צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies



כמו תיקתוק של שעון
like a ticking clock


פרטים על הדימוי
 

english

 


נסענו לשם בשבת. שמענו וראינו ומילים הופקדו אצלנו כדי לספר. וקשה כל כך לומר החוצה מה הוא בדיוק הדבר שם הגולש מעל סך אירועיו.
מה זה אומר הכיבוש.
ישנם כמובן הדברים החגיגיים יותר. עם שמותיהם המפורשים. כמו לירות על ילדים ולהרוס בתים על יושביהם ולמנוע מאדם גוסס להגיע לבית החולים. ויש את המחסומים, והמניעה, וגזלת האדמות האיטית והמהירה, ויש את ההשתלטות על הזמן.
ויש את זה.
את השגור מכל. כמו תקתוק של שעון. כמו דופק. ואת החיילים בשרות הכיבוש המאבדים את צלמם.

ואולי זה צלמם, אני חושבת. אולי זו האנושיות. אותו הציות השטוח והעדרי למעשה רוח התקופה. רוח התקופה באשר היא.
כך חיילים רגילים עד כדי תימהון, מתעללים ורוצחים וגוזלים ופוגעים בפלסטינים, כי זו הנורמה והנוהג, כמו זה טבע הדברים.
אז, והיום.

עוד יום של התעללות שגורה במחסום קלנדיה.

מזל טוב, אמרתי לשמנצ’יק, כי הילדים בשבוע שעבר אמרו לי שאחותו ילדה. והוא חייך.
מה קרה לך, שאלנו. כי החזיק את פניו בצורה לא טבעית, והבנו שכואב לו משהו.
מחייל, אמר. הרביצו לאברהים.
לאברהים?
והם סיפרו. זה היה בשעות הערב. יום קודם. חיילים בסיור, מהמחסום הוא חושב, ראו את המדורה הקטנה שמקבצי הנדבות הקטנים מדליקים ערב ערב כדי להתחמם, ומיד באו לכבות אותה.
הסיור השגור כיבה באכזריות שגורה את המדורה הקטנה.

למה?

מאוד פשוט. כי הילדים האלה אינם בני אדם בשבילם. וכי זה מה שלמדו לעשות. לענות ולהתעלל ולגזול ולרצוח פלסטינים, ושזה מותר. אז מה ענין מדורה. שום דבר. כמו שילד פלסטיני שקר לו הוא לא דבר. כי ילד פלסטיני איננו ילד. הוא פלסטיני. הוא לא דומה להם. ולא לבן של השכנים שלהם, שאילו קפא מקור בלילה היו עושים למענו את הכל. זו לא מדורה של בני אדם. רק מדורה פלסטינית שכולה ספוגה בגזע הפלסטיניות. דינה לכבות אותה. וכך עשו. כיבו אותה עם המטף שיש להם בג'יפ. ותפסו את אברהים הקטן בזרועו וטלטלו אותה חזק, ואותו, כי התחמם לידה.
באמת אשמה כבדה.
ושמנצ’יק הנער הנחמד אמר לאחד החיילים על אברהים, זה קטן, על מה אתה עבריין, על בנאדם קטן? והחייל נתן לשמנצ’יק סטירה, ומאז כואבת לשמנצ’יק השן.
ולמה לא יתן סטירה?

הכל בשרות המולדת.

שרידי המדורה העלובה של הילדים נוגעת ללב בעזיבותה התמה למרגלותינו.

ואז ראיתי נער שהיה לי מוכר עומד לא רחוק, נשען על חומת בטון נמוכה, מביט בי. פניו מאירים. ברגע הראשון לא זכרתי מנין אני מכירה אותו, רק ידעתי שהוא מוכר לי. והלכתי אליו, והוא חייך ואמר לי, איה. ועדין לא הייתי בטוחה מי הוא.
זה אני, מהדי, אמר לי.
כן, אמרתי. כי זיהיתי אותו מיד. רק שגדל כל כך. בפעם האחרונה שראיתי אותו היה לו מראה של ילד.
לא ראיתי אותך המון זמן, אמרתי.
הייתי בבית סוהר, הסביר.
בית סוהר?
כן, אמר. לפני שבועיים וחצי יצאתי.

מהדי ישב שנתיים וחצי בכלא הישראלי. מגיל שש עשרה עד שמונה עשרה וחצי, על זה שזרק אבנים.

זרק אבנים על חיילים היושבים על אדמת בני עמו וחוסמים את רשות בני משפחתו ועמו לחיים ולבריאות, ושומרים על זכותו של עם אחד על פני עמו, ויורים בילדי קלנדיה כמו במטווח של ארנבות כבר שנים.
עליהם זרק אבנים.

חרדים בירושלים הזורקים אבנים, כי מישהו לדעתם לא שמר על השבת, יושבים שנתיים וחצי על זריקת אבנים?
מתנחלים הזורקים אבנים על מכוניות, יושבים שנתיים וחצי? יושבים יום אחד?

סליחה. איך התבלבלתי. מהדי פלסטיני. זריקת האבנים של מהדי היא פלסטינית.
בלי ספק שמגיע לנער בן שש עשרה אם הוא פלסטיני לשבת שנתיים וחצי על הפשע הנורא הזה.

הייתי מזועזעת למרות ששמעתי את זה כל כך הרבה פעמים.
שנתיים וחצי, חשבתי. מדהים.

אחרי שתפסו אותי בירושלים, מהדי מספר, לקחו אותי למגרש הרוסים. ואז הביאו שלוש תמונות שאני זורק אבנים. זה היה באמת אני.
היה מישהו מהחברים שתפסו ואמר על כל החברים. ככה באו אלי. שנים עשר בני אדם מקלנדיה לקחו.

הייתם יחד?
לא, כל אחד היה במקום אחר. רק שלושה, ארבעה, ראיתי, שניים ישבו בכלא הדרים ושניים ברמלה. חוץ מארבעה, כולנו יצאנו. ולארבעה יש עוד משפט על מכות לחיילים. הם עוד בבית סוהר.

כל כך אני רוצה ללכת למשפט שלהם, אמר. בישראל המשפט. והצביע רחוק, מעבר לחומות ולמחסום.
לא תלך לשם מהדי אמרנו לו, זה לא שווה שיתפסו אותך על זה שנכנסת לישראל וישימו אותך בבית סוהר.
כן, אמר.

אתה נראה טוב מהדי, אמרתי. יפה. והוא הסמיק.

הייתי ילד מתי הלכתי, אמר. חזרתי גבר. ברוך השם יצאתי גבר. הבנתי מה זה החיים. לא ידעתי כל החיים הזה. בבית סוהר עם הגברים הבנתