף בידו את הברזלים של המכשולים המסתובבים.
אאאאאירג'ע....

אחד הבחורים הכלואים בצינוק 'הרים' את קולו לפי גירסת איזה חייל, והוא נדרש להתפשט עד תחתוניו. אחרי שהוריד את כל בגדיו סימן לו החייל לשוב ולהתלבש. והלך. והאיש התלבש. ואנחנו לא הבטנו.
עדיין בצינוק עם האחרים.

תלמידה לתיקשורת ועוד שבעה סטודנטים אחרים שלומדים בשכם, היו בדרכם לבית לחם לפרויקט שקשור בלימודי טלויזיה, לשבעה עשר יום. הם הגיעו למחסום בשלוש, ונעמדו. היא יצאה מהמחסום בשלוש וחצי, והם עוד עמדו בתור. מונית חיכתה להם מעבר למחסום. יש להם ציוד יקר וכבד והזמינו אותה מבעוד מועד. טיפין טיפין החלו גם הם עוברים. חלק מחכים אבל הרוב עברו. חשבה והסכימו איתה שמי שעברו עדיף שיסעו כבר. המונית עולה להם כסף. אלא שרצתה שהמונית תיקח את הציוד היקר. אבל אי אפשר היה לענין את כוחות הכיבוש הצעירים בבעיה מינורית שכזו כמו כסף שאין, שזורם לשוא בגלל תור, שמדוע בכלל קיים ומדוע לעזאזל הם מוכנים לעמוד שם ולקיימו ולמנוע מאנשים לעבור בתוך אדמתם מצידה האחד לשני, רחוק מרחק גדול מגבול מדינתם שלהם.
אין מה לומר שהציוד המשיך לעמוד בתור הארוך והנורא.

לפחות שעתיים וחצי עמדו רוב הגברים. עם הזמן מבטיהם עמוק בתוך גבותיהם של העומדים לפניהם. איש לא נראה מתיישב בצד. לנוח. איש לא מסיט מבט. נראה שאם יזוז ייתפס מקומו. גוש אחד של זעם כבוש לרוב, אלא שלעיתים, מידי פעם, כמו קינה, נשמע קול משונה מגוש האדם ההולך ומאבד ממתאריו. החושך יורד. מחשיך מוקדם. כל הפנים הדחוקים והידיים נראים כמו כתם חשוך אחד. גם הקולות נשמעים, עם הזמן העובר, כמו נהמה אחת אחידה של חיה גדולה ופצועה לכודה בחשכה. האיטיות הנוראה נראתה מכוונת. מין שהות לא מוגדרת בין פעולה לפעולה. וואחד וואחד. אירג'ע. הכל לאט. לוקחים את הזמן. כמו לקו כל החיילים במחלת אי אנרגיה. מלבד האנרגיה בה עברו ממקום למקום עם רובים זקורים וגב זקוף ומבטיהם השלופים. ושוב פטפוטי ביניים ואיש לא עובר, והכל עוצר, והזמן בתוכו, נמתח. גבותיהם אל ההמון. חיוך, וסיבוב. כל העיניים יחד מביטות בחיילים מתוך החושך. התור דחוס עד אפס מקום. ושוב וואחד וואחד. ואחד עובר, וחייל מיד דוחף את הקרולסה אל האנשים שממילא סגורים מאחוריה.
הבחורים כמו תמיד בחווארה, מורידים חגורות, מרימים חולצות, עושים סיבוב, לעיתים מרימים גרב אחת ושנייה, ומרוקנים כיסים.
והיה איזה רגע, בשעה שאחד הבחורים היה בדיוק מרים חולצתו בפני אחד המדכאים הצעירים, כובש אחר הגיע ליד. אלא שרצה, כך מתברר, לעבור דווקא באותו מרחב בו עומד הבחור הפלסטיני ומפשיל תוכו לפני החייל.
אלא שאין בעיה, פשוט חצה אותו, מתנגש בו, מעיף אותו הצידה, מותז.
ידיו של הבחור שבדיוק אחזו בחולצתו המורמת מנתרות, זועזע לרגע, גם בפניו שהתכווצו ואז הירפו שוב, ומייד התיישר, ואחז בחולצתו שוב, וחזר בדממה למסדר השפלתו עד סופו.

כל הבחורים כמעט בלי יוצא מן הכלל, לאחר שיצאו עם החגורה ביד ועם ערימת המחברות, מקללים קללה כבושה.

אחד הבחורים שהיה במכלאה שלוש שעות, אחרי שעתיים בתור, מקבל את תעודתו. אוסף חפציו, פניו קפוצים וזועמים ויוצא לתוך החושך.

גבר מבוגר לבוש חגיגית מחכה לבנו בן העשרים וארבע. הם מרמאללה ועובדים בשכם. בדרכם חזרה. כמו בכל יום. היום התחשק לחיילים לא להעביר אותו.
למה? ככה.
אז השתמשנו בכוחנו הלבן והיהודי הידוע, וסלסלנו סילסולים בקולנו, ואמרנו כך או אחרת ודבר לא עזר עד שמי שמאיתנו עלה בדעתה להשתמש באותו הגיון אוניברסאלי ידוע ואמרה למפקד, שהנה בבית איבא דווקא לא היה תור גדול כמו כאן בחווארה, ולא זרקו אנשים בחזרה ככה כמו את הצעיר הזה. והמפקד שנעשה מיד קשוב, אמר, מה באמת, מי היה שם, זה 'שמוליק' (השם שמור במערכת). ואמרנו כן, למרות שלא היה לנו מושג מה היה שמו של ההוא. והחווארי, שכניראה האפשרות שהבית איבי הוא יותר ממנו במשהו, הסעירה את רגשותיו הקיימים כניראה למטרות אלה, ורץ ומצא את הבחור שסולק, והוא עבר.
אחד אפס לחווארה.

בדרכנו לטרנזיט בחזרה פגשנו את סדרן המוניות.
עמדתי בתור הוא מספר, משכם, הייתי מספר עשרים. וזה אומר עוד ארבעים דקות בערך. אז רציתי להדליק סיגריה וראה אותי החייל ואמר תכבה. אמרתי למה. אמר כי אתה עומד במחסום. אמרתי לו אני אגיע אליך ואז תעשה איתי מה שאתה רוצה, עכשיו אני כאן רחוק. והדליק סיגריה ועישן. ועבר זמן. והגיע לנקודת הבדיקה ועבר, ובדיוק החל יוצא מהמחסום וניגש אליו החייל ואמר בקול, תן לי את התעודה וחכה כאן. ואמרתי לו אל תצעק עלי. והא אמר אף אחד לא יעשן אצלי. ואני אמרתי אף אחד לא יכבה לי את הסיגריה. ועוד ארבעים דקות עמדתי שם.

אחד משני האחים המבוגרים בעלי העגלה, העובדים במחסום, במסגרת עבודתו העביר לפני חמישה ימים בעגלתו טמבון של מכונית שבדיוק נקנה בשכם. עם אישורי הקניה ובעל הבית איתו. החייל בדק את העגלה, ואמר לו, מעכשיו אתה בעונש. חודש לא תעבוד. בגלל הטמבון. בכל זאת הוא הגיע לעבוד. כי מה יעשה. אתה בעונש נזף בו חייל אחר שידע על פישעו ועונשו של האיש. אגב, את הטמבון, אין מה לומר, לא בדקו במכונת הרנטגן, לא סיכלו אותו בסיכול ממוקד, לא עצרו אותו או החרימו אותו או את בעל הבית שקנה אותו בעוון או חשד כלשהם. בעל הבית לקח את הטמבון החדש בחזרה לשכם. ובעל העגלה איבד עבודה לחודש. חודש ימים שלא יביא שקל אחד לביתו כי הוא העביר טמבון שלא נחשד בדבר.

על מפקד המחסום בחווארה שני דברים קטנים. האחד, הוא הביט על המון הפלסטינים הדחוקים מאחורי הברזלים המסתובבים ואמר לאחת מאיתנו תראי אותם איך הם. פניו מקומרים בהבעת גועל. מבליע את המילה חיות.
וכשנשאל אותו איסטניסט מופלג על המעוכבים בצינוק, שמחוצים שם שעות ארוכות, אמר זה לא קרה אצלי. דהיינו זה לא עניני.

מעבר לדמיון המבהיל בין כל המחסומים ובכל התקופות, כשכל השינויים הם חיצוניים לרוב, למהות שלא משתנה. אותה מהות אחת שהיא שהמחסום מתעלל וחוסם ומונע חיים לבני העם הפלסטיני על אדמתם, כמטרה.
אבל בכל זאת לא היה מנוס מהשוואה. כמה הבדלים היו ניכרים. האחד היה שבבית איבא לא היתה היום בדיקה גופנית. כלומר מי שיצא ממחסום בית איבא ולא מחווארה לא עבר את הבידוק הגופני הידוע. כאמור יצא מאותה העיר לאותו מרחב זהה. זה כמובן מעלה את השאלה מדוע אם כן הם בודקים בחווארה אם בבית איבא, שזו עוד יציאה מאותה העיר הם לא בודקים. כי הרי אם כך זה לא קונסיסטנטי עם טיעון הביטחון המפורסם שלהם. אבל התשובה הרי ידועה. טיעון הביטחון הוא האמצעי בו נמכרת ההתעללות המכווונת הזו. שהיא היא הרי המטרה ולא הסימפטום.

 היו שם: ויוי צורי, רוני המרמן, תמר גולדשמיד ואיה קניוק

Beit Ibba and Huwara Checkpoints, Saturday 20.10.07 PM

Beit Ibba Checkpoint

We haven't been to Beit Ibba in ages. The dust surprised us even though we had expected it. Whitening the olive leaves. Swirling and flooding lungs and imaginations. We could hardly draw our breath. An endless line of trucks and buses on their way into Nablus was waiting for a very long time. Over an hour. Not protesting. Not honking. Once in a very long while the soldier's arched palm would arch in its familiar tiny gesture and signal in those codes known now both to the occupiers and the occupied: come, go, stop, move. Eyes are not raised. Gazes are not direct. Non-looking. Non-seeing. Only that small palm with its minute, final signal. Thus men three times older than the average soldier wait for hours to be allowed to proceed into Nablus. Nablus, Palestine.
And why on their way into Nablus?

At the point of preventing passage, also known as the checkpoint, a check is conducted of passers-by on the way in and out of Nablus. The ones 'eligible' to cross, slower or faster, try as they walk to their clothes free of the dust, many students on their way home from the university. A boy who looks about 14 years-old on his way home in Nablus is sent back. He has no ID. Are they suspecting him? Have they arrested him? Interrogated him? They only prevented him from going home, because they can do that. Because he is not human in the full sense of the word. Because he is not a child. He is merely Palestinian.

So what if these are their orders?
And he remains standing. He will probably try again later. For where can he go? And from the same place where orders – when there are any – merely relay the authority's license to inflict injury. Perhaps he will run across a different soldier. Who will let him through while denying someone else passage. For some reason or other.

A man and a woman stood in the waiting line to exit Nablus. They stood a long time. The man told the soldier that the left and right-hand side lines were being checked, and why not the middle route which is not used? For this 'cheekiness' the man was sent to the detainees' pen for a while.

