|
|
בקבוק המיץ
A Bottle of Juice
נוסעות על כביש האפרטהייד 443. ימינה לכיוון בית המשפט הצבאי עופר. חונות
ברחבה קטנה.
פותחות שער ברזל חורק. משמאלנו גדר תיל ומאחוריה מצטופפים פלסטיניות
ופלסטינים, בנות ובני המשפחות של העצורים. עורכי הדין לבושים חולצות לבנות
ועניבות שחורות חולפים מדי פעם על פנינו ונכנסים דרך שער חשמלי. כמה מבני
המשפחות מעיפים בנו מבטים מתגנבים. אני מנסה להראות במבטי שאני לא חלק
מהמקום. לבי כאן, מנסות עיני לומר, אתכם, לא איתם, אני אחרת למרות
הפריבילגיות הזועקות ממני.
המתחם בו מחכים בני המשפחה הוא רחבה קטנה ומזוהמת. כמה ספסלים. כמה בורות
באדמה. ובקיר האחורי תחת סככה ישנם תאי איחסון. חמשה שקלים עולה לבני
המשפחה לשים בהם את חפציהם - מלבד כסף וסיגריות אסור להם להכניס דבר. גם לא
אוכל לשעות הארוכות המחכות להם לרוב בציפייה לרגע בו יגיע תורו של בנם. או
דבר מה לקרוא, או משהו איתו לנגב את הדמעות, שתבאנה - חמשה שקלים שלא
יוחזרו.
האם זו חריצות האופל, אני שואלת לעיתים את עצמי, שחיפשה ומצאה במתכוון
לוקרים שהמנגנון שלהם הוא לא להשיב כסף?
"ארג'ע לוורא". קולו של חייל שאין לראותו בוקע מרמקול. "לוורא"! כמה גברים
שעמדו בחלק הקרוב יותר לשער הכניסה לבית הסוהר זינקו אחורנית בבהלה. ושוב
הביטו סביב. "ברה ברה" המשיך להלום קולו של החייל הלא נראה ברמקול, ושוב
זזים לשום מקום. לאן, שואלות העיניים, מביטים סביבם בדאגה.
"לוורא לוורא" שב קולו של החייל וחורך את עור הגוף והשקט. אישה כבדת מראה
ספקה כפותיה.
אני שמה לב שבקהל המחכה ישנן הרבה נשים. אימהות, אני משערת. עוד ועוד
אימהות. מתח שאי אפשר לטעות בו חרוש על פניהן. חלקן צעירות ממש. בני כמה
יכולים להיות הבנים? "ברה" קולו של החייל צובע את היקום והמחשבות.
נכנסנו פנימה. דרכנו שונה. אנחנו זכויות אדם, ישראליות, יהודיות, זרות, כל
מי שאינן פלסטיניות או פלסטינים. זה יחודנו, זו נבדלותנו, זו נראותנו, ואלה
זכויותינו.
אנחנו עוברות בידוק.
שיקוף ועוד
שיקוף ואז בדיקה ידנית. פושטות ידיים. בכיס
כסף, סיגריות לאחת מאיתנו, פנקס, עט, טישיו, וסוכריות.
ולפתע אחד מכוחות הכיבוש אומר למי מאיתנו: ניצה, לא נעים שלך אני נותן
להכניס סוכריות ולהם לא. אומר לה מתוך קירבה תמוהה, אוטומטית, גזעית.
"למה בעצם אסור להם" שאלתי בהיתממות.
"כי הודבק מסטיק כבר תחת הכיסא פעם", אמר החייל.
לא המשכתי ואמרתי לו, ואם מישהו אחד הדביק מסטיק אז זה קשור לכולם? מעיד על
כולם? זה אומר שכולם צריכים להיענש? ומדוע המעשה בעיניך נגזר ממוצאו? איך
אתה יודע שאני, לעומתם, לא אדביק? האם יש משהו מובנה בי, שלא ידביק, ומובנה
בהם, שכן ידביק? ומי זה הם?
אני הרי יודעת את התשובה, שאיננה תשובה. זה כי הם, הפלסטינים, הם האחר.
השונה. הפחות. מי שאין לו פנים או שם פרטי. שאינו מי, אלא מה.
אבל לא הערתי לו דבר. שומרת את זקיפות המחאה לרגעים אחרים. התנחמתי בכך שלא
העיר דבר על הטישיו שלי, הטישיו שאוכל להציע לאימהות הפלסטיניות שלהן אסור
להכניס.
האם כי אסור להן לבכות? כי אילו בכו אז היה צריך לשקול שיש להן סיבה?
