צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
      

english


לב שבור
A Broken Heart


ביום מן הימים, ידע קסאם, יבואו לקחת גם אותו.

את רובם של האחרים בני גילו כבר עצרו. באים בלילות, לוקחים אותם אחד אחרי השני.
זה התחיל אחרי שלקחו את בִּלאל בן ה 16 למגרש הרוסים. במגרש הרוסים, כך יודעים כולם, יושב השב”כ, והילדים שם מודים בכל ומוסרים שמות.
זה אומר, נניח, תן 15 שמות ואז נשחרר אותך. או ניתן לך לישון. או לא נכה אותך. או אם לא תיתן שמות ניקח את אמא שלך. את אחותך. תבוא תעבוד איתנו, וניתן לך אישור, ולאחיך להיכנס לעשות את הניתוח.
ושיש קומות למטה, עוד יותר למטה, וזה הכי גרוע שם, כי יש שם משהו שאין לו מילים מדויקות, רק שזה הכי גרוע מהכל. זה מה שידוע במחנה.
מאז קסאם לא ישן בלילה.
אבא של אחד העצורים, שגם עובד במשטרה הפלסטינית ונחשב כזה שיודע דברים, הסביר לאבו עֹמר שאם הבן שלו לא עשה שום דבר הוא יקבל שישה חודשים עד שנה. זה כשלא עשה כלום. דהיינו לא זרק אבנים, ככה אבו עֹמר הסביר לי.

לתמי היה רעיון לכתוב בעברית פתק שקסאם יישא עליו, ועליו כתוב על הרסיסים שיש לקסאם במוחו ושהוא פגוע ורגיש, כדי שאם יבואו ויקחו אותו, שלפחות לא יכו אותו בראש.
אבל מצד שני איך אפשר בכלל לחשוב שחיילים יתחשבו בכזה דבר. כי מי שכבר יגיע לקחת אותו רק כי ככה נאמר לו לעשות, כבר חצה כל כך הרבה קווים של מוסר, שלא נראה לי סביר שיתחשב דווקא בדקות הזו של מצבו.
אבל גם ממילא קסאם לא אוהב שאומרים עליו ככה. ובסוף לא עשינו את זה.

ב 10 לינואר 2012 בארבע ועשרים ושלוש דקות לפנות בוקר טלפן אבו עֹמר, וחשבתי שעצרו את קסאם.
הם לקחו את צוהייב, הוא אמר בקול שבור. עכשיו בדיוק החיילים יצאו.
צוהייב?
כן, צוהייב.
וחשבתי שכמה שנורא לומר, כך עדיף. וידעתי שגם אבו עֹמר חושב ככה. כי קסאם צעיר יותר. וכי מאז שירו בו חיילי הכיבוש בראשו בירי חי כשהיה בן שמונה, ומאות רסיסים קטנים שאי אפשר לנתח ולהוציא עדיין שם בתוך מוחו, הוא הרבה יותר רגיש מאחרים.

את צוהייב ראיתי יומיים קודם. ביקרתי את המשפחה והוא ליווה אותי בחזרה למחסום. בדיוק התבטלו האירוסים שלו לא מזמן והוא סיפר שעדיין לא היה מסוגל לעכל איך זה יכול להיות שהיא ביטלה, ושליבו שבור.
אמר לי שהחלום שלו היה שאחרי שהוא יתחתן, שבת זוגו החדשה והוא יוכלו לקבל אישור ליום אחד לירושלים. וחשבתי על זה שצוהייב לא חולם על זה שלא יהיה מחסום או שלא תהייה חומה או כיבוש או על לנסוע לאמריקה, כי זה כבר בכלל מחוץ לדמיון שלו, אלא שביום החתונה, חסד יפול משמים ויוכל ללכת ליום אחד לירושלים, זה הכל. וזה היה מוזר, וקצת עצוב. למרות שגם לא, על אף שלא ידעתי להסביר לעצמי את רגשותי הסותרים. הוא גם שאל אם אני בפייסבוק ואמרתי שכן, והרגשתי גאוות מבוגרים מטופשת שבחור צעיר וחתיך כמוהו, שגילו כמעט שליש מגילי, רוצה להיות חבר שלי שם, ועד שהגעתי הביתה כבר חיכתה לי בקשת חברות ממנו, שכמובן אישרתי מיד. ועוד הספקתי ביומיים האלה עד שעצרו אותו, לקבל ממנו כמה סרטים של זמרות נחמדות למראה ביוטיוב ועוד סרט אחד על קלנדיה, שהוא אפילו לא ידע שזה סרט שתמי צילמה.