A man from Jamal village came with his wife and his good friend, future husband of his younger sister, and his three children: his 8-month old daughter, his 2.5 year-old daughter, and his 7-year old son – for an outing in Nablus. The children are still on holiday, so they went on this day trip, he said. On their way back they stood in different lines. He and his son and infant daughter stood for two hours and passed. His wife is still in line with the baby. They do it on purpose, he said. Why do they do this? Why? After another half-hour she arrived with the baby. Her face pale and drawn. But when we smiled at the baby and said she was beautiful, the woman beamed. We won't come to Nablus again, he said. This is impossible. Why do they do this? So that you won't go out just to have a good time, Tamar said. To strangle and oppress and deprive you of any sense of a normal life. His angry face lit up. Thank you, he said. Thank you for saying this.

A young man in line says something to a soldier. Something he was not asked about. Immediately, he is led aside, into the holding cell. The door closes. Strip, they signal him with their hands. And he starts. His pants are already partly down. Again they seem to be saying something. This time out loud. He pulls up his pants. Spreads his arms wide, opens his jacket.

The soldiers constantly play with the revolving iron obstacles (turnstiles). One locks, the other opens. Some Palestinians get caught in the middle. And again the one or the other is opened. Everything happens very slowly. The soldiers are not in any hurry. Then all of a sudden, a rush. Then again, orders are yelled to move back.

A dark gray donkey harnessed to a cart arrives at the vehicle lane from Nablus. The soldier raises his hand to stop it. The man with the donkey and cart halts. The girl soldier rummages inside his cart, another soldier takes a look at some paper, at the man, at the paper again, the man raises his hand and pleads, the soldier answers, the man is unhappy, but falls silent. A third soldier tenderly strokes the donkey's face. Again and again. The man looks at him, stunned.
 

Qalandiya Checkpoint. Winter, a few years ago. Soldiers had caught two little children selling framed photographs of trees and mountains and the Al Aqsa Mosque. One of them was ten and the other twelve years old. As at every checkpoint all these years, just like today, the soldiers harassed venders seeking to make a living.
Systematically, normatively.
In this case it was these two small children. Whose names I won't mention. The soldiers forced them to sit down on the wet ground, on a sand pile at the top of which stood an army 'pillbox' and next to them stood a soldier with a gun. Stood guard. So they won't hide from the rain. So they won't go on selling their ware. Or go home. Just sit there on the wet soil, as darkness fell, in the cold, as a punishment.
Because they were so thin, and dressed so lightly, and it was so cold, and they sat there hugging each other and shivering at the road side. Somehow their tiny figures attracted much attention. Passers-by stopped, said something, usually the soldier told them to move on, either with words or with a wave of his gun. And they moved on.
A stray wet dog climbed up the mound, stood next to the children. Then lay down. So they sat there, all three. The two thin frozen
children and the stray dog.
The soldier visibly moved, tenderly bent down, his large rifle moved over to the side, and stroked the dog's face.
The passers-by looked at him, stunned.
 

Huwara Checkpoint

Oppressive atmosphere. Waiting lines full to bursting. Most pedestrians are young men, many of them students on their way home from university in Nablus. Soldiers radiate violence even more than their usual inherent air. Strutting erect, finger at the ready on their gun triggers, some pointed upwards, looking, searching, not for anything in particular, eyes harsh, sharp gaze. People tell us things are getting worse. The men wait about two hours in line. Sometimes longer. The women get though faster and then wait, leaning on the fences. One woman cries. She need not explain a thing.

The children were there, whose abuse at the hands of the soldiers we have described in a previous report, the soldiers who kept them from selling anything. Today they did manage to sell. We told 12-year old Muatassem, who was busy selling dishwashing sponges that we had seen his beautiful photo taken and sent by Judith Levin. He said, Judith? We said yes. Judith. He repeated, Judith? And said something about her we could not understand, but clearly he said she is just the Most, most…. and smiled, and his young face lit up even more.