עניינו של הנאשם בן העשרים היה שגור, חשוד בהכנת חומרי לחימה, בקתב, כלומר
בקבוק שתיה ובתוכו סמרטוט ספוג בדלק. נעצר באישון לילה, נלקח מביתו שבכפר
חוסאן, עצור כבר חודש, כי לטענתם מצאו טביעת אצבע שלו על הבקבוק הנ"ל.
הדיון התקיים באולם שבע. חדר קטן. תנועה לא נתפסת פנימה והחוצה. החייל
המתורגמן יושב בפיסוק רגליים, עסוק בסמרטפון שלו. התובע נראה איש מילואים.
שערו ארוך קמעה וחלק. ארבעה בחורים פלסטינים יושבים על ספסל הנאשמים,
לבושים בגדים חומים של בית הסוהר, שרשראות ברזל בין רגליהם.
חיילת מנומנמת יושבת לצידם על כסא.
אני אינני מתלוננת על נימנומה, להיפך, על זה שהיא מועלת בתפקידה העיקרי,
שהינו, לעקוב בדבקות המשתנה על פי מזג, אחרי
נסיונם של ההורים להחליף מלים אילמות עם הבנים, בזמנים הגנובים האלה של
הארכות המעצר הרבות. והיא, שעוקבת (כשהיא ערה כמובן), תאמר מדי פעם כחלק מתפקידה, עד כאן, עד כאן לדבר.
וכמובן אסור באיסור מחמיר להורים גם להתקרב אל הבנים. לגעת, או לדבר כך
שקונטור הצליל יישמע. רק לחישות אילמות, אבל רק במידה.
ועל כן, ביום הזה המדובר בו, נמנומה המברך של החיילת איפשר לאמא למלמל מלים כבדות ונרגשות לעבר בנה היושב ליד
הבחור
שדנים כרגע בענינו. דרישות שלום שונות, והאם הוא אוכל מספיק, ולזה חייך
אליה בביטול של מתבגר, ומשהו על חתונה, והאם קר לו, וכהנה.
נומי נומי עוד ועוד, אני שרה לחיילת העייפה ללא קול, וכך תוכל האמא למלמל
אל בנה עוד כמה מלים, עוד כמה מלים ספורות.
תובע: "אבקש להאריך את מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים בענינו....
עדי התביעה הם החיילים שתפסו את הבקתב...".
סנגור: "גם אם ישנה טביעת אצבע, ההסבר שנתן מרשי הוא שאולי שתה מיץ מהבקבוק
הזה, איננו יודע. כך או כך אין עילת מעצר כי אין ראיות."
תובע: "צודק חברי שמדובר בראייה נסיבתית בלבד. אך הנה בדיון פלילי אחר כל
השופטים כולם לא נחלקו באשר לאפשרות להרשיע נאשם על סמך קיומם של ראיות
נסיבתיות נגדו, ואמרו למשל שלא עניין זהה לגבי חפץ נייד לעומת נייח. וזה
הרי חפץ נייד... גם נמצאו שתי טביעות אצבע אחרות של שני נאשמים אחרים.
שלשניהם יש עבר פלילי. וגם הם גרים באותו האיזור. איזור מגוריו של הנאשם.
וזה הרי מחזק את הראייה..."
מלים מקפצות בחלל החדר כמו בועות סבון.
השופט איש נעים מראה והליכות. לא צעיר. מדבר בנימוס מופלג. לא מתרגש מהמולת
החיילים הנכנסים ויוצאים. כל כך רחב אופקים ומודרניסט הוא שלא מתערב גם עם
זה שהמתורגמן בודק רוב הזמן דברים בסמראטפון, פייסבוק, וטס אפ, צ'ט בעניני
חלל, מי יודע, אלא שלא מתרגם לערבית, כך שגם העצור ומשפחתו שלא יודעים
עברית יבינו מה נאמר בעניינם. אלא מי הוא שיפריע לצעירים האלה המגוננים
עלינו מפני הרע. ומה אם החיילת משועממת. עייפה. טוב שתישן קצת. ומה אם
בקומה תתנפל על הורים. בודאי טוב לה לפרוק ולתעל תסכוליה על הורים. הרי למה
נועדו הורים אם לא לזה. אמנם אלה אינם הוריה, אמנם פלסטינים, אבל הורים הם
הורים.
החלטה:
בפני הבקשה להאריך את מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים בענינו. כנגד
הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ייצור נשק. הווה אומר שבתאריך
ה-19 ביולי... החזיק הנאשם על פי טענת האישום בקתב. אין מחלוקת בין הצדדים שהראייה היחידה
הקושרת אותו לעבירה המיוחסת לו היא טביעת אצבע אחת שנמצאת על הבקבוק.
הסניגור בהגינותו אמר כי הבקתב אשר הוכן ונמצא בשטח, נמצא פחות או יותר
באיזור מגוריו של הנאשם. הנאשם מכחיש את המיוחס לו. אומר שיכול להיות ששתה
מיץ וזרק את הבקבוק ומישהו אחר לקח את הבקבוק ועשה איתו מה שעשה. כל זאת
משום שלא ייצר או זרק שום בקתב. דומני שאכן קיים ספק סביר בדבר אשמתו של
הנאשם המבצבץ כבר בשלב זה. אכן אין ראיות הקושרות את הנאשם לייצור הבקתב
ולכן לטעמי בשלב זה אין קיימות גם ראיות לכאורה.
ועל אף שאני מודע שיש לנאשם עבר פלילי בגין ידוי אבנים לפני כשלוש שנים ואף
ריצה מאסר בפועל בגין עבירה זו, והנו משוחרר שליט. אבל לטעמי אין בזה כדי
לקיים ראייה בדבר מעצר. לפיכך אני מורה על שחרורו של הנאשם.
הרשו לי לעצור לרגע ולהרהר על מה שרק נאמר. הנה בכל זאת אמר השופט דברים
ראויים. חוקיים. לבנים ויהודיים. אדם מכל צבע או מין הרי אמור להיות זכאי
עד שהוכח אחרת. אין ראיות אלא זו, שהיא נסיבתית, שאיננה ראייה לדעת השופט.
הנאשם גם אינו מודה. והוא אפילו אינו מופלל, לא שהפללה ראויה שתשמש ראייה.
ועברו, איננו אלא זה שזרק לטענתם אבנים לפני שלוש שנים וריצה מאסר בפועל
ולכן גם יש להם את טביעת האצבע שלו. והנה השופט בצדק רב ממעיט בעבירתו
הקודמת. של נער בן שבע עשרה שזרק אבנים על כובש. וטוען שהיא אינה קשורה.
ועוד הרי ברור אף מבחינתם הם שהבקבוק לא הושלך ולא התפוצץ כי אחרת איך היה
אפשר למצאו ולבדוק את טביעות האצבעות שעליו. לא כל שכן שסביר שלא רק טביעת
האצבע שלו ישנה על בקבוק זה, שבמקרה נמצאת במאגר שלהם, אולי גם של מי מאלה
שייצרו את הבקבוק בבית החרושת, והמוביל שהוביל את בקבוקי השתייה למכולת,
והילד הקטן שעזר לפרוק את הארגזים, והמוכר, ואשת הנקיון, ושל באי המכולת
המזדמנים, ואולי גם שלי, כי גם אני ביקרתי לא פעם בחוסאן, ושתיתי יש לשער
מיץ זה או אחר, או נגעתי בבקבוק שתייה זה או אחר כששקלתי אם לקנותו או לא.
והרי השופט המכובד לא יזמן את כולנו, ואותי, להיות עצורים ועצורות בעופר כי
טביעת האצבע שלנו היא על בקבוק מיץ כלשהו.
"לכן יש לשחרר את הנאשם אולם להבטיח את התייצבותו" ממשיך ואומר השופט.
"אני לפיכך מורה על שחרורו בתנאים כדלקמן:
הפקדה כספית בסך 3500 שקל
התחייבות עצמית בסך 5000 שקל
שני התנאים, תנאי לשחרור. התיק נקבע ליום ה-14
באוקטובר...".
להטיח אותך בקיר חשבתי בליבי. ואחרי זה לשלוח אותך להאג. עם דיבורך הנעים.
והנאור. מה עם חזקת החפות המפורסמת? והרי אתה עצמך אמרת שאין ראייה לאשמתו
ובכל זאת קובע שיהיה לו משפט? שיעמוד לדין? למה?
פשוט מאוד. כי אין השופט הזה וכך כל האחרים והאחרות, אלא ברגים בשירותה של
אידיאולוגיה דהיינו בשרותו של הכיבוש ועמו זרוע זו המצויינת המתחפשת לבית
משפט. ועל כן שופט זה, וכל האחרים, לא שוקלים כמובן את חפותו של אדם זה או
אחר כי היא איננה הדבר אותו הם אמורים לבחון, אלא רק לכאורה - זו זרוע של
כיבוש, ותפקידה כתפקידו. דיכוי ושליטה, התעללות וגזלה. אין להתפלא, אם כן,
על זה שיש רק אשמים בבית משפט זה. או על זה שרוב המשפטים נגמרים בעיסקות
טיעון. שבכותלי אי הצדק המובנה הזה הן לעיתים הדבר המשתלם יותר, גם אם לא
עשו הנאשמים דבר גם לא לשיטתו של הכיבוש.
כי אין חזקת חפות. כי אין חפות.
ועל כן יהיה לו משפט שבו הוא גם ייצא אשם, מן הסתם. במשהו.
כי אין פלסטינים זכאים. לא הם ולא בני המשפחות שלהם. אשמים אלא
אם יוכח אחרת.
כי אשמתם איננה נגזרת ממעשיהם, אלא ממהותם.
"לתביעה הזכות לערער עד..." הבחור קם, הסוהרת התנערה מתנומתה, קמה, סמנה לו
וקם אף הוא, הושיט ידיו, שמה עליו את האזיקים, נפרד במבטו מאביו, ויצא מדדה
מהחדר בליוויה של החיילת המאצה בו. יצאתי אחרי האבא שירד שפוף רוח במדרגות
היורדות החוצה מהאולם, הוא נעצר, ושוחחנו מעט.
"קשה קשה הכל", הוא אמר. "מה את חושבת, יחזירו את הכסף שניתן כעירבון? לא
יחזירו. כך או כך יקחו את הכסף. יישב הבן שלי, לא יישב, יקחו את הכסף. הכסף
הלך. והרי לא עשה כלום. אבל זה לא משנה להם. עושים אותו פושע כי ככה הם
רוצים. כמו שעושים אותי פושע. אני מנוע להיכנס לישראל. אבל מה אני יכול
לעשות, אני צריך לעבוד. אז תפסו אותי. יש לי תנאי עכשיו. מה אני עשיתי להם?
הלכתי לעבוד. רוצה לעבוד, זה פושע בשבילם. רוצה לחיות, זה פושע. הם עושים
אותנו פושעים. הם לא רוצים בני אדם טובים. לא טוב להם בנאדם טוב. השופט הזה
כולו כלאם פאדי. למה הם עושים אותו אשם? למה? לא עשה כלום הבן שלי. כלום לא
עשה להם".
"הוא אשם בשבילם, כי הוא פלסטיני" אמרתי לו. "רק בגלל זה. זה בכלל לא בגלל
מה עשה או לא עשה. זה לא מעניין אותם. זה כי הם לא רוצים שלום. ולא צדק. רק
לשים את הנעל מלמעלה על הראש. רוצים לעשות אתכם פושעים כדי עוד לפגוע בכם
ולגנוב מכם, ושהם יגידו שזה בחוק." ועוד כאלה מלים אמרתי לו וכרגע לא זוכרת
אותן במלואן.
ופניו המרים והמודאגים של האבא מחוסאן נפתחו ונפרשו, והביט בי ממש, וחייך
אלי. "כן, בדיוק, כן", אמר. ושוב חייך.
שאלתי את עצמי מדוע כך שמח במלים שלי. אני חושבת שאולי רק כי אמרתי לו
בדרכי - נכון, אתה צודק, זה אי צדק נורא שנעשה לך ולבנך ולכולם. אתה הקורבן
והם אשמים, הם הפושעים. כי לפחות קראתי לזה בשם. כי שפטתי את התוקפים. כי
הכלתי - וזה המקסימום שהוא יכול לצפות בין הנהר והים.
"תבואו פעם, נשתה משהו", אמר. איש נחמד. החלפנו טלפונים. הכפר חוסאן כאמור
קרוב כל כך.
בטח גם אשתה שם מיץ. ואזרוק את הבקבוק. וימצא אותו אולי נער שירצה לזרוק
אותו על כוחות הכיבוש המתעללים בו, ומונעים ממנו, ומכלים את חייו. וזו תהיה
דרכו לומר לא. ולכו. ועזבו אותי, וצאו מכאן, מביתי, ואדמתי, ודמי.
ואז ימצאו כוחות הכיבוש על הבקבוק הזה את טביעות האצבעות שלו, וגם של
האחרים שנגעו בו בדרך וגם את שלי. אחרים, שאינם הוא שזרק בהכרח, שאמנם
טביעתם לא תהיה ראייה, יאמר שופט אחר נעים הליכות ונימוסי, אבל יעצרו אותם
או מי מהם למרות זה. את מי שזרק, ואת מי שנגעו.
לא, אותי אין סיכוי שיעצרו. לא אותי.
אז מה אם טביעת האצבע שלי גם שם על הבקבוק. אני הרי זכאית אלא אם יוכח אחרת,
הרי טביעת אצבע אחת על בקבוק מיץ איננה ראייה.
אני הרי לא פלסטינית, זה כל הסיפור כולו.
איה קניוק,
דצמבר 2014 |