צוהייב? שאלתי שוב. ואבו עֹמר אמר, כן. לקחו אותו. ושאלתי איך זה קרה או מילים טיפשיות אחרות, והוא סיפר:
אשתי אמרה אני חושבת יש רעש בחוץ. קמתי, הסתכלתי מהחלון, וראיתי הרבה חיילים. אצלנו למטה, את מכירה. אבל אם באים לשכן או אלי, לא ידעתי.
אמרתי לקסאם ולצוהייב לקום, לא אמרתי לנור ואוסייד (הילדים הקטנים), ואז הסתכלתי עוד פעם מהחלון, ושמעתי, אִפתח אלבאב, ויצאתי למטה מהר ופתחתי את הדלת לפני שישברו אותה.
מיד תפסו אותי שלושה חיילים והתחילו לעשות עלי חיפוש. ואז בא אחד קטן, אמר, אבו עֹמר שלום אני קפטן איימן (קפטן הוא כינוי של איש שב”כ). הושיט לי יד ואמר לי מה שלומך. הוא יהודי, אבל מדבר ערבית טוב. אמרתי לו בסדר.
ובינתיים החיילים רצו להיכנס. צעקתי שיש ילדים קטנים, ואשתי. קפטן איימן אמר אל תדאג. ואמר לחיילים לחכות. ועלינו אני והוא, והם באו אחרינו.

חייל אחד הלך לחדר איפה שנור ואוסייד, וכיוון את הרובה שלו בראש של נור, ואם עֹמר תפסה אותו בידיים שלה שלא יפחד. ואמרו שניתן תעודות. ואחד החיילים לקח של צוהייב, ואומר לקפטן בעברית, הנה הוא. אז הבנתי שרוצים את צוהייב.
אמר לי תיכנס אתה וכולם לחדר. אמרתי לו לא, אם אתה מחפש בבית אני צריך להסתכל. אמר לי, אל תדאג. תישאר אתה ויכנסו השאר לחדר.
נשארתי, וקפטן איימן אמר לי כיפ חאלכ מה נשמע. אמרתי בסדר. אמר לי, עד עכשיו אתה עובד בעוגות? אמרתי, אני וצוהייב וקסאם. אמר, עדיין באראם? אמרתי, כן, וגם בקלנדיה. גם צוהייב עובד איתי, אמרתי לו, בעירייה ואחר כך בעוגות. אמר לי, למה צוהייב לבוש ככה. כי צוהייב ישן עם בגדים שלו. אמרתי, בא מהעבודה וישן ככה. אמרתי, מה הוא עשה?
יש אנשים דיברו עליו.
אמרתי, לא כל מה שמדברים זו אמת.
קודם המחנה שלכם היה בשקט, אמר לי, אבל עכשיו הרבה אנשים מדברים על המחנה.
אמרתי לו, אבל לא כל מה שאתה שומע זה נכון, יש אנשים מדברים לא נכון. מי שאמר ככה אולי משקר.
אמר, לא משקרים.
אמרתי, אני מכיר את הילדים שלי, אני לא יושן בחדר עד שכל אחד מהילדים בחדר. אני יודע מי זה צוהייב.
תגיד לו שיתלבש, תן לו גרביים אמר קפטן איימן. אז אמרתי לצוהייב תתלבש. אל תפחד.
והם התחילו לחפש. נכנסו לשירותים ואחר כך נכנסו לחדר השני, נפלו הכל. הכל הפילו. מהארונות. חיפשו בכל הבית, עלו על הגג, איפה שמנקים את הבגדים. הכול זרקו על הרצפה.
באו ללכת, וצוהייב אמר אני רוצה לשירותים. ואמרו לא. ניגשתי לקפטן איימן ואמרתי לו. אמר אין בעיה, רק עם דלת פתוחה. וככה עשה.
ואז יצאו בחוץ עם צוהייב. והסתכלתי מהחלון. לא היו ג'יפים. באו ברגליים.
והכי גרוע נפל נפל הבית. הכל שמו אחד על השני על הריצפה. אפילו מהמקרר הכל נפלו. ובשרותים איפה שנכנס המים, שברו הכל על הרצפה. לא מצאו כלום. לא יודע מה חיפשו.
ולקחו לנו את הילד...

וחשבתי עליהם שם באמצע הלילה, עם כל תכולת הבית על הרצפה, אולי יחפים, ועל נור הקטן שרק בכיתה ב', ועל אם עֹמר שכרגע לקחו ממנה את בנה, ועל קסאם שחשב שבאים אליו ובסוף לא לקחו אותו, ושמעתי עד כאן בירושלים את ליבו של הנער העדין והשביר הזה, אפילו שכמובן זה לא הגיוני.

בבוקר שוב דיברנו, והוא סיפר ששמע שהם לקחו עוד ארבעה עם צוהייב: בן של אחד שהיה עובד איתי, עזוז, את מכירה עזוז. לקחו עוד שניים. מישהו ממשפחת מטיר, ועוד אחד לא יודע מי, ויש מספר חמש שהלכו אליו לבית. לפני זמן קצר יצא מבית סוהר. לא לקחו אותו, אבל נתנו לו מכתב.

למחרת סיפר לי שצוהייב התקשר מכלא עופר. מטלפון של חברים, הסביר.

ולא אמרתי לאבו עֹמר שכבר שמנו לב, בתוך השנים, שכשעוצרים את הקטנים, תמיד יש שם טלפונים "כביכול מוסתרים", מהם הם מתקשרים "כביכול בגניבה" הביתה. וברור שאלה טלפונים שהשלטונות שתלו כדי להאזין להם ולהפלילם. במקרה של צוהייב חשבתי שרק טוב שיקשיבו שלטונות הכיבוש ללהג של המתבגר הזה שלא עשה כלום, גם לא לשיטת הכיבוש התופסת התנגדות צודקת כפשע.

איך הוא נשמע לך? שאלתי.
בסדר. יעני. לא דיברו איתו בינתיים כלום. אבל... הוא אמר לי, שכשלקחו אותו מהבית הרי לא היה להם אוטו, והלכו ברגליים. אז אומר לי, נתנו לי מכות אבא שלי. רצה מחלק על כל המשפחה את כל המכות שנתנו לו. איך היה קשור מאחורה עם אזיקים והלכו ברגל לקחת את כל השאר, את כל הילדים, ומרביצים לו ומקללים את המשפחה. ואז פעם אחת גם בעטו לו ברגליים ונפל על האף שלו, ויצא דם בחוץ, אבל גם בפנים בתוך הגוף. וככה בדרך עד שהגיעו הרביצו. לא כל הזמן, ככה לפעמים.
ככה חיילים את יודעת. מרביצים. צוהייב אומר לי, הרביצו לי מכות הרבה, אבל ברוך השם, אבא שלי, אני חזק.
אני אגיד לַךְ את האמת, אני ידעתי שיעשו ככה. צוהייב חושב יקחו אותו יעשו לו קפה? או תה? יעשו לו מכות. זה מה חיילים עושים. ככה זה...
אחר כך הלכו להתנחלות והיה שם רופא, ואחר כך הלך לעופר.
אני חזק, אמר לי, אני חזק אבא.
אבל אני אגיד לַךְ את האמת איה, מה אם בגלל המכות שירביצו לו יגיד להם הייתי עם זה שאמר עליו. והשני גם בגלל המכות נתן שם צוהייב. בגלל שהפחידו אותו. קשה שם איה. זה ילדים כולם. עושים שהם מפחדים.
עוד דבר שאני דואג זה שאם לא ימצאו כלום אז ישימו אותו עוד פעם אִדארי (מעצר מנהלי)
כמו בפעם הראשונה. כשאין להם כלום על הבנאדם ישימו אִדארי.

ושוב דיברנו. ואבו עֹמר סיפר שהם נסעו למשרדי הצלב האדום ורשמו שם את שמו של צוהייב כדי שיוכלו בעתיד לבקר אותו, ולנאדי אל אסיר (מועדון האסיר) בשביל לקבל עורך דין, ואמרו שיתקשרו ויגידו מתי המשפט.
עוד סיפר ששוב דיבר עם צוהייב והתרשם שהוא בסדר.
אמר לי, סיפר אבו עֹמר, ששלחו אותו לשב"כ, ודיברו איתו, ואמרו לו שיש אחד שמאשים אותו. ושצוהייב אמר, לא מכיר אותו, לא איכפת לי ממנו. והשב"כ אמר לצוהייב, מי שאמר עליך עובד איתך בעירייה. צוהייב אמר, הוא בלילה ואני בבוקר. לא מכיר אותו. והשב"כ אמר, מה אתה לא רוצה לחתום?
את יודעת איך שמה, מראים לו דף, לא יודע מה זה מה, ושיחתום שככה וככה עשה. ומאיימים עליו...
אבל אמר, לא. לא חותם. אם תביאו את הבנאדם לבית משפט, אגיד לו שהוא משקר.
אז אמרו לו, בסדר אז תישאר ככה, ונשלח אותך למוסקוביה (מגרש הרוסים).
תשלחו, אמר להם. מה שאני אומר עכשיו, אומר גם שם.
אומר לי, אל תדאג אבא.
הוא עד עכשיו הוא חזק. אבל קשה... אני דואג. אני דואג איה. הוא, צוהייב, חושב שהוא גדול, אבל הוא לא. מה לעשות, איה? אלוהים יעזור. רק אלוהים יעזור לנו.

ועוד יום עבר. אולי זה היה שבת. ובחוץ היה חורף נורא. ושאלתי את עצמי אם האפור הזה בחוץ נמזג לאבו עֹמר בעצמות ובעורקים כמו לי, וחשבתי שאולי זו הפריבילגיה שלי, יחד עם כל שאר הפריבילגיות, לסבול מהאפור של החורף, פריבילגיה שלו אין.

ושוב דיברנו. והוא אמר לי, היום קמתי בלילה פעמיים. שמעתי כזה רעש, שמעתי כלבים, חשבתי אולי חיילים. אשתי אמרה לי, קום תסתכל. וקמתי פעמיים, באחת וחצי שתים, ובשלוש שלוש ורבע, אבל לא היה כלום.
אשתי פוחדת עכשיו, לא רוצה שיבואו עוד פעם. פעם קודמת צלצלו, אבל לא יודע אם פעם שנייה ישברו את הדלת. הרבה כסף זה דלת. הרבה כסף.
ודיברנו עוד, לא רק על הצרות, כי כזה הוא, שליבו רחב. ומתעקש לשאול גם עלי ועל חיי ולהכיל, לא משנה מה קורה לו בחייו שלו. ושאלתי על הילדים.
הילדים לא פוחדים הרבה, אמר, ככה יעני, אבל בסדר.
אבל רציתי משהו להסביר לך איה, רציתי להסביר לך מאלה שגם אליהם באו ביום שלקחו את צוהייב, יש ביניהם שבאו אליהם עם כלבים. אצלנו, אם ילדים רואים את הכלבים, כמו שנור היה ישן ובאו חיילים עם הרובים עליו, אם היה קם ורואה את הכלבים, היה מפחד יותר. כן. אם יבואו כלבים, הילדים היו מפחדים הרבה. יש חברות של אשתי שגם אליהן באו לקחת ילדים שלהן בלילה הזה, ואמרו לה, לכם היה קצין, חיילים, לא כלבים. ואצלנו באו בלי קצין, ועם כלבים.
אז אמרנו, ברוך השם לא באו אלינו עם כלבים. אלחמדיללא, אני אומר. ככה אני אומר. שלא באו אלינו עם כלבים. ושלא שברו לנו את הדלת. ככה אשתי ואני אומרים.

ועוד כמה ימים עברו. והגיע יום המשפט. יום שלישי, 17.1.2012 בבית המשפט הצבאי עופר. ממלכת האופל. המקום שנגמרות בו המילים. אבל זה לסיפור אחר. כי אי אפשר לספר הכל. וגם כל מה שמספרים גולש מכל ההגדרות.