In the holding cell, an adult and four youngsters. In the detainees pen, several young men. The adult in the cell has been detained and locked in since 1 p.m. Several hours. The rest have been there for a shorter time. He says he was waiting in line, and was already on his way to approach the soldier with his ID and then saw some box with kitchen knives lying on the ground so he lifted it and handed it to the soldier – whereupon he was immediately put in the holding cell. Again and again he told them 'I only noticed it and gave it to them.' When we got there some hours later, no one had yet looked into his matter. Vivi called various army echelons and was told that the knives were found in his one pocket, another told her they were found in another pocket, yet another told her they were found in his bag. The DCO representative at the checkpoint said the man has a police record, something to do with drugs. What's the connection? asked Roni innocently. That's a different matter. And what business is this of yours? He gave her a wondering look, resentment curling his lips. Yes, what's the connection? Roni repeated. He kept silent, flushing with the effort not to respond, or with a sense of righteousness or the like.
The poor man was stuck for six hours in the tiny cell, and at 7 p.m. he was sent to the notorious local brigade HQ detention facility to sit out his torment.
No doubt the Occupation authorities find no difference between a man who finds a knife and turns it in and a man who has a knife in his belongings. The words knife and Palestinian together, no matter in what context bound, is enough to subject the man to torment.

The pressure behind the iron bars grows. A kind of growl rises from the direction of the young men lined up. Some climb on each other's shoulders. Enormous tension is in the air. Hardly describable. The soldiers purposely slow things up even more. One person goes through. Then the soldier leans on his counter, chuckling with his mate. For a while. A long while. Behind the bars, the young men are crushed against each other. The bars stuck to their bodies and faces. Once in a while one soldier or another pushes the bars of the turnstile with his hand. Get baaaaaack!....

One of the boys inside the cell 'raises his voice' according to some soldier, and is ordered to strip to his underpants. After taking off all of his clothes, the soldier signals him to get dressed again. And he did. And we looked away. Still in the cell with the others.

A communications student (young woman) and seven other students of a Nablus university were on their way to Bethlehem on a project o television studies, for 17 days. They came to the checkpoint at 3 p.m. and stood in line. The girl got out at 3:30, her mates were still standing in line. A cab was expecting them beyond the checkpoint. They had some expensive equipment with them and had summoned the cab in advance. One by one the others get through. Some were still waiting, but most of them had gotten through. They deliberated and agreed with her that all those who were out should already get on their way. The cab costs them money. But she wanted the cab to take their expensive equipment. But it was impossible to interest the young Occupation troops in such a minor problem as sorely lacking money, running out because of the waiting line and why the hell is there a waiting line at all and why the hell do these soldiers agree to stand there and maintain it and prevent people from passing within their land from one side to the other, far far away from the limits of the soldiers' own state.
Needless to say the equipment continued to stand in that long awful line.

At least two and a half hours, that was today's average waiting time of most men in line.
With time their gazes clung to the backs of those ahead of them. No one was seen to sit down at the side. To rest. No one looked away. Apparently if he would, his place would immediately be taken. One large lump of withheld fury.
Once in a while, like a lamenting wail, a strange voice would emerge from this shapeless human mass. Darkness fell. Early, this time of year. All the faces crushed together and hands look like one dark stain. The terrible slowness of it all looks quite intended. A sort of undefined stalling between actions. One by one. Get back. Everything slowly. They take their time, the soldiers. As if they had all been struck by some fatigue syndrome. Except the energy in which they would pass from position to position with their guns pointed in the air and backs erect and their sharp gaze. And again some interim chatter and no one gets through. Everything stops, time too. Stretches. The soldiers with their backs to the crowd. A smile. Then a spin. All eyes look at the soldiers our of the dark. The line is full to bursting. Again one by one.
One gets through. And a soldier immediately pushes the turnstile against the people who are crushed behind it.
The procedure for the young men – as always at Huwara. They take out their belts, lifts their shirts, make a complete turn, lift a pant leg, then the other, empty their pockets.
There was a moment, just as one of the young men lifted his shirt for one of the young oppressors, when fellow occupier arrived to join him in the inspection. But apparently he wanted to cross nowhere else but the spot where the Palestinian was bearing his belly for the soldier. No problem. The fellow soldier simply crossed him, colliding with him, throwing him literally off to the side, splashing him away. The young man's hands, holding his shirt front, shook for a moment, his face tightened, then loosened again, he immediately straightened up again, took hold of his shirt again, silently resuming his humiliating ordeal to the finish.

Nearly all the young men, coming out of the check with their belts in hand and their pile of notebooks, let out a quiet curse.

One of the boys held in the pen for three hours after waiting another two in line, gets his ID back. He collects his stuff, his face right and angry, and proceeds into the dark.

An elegantly-dressed elderly man waits for his 24-year old son. They are from Ramallah and work in Nablus. On their way home. As they do every day. Today the soldiers did not feel like letting the son through. Why? Just because.
So we pulled our famous white Jewish privilege strings and intoned our voices and said this and that and nothing helped until one of us had the sense to use that age-old universal reasoning and told the commander that at Beit Iba Checkpoint the line was not long like the one here at Huwara, and people were not thrown back like this youngster. The commander immediately perked up and said, oh really? Who was the commander there? Was it "XXX" (name on record)? We said yes, although we had no idea what the other fellow's name was. The Huwara man, at the prospect of the Beit Iba man's proving to be something more than himself, must have been moved to the core of his relevant feelings, ran off and found the young man who was rejected, and let him through. 1:0 in favor of Huwara.

On our way back to our van, we met the cab coordinator.
I was standing in (the vehicle checking) line, he tells us, coming out of Nablus.
I was about the twentieth car in line, which means another forty minutes to wait. I wanted to light a cigarette. The soldier saw me and said 'put it out!" I asked why. He said, because you are standing at the checkpoint. I said, when I reach you, do whatever you want with me. Now I am far from you. And he lit up and smoked. Then he got to the checking point and came through. Just as he was leaving the checkpoint the soldier approached him and said out loud, give me your ID and wait here. I said, don't you yell at me. He said, no one smokes here where I am. And I said, no one tells me to put out my cigarette. And I stood there for another forty minutes.

Five days ago, one of the two elderly brothers who work their porter-cart at the checkpoint carried a car fender that had just been purchased in Nablus. With him were the owner and the appropriate documents. The soldier checked the cart and said, from this moment you are punished. You will not work for a month. Because of the fender. Still he came to work. What can he do? You are still punished, another soldier scolded him, aware of the crime and punishment of the porter. The fender, by the way, was not examined in the X-ray machine truck. It was not target-annihilated. It was not confiscated, nor was the owner who purchased it suspected or arrested for anything. The owner took his brand new fender back into Nablus. And the cart-man lost a month's work. One whole month during which he will not bring home one shekel because he delivered an unsuspected fender through the checkpoint.

Two little things about the Huwara checkpoint commander. One, he looked at the crowd of Palestinians crushed against the revolving iron bars and said to one of us, 'Look at these…', with a disgusted grimace. Swallowing the word 'beasts'.
Two, when this fastidious young man was asked about the detainees inside the cell who were suffocating inside for hours, he said 'this did not happen on my shift.'
In other words, it is not my affair.

All checkpoints always – differing mostly in their external appearance – resemble a never-changing essence: this essence of a checkpoint to abuse and blocks and deny Palestinians life on their land, as a purpose.
Still there was no escaping comparisons. Some differences were apparent. One, there were no body checks at Beit Iba today. In other words, people who exited Nablus through Beit Iba and not Huwara did not go through the notorious body check.
Coming out of the same city to the same surroundings. This raises the question, of course, why then are they checking at Huwara if at Beit Iba, another exit from the same city, they don't. For this is not consistent with their famous 'security' argument.
But the answer is well-known. The 'security argument' is the means by which this targeted abuse is marketed. For the abuse is the end, not the means.

Present: Vivi Sury, Roni Hammerman, Tamar Goldschmidt and Aya Kaniuk