היינו שם בבית משפט צבאי עופר באותו היום, תמי ואני, עם אבו עֹמר ובת הזוג שלו כפאח ושאר ההורים של הנערים שנעצרו עם צוהייב. והיה קשה. כי ככה שם. והיה רגע שעורך הדין של צוהייב יצא לרחבה שחיכינו בה, והסביר לנו שמי שהפליל את צוהייב עובד איתו באותה העבודה, והוא זה שנעצר במחסום ג'בע לפני כמה שבועות כשחזרו מעבודת הלילה בעירייה (פינוי זבל), כמו שכבר ידענו. שהנער טוען שבשנת 2006, כשצוהייב היה בן עוד לא 16 והמפליל היה בן 9, השתייכו שניהם כביכול לצעירי החמאס, ושהיה שם גם נשק. שזו ההאשמה נגד צוהייב.
עורך הדין אמר לנו שמפני שכל ההפללה היא על בסיס הזיכרון כביכול של מי שהיה בן 9 בזמן ההוא, יש סיכוי שצוהייב ישתחרר בלי כתב אישום, וכך גם קרה, כנגד כל הסיכויים.
ובערב, כמו שאמר עורך הדין, צוהייב חזר הביתה. אחרי שמונה ימים.

הילדים ישנים יותר טוב, מדווח לנו אבו עֹמר.
אבל אני יודעת שהוא לא. ועד שהוא לא שומע את נשימותיהם של כולם, הוא לא עוצם עיניים.

לפני כמה ימים שוב הלכנו לבקר במחנה. צוהייב החמוד מכר עוגות וחיבקנו אותו.
מה שלומך צוהייב? שאלתי.
הלב שלי שבור, הוא אמר.
וחשבתי לרגע, אלוהים אדירים. ואלף דברים רצו לי ביחד ולחוד.
ואז אמר, הבחורה... ממשיך מאותו המקום שדיבר איתי יומיים לפני שעצרו אותו. למה היא לא אוהבת אותי. מה אני אעשה איה, הלב, הלב שבור. את יודעת מה זה לב שבור?
וניסיתי לעשות פנים רציניות נורא, וסביר שגם הצלחתי.

בדיעבד, בשבילי, יש לזה חן מוזר, וכמעט מרשים, שאחרי בית הסוהר, והמעצר בלילה, והמכות, והפחד, ליבו עדיין שבור. כי הוא בחור בן עשרים, שבחורה שהוא אוהב, אמרה לו, לא.



 
איה קניוק
 

 
           
     

Omar and Usayed  עומר ואוסייד

 

קסאם ואבו עומר  Qassam and Abu Omar

 

  אבו עומר  Abu Omar

 
     

 Kifah. Um Ommar  כפאח. אם עומר

 

Nur and Alla'  נור ועלאא

 

 Usayed  אוסייד

 
     

Suhayeb and Nur  צוהייב ונור

 

Suhayeb and Nur  צוהייב ונור

 

Nur and Usayed  נור ואוסייד

 
   

Abu Omar  אבו עומר

Abu Omar  אבו עומר

Usayed and Nur  אוסייד ונור



A Broken Heart


Qassam knew that one day they’d show up and take him, too.

Most of the others his age had already been arrested. The army comes at night, picks them up one by one.
It began after 16-year old Bilal was taken to the Russian Compound. Everyone knows the Shabak sits at the Russian Compound, and there the kids confess anything and everything and name names.
It means, let’s say, give us fifteen names and we’ll let you go. Or we’ll let you sleep. Or we’ll not beat you up. Or if you don’t give us names we’ll take in your mother. Your sister. Come work with us, and we’ll give you a permit, and your brother will be allowed to enter Israel for his surgery.
And there are other floors, lower down, that’s the worst. Because there’s something there that has no exact wording, only it’s the worst of all. That’s what people know at the refugee camp.
Since then, Qassam does not sleep at night.
A father of one of the arrested boys who also works for the Palestinian Police and knows things explained to Abu Omar that if his son didn’t do anything he’ll get six months to a year. That’s if he hasn’t done anything. Meaning he didn’t throw stones, that’s what Abu Omar explained to me.

Tami had the idea of writing a Hebrew note that Qassam would carry on his person, telling of the shrapnel stuck in his brain, and that he’s vulnerable and sensitive, so that if he’s picked up, at least he shouldn’t be hit on the head.
On the other hand, however, who would even think soldiers would take this into consideration. Those who would come to pick him up just because they were ordered to do so have already crossed so many lines, morally speaking, that I don’t think it very likely they’d consider his condition to this fine an extent.
But Qassam doesn’t like anyone saying this about him, anyway. And finally we didn’t do it.

On January 10th, 2012, at 4:23 a.m., Abu Omar called and I thought he’d say Qassam was arrested. They took Suhayeb, he said, his voice broken. The soldiers have just walked out.
Suhayeb?
Yes, Suhayeb.
And I thought how terrible it was to say that it’s better this way. And I knew that Abu Omar thinks so, too. Because Qassam is younger. And ever since the Occupation soldiers shot him in the head with live ammunition when he was eight-years old, and hundreds of tiny particles are still stuck inside his brain, inaccessible to surgery, he is much more sensitive than the others.

I saw Suhayeb two days earlier. I was visiting the family and he walked me back to the checkpoint. His engagement had been cancelled not long ago and he told me he was still unable to fathom the fact that she cancelled it, and that his heart was broken. He told me he had had this dream that after their wedding, he and his new wife would receive a permit to visit Jerusalem for one whole day. And I thought that Suhayeb doesn’t dream of there no longer being a checkpoint or a wall or Occupation or about going to America, because all that is already way out of his dream-range. Rather, he dreams that by some heavenly grace, for his wedding he would be allowed to spend one whole day in Jerusalem. That’s all. And it was strange, and a bit sad. Although it also wasn’t, even though I couldn’t explain my own contradictory feelings to myself. He also asked me whether I was on Facebook and I said yes, and felt this silly adult pride with the fact that a young, good looking man like him, his age nearly one-third mine, wants to be my friend on Facebook. When I got home, his invitation was already waiting and naturally I confirmed it immediately. In those two days that passed until his arrest I managed to get some clips from him of good looking singers on Youtube and another film about Qalandiya, and he didn’t even know it was a film Tami had made.

Suhayeb? I asked again. And Abu Omar said, yes. They took him. And I asked how it happened or said some other stupid words, and he told me:
My wife said, I think I hear noises outside. I got up, looked through the window, and saw many soldiers. Downstairs by our house, you know the place. But I didn’t know whether they were coming to our neighbor or to us.
I told Qassam and Suhayeb to get up, I didn’t wake up Nur and Usayid (the smaller children), and looked through the window again. Then I heard, “open the door!” and went downstairs quickly and opened the door before they’d break it in.
Three soldiers gripped me right away and began to search me. Then a short fellow came along and said, hello, Abu Omar. I’m Captain Aiman (“Captain” is the usual appellation of a Shabak – Secret Service – agent). He held out his hand and asked me, how are you? He’s a Jew but speaks good Arabic.
I answered him I’m alright.
In the meantime the soldiers wanted to come in. I shouted that there are little children in the house, and my wife. Captain Aiman said, don’t worry, and told the soldiers to wait.
We went up, he and I, and they followed.
One soldier entered the room where Nur and Usayid were sleeping, and pointed his gun at Nur’s head. Umm Omar held him in her hands so he wouldn’t be afraid. They told us to hand in our IDs and one of the soldiers took Suhayeb’s ID and told the Captain in Hebrew, here he is. So I realized they are after Suhayeb.
He told me: you go in with everyone into a room. I said no, if you search my home I need to see. He said, don’t worry, you stay and all the rest go into the room.

I stayed, and Captain Aiman said in Arabic, how are you? I said, alright. He said: you’re still working selling cakes? I said, I and Suhayeb and Qassam. He said, still in A-Ram? I said yes, and in Qalandiya, too. Suhayeb works with me, I said, in the municipality and then helps me sell cakes. He asked, why is Suhayeb dressed like this? Because Suhayeb had been sleeping in his clothes. I said, he came home from work and fell asleep. I said, what has he done?
People have talked about him.
I said, not everything people say is true.
Your camp used to be quiet, he said, but now there are lots of people talking about your camp.
I said, not everything you hear is true, some people don’t tell the truth. Whoever said this may have lied.
He said: they’re not lying.
I said, I know my children. I don’t go to sleep until every single one of them is home. I know who Suhayeb is.
Tell him to get dressed, give him socks, said Captain Aiman. So I told Suhayeb to get dressed, not to be afraid.
And they began the search. They entered the toilet and then the other room and threw everything down. Everything. All the closets. They looked everywhere, went up to the roof, to the place where we wash our clothes. They threw everything on the floor.
When they wanted to leave, and Suhayeb said I want to go to the bathroom, they said no.
I went to Captain Aiman and told him. He said, no problem, but leave the door open. And that’s what he did.
Then they went out with Suhayeb. And I watched through he window. There were no jeeps. They came on foot.
And the worse thing is that the whole house fell apart. They threw everything on the floor. Even from the fridge. Everything was down. And in the bathroom where the water comes in, they broke everything. They found nothing. I don’t know what they were looking for.
And they took our boy…

And I thought about them there in the middle of the night, with all the contents of their home on the floor, barefoot perhaps, and about little Nur who is just in the second grade, and about Umm Omar whose son has just been taken from her, and about Qassam who thought they were after him and finally didn’t take him, and all the way out here in Jerusalem I could hear the heartbeat of this delicate, fragile boy, even though it doesn’t make sense.

In the morning we spoke again, and he told me he had heard another four had been taken with Suhayeb: a son of a man who worked with me, Azuz, you know him. They took another two – someone from the Mtir family and another one, I don’t know who, and there’s a fifth one to whose home they went. He’s just come out of prison not long ago. They didn’t take him, but they gave him a letter.

The next day he told me that Suhayeb called from Ofer prison. By a friend’s cell phone, he explained.

And I didn’t tell Abu Omar that we’ve already noticed, over the years, that when the young ones are arrested, there are always cell phones around, “hidden” as it were, by which they call home “on the sly”. And obviously these are phones that the authorities plant there in order to listen in and incriminate them. In Suhayeb’s case I thought it would only do good for the Occupation authorities to listen to this teenager’s blabber who has done absolutely nothing, not even in terms of the Occupation that perceives any just resistance as a crime.

How does he sound? I asked.
Okay, I guess. So far they haven’t spoken to him. But… He told me, that when they took him out of the house, they didn’t have a vehicle there, they walked. So he tells me, Dad, they hit me. He wanted to share that beating with the whole family. How he was shackled in back and they walked to pick up all the other kids, and they were beating him and swearing at him and his family. And once they kicked him in the legs and he fell on his nose and lost quite a bit of blood, and was bruised, too. And so they kept hitting him all the way until they arrived. Not all the time, sometimes.
That’s how soldiers are, you know. They hit. Suhayeb tells me they hit him a lot. But thanks God, Dad, I’m strong, he said. I’ll tell you the truth, I knew they would do this. What did Suhayeb think, what would they do to him, give him coffee? Tea? They’d beat him up. That’s what soldiers do. That’s how it is…
Then they went to a settlement and there was a doctor there, and then he went to Ofer.
I’m strong, he told me. I’m strong, Dad.
But I’ll tell you the truth, Aya, what if because of those blows he’ll tell them he was with the guy who incriminated him. And the other one also, because of beatings, gave Suhayeb’s name. Because they scared him. It’s hard there, Aya. They’re all just kids. They’re made to be afraid. Another thing I worry about is that if they don’t find anything they’ll put him under administrative detention once again, like the first time. When they have nothing on someone, they put him under administrative detention.

And again we spoke. Abu Omar said they went to the Red Cross offices and registered Suhayeb so they could go visit him in the future, and they went to Nadi alAseer (The Palestinian Prisoners’ Association) to get a lawyer, and were told they’d be notified about the date of the trial.
He also told me that he spoke with Suhayeb again and he seemed alright.
Abu Omar continued: He told me they sent him to the Shabak, talked to him, told him there that there’s a guy who accuses him. And that Suhayeb told them he doesn’t even know him, doesn’t care what he says. And the Sahabk told Suhayeb, the guy who talked about you works in the municipality. Suhayeb said, he’s on night shifts, I work mornings. I don’t know him. And the Shabak said, you won’t sign?
You know how they are over there, they show him a sheet of paper, he has no idea what it is, and they make him sign that he did this and that. And threaten him…
But he refused. No, I’m not signing this. If you bring that guy to court I’ll tell him to his face he’s lying.
So they said, okay. You say this and we’ll send you to the Russian Compound.
Go on and send me, he said. What I’m saying here I’ll say there, too.
He tells me, don’t worry Dad.
Until now he’s been strong. But it’s hard… I am worried. I’m worried, Aya. Suhayeb thinks he’s big, but he’s not. What can I do, Aya? God help us. Only God can help us.

And another day went by. Perhaps it was Saturday. And it was harsh winter outside. And I wondered whether that gray outside was seeping into Abu Omar’s bones and veins the way it is into mine, and I thought perhaps this is one of my many privileges. To suffer from the grayness of winter. A privilege he does not have.

And again we spoke. And he told me, last night I woke up twice. I heard such noise, I heard dogs barking, I thought maybe soldiers. My wife said, get up and take a look. And I did get up, twice, once at around 1:30-2 a.m., and again around 3-3:15 a.m. But there was nothing. My wife is afraid now, she doesn’t want them to come around again. Last time they rang the doorbell, but I don’t know if a second time they’ll break the door in. A door costs a lot of money. A fortune.
And we spoke more, not only about hardship, because that’s how he is, his heart is big. And he insists on asking about me and my life and containing it, no matter what goes on his own life. And I asked about the children.
The children are not too scared, he said. I mean, a bit, but it’s alright.
But I did want to explain something to you, Aya. I wanted to explain to you about the people who also had soldiers coming to them on the day they took Suhayeb, some of them had soldiers come to them with dogs. Now, when our children see the dogs, like when Nur was asleep and soldiers came and pointed their guns at him, if he had woken up and seen dogs, he would have been more scared. Yes. If dogs had come, the children would be very frightened. My wife has friends whose children were also ‘visited’ that night, and she was told: You had an officer come to you, with soldiers, no dogs. We had no officer, we had soldiers with dogs.
So we say thank goodness they didn’t come to us with dogs. Thank God, I say, that’s what I say. That they didn’t come to our home with dogs. And that they didn’t break the door in. That’s what my wife and I say.

And another few days went by. And the day of the trial arrived. Tuesday, January 17th, 2012, at the Ofer military court. The kingdom of darkness. The place where words run out. But that’s for another story. Because one cannot tell it all. And even what one tells runs over, out of all definition.

We were there at the Ofer military court that day, Tami and I, with Abu Omar and his wife Kifah and the rest of the parents whose boys were arrested along with Suhayeb. And it was difficult. Because that’s how it is there. And there was a moment when Suhayeb’s attorney stepped out into the area where we were waiting, and explained to us that the fellow who incriminated Suhayeb works with him on the same job, and he was the one detained at Jaba’ Checkpoint a few weeks ago when they were on their way back from their night job for the municipality, taking out the garbage, as we already knew. And the other boy claims that in 2006, when Suhayeb was not quite 16-years old, and the incriminator was 9-years old they both belonged to Hamas Youth, and even had weapons. And that is what Suhayeb is charged with.
The lawyer told us that since this whole incrimination is based on the memory of someone who was 9 at the time, there is a chance that Suhayeb will get off without charges, and that is also what actually happened, against all odds.
And in the evening, as the lawyer said, Suhayeb came home. After eight days.

The children are sleeping better now, Abu Omar tells us.
But I know that he isn’t. And until he hears everyone breathing, he doesn’t shut an eye.

A few days ago we visited the camp again. Lovely Suhayeb was selling cakes, and we hugged him.
How are you, Suhayeb? I asked.
My heart is broken, he said.
And I thought for a moment, great God. And a thousand thoughts clashed in my mind.
And then he said, the girl… and took it on from where he spoke with me two days before his arrest. Why doesn’t she love me?
What shall I do, Aya? My heart. It’s broken. Do you know what a broken heart is?
And I tried to keep a terribly straight face, and probably succeeded, too.

In hindsight, for me this has an eerie, almost impressive, charm about it. That after prison, and a night arrest, and beatings, and fear, his heart is still broken. Because he is a twenty-year old boy, who has been refused by the girl he loves.


Aya Kaniuk. Translated by Tal Haran

 
© www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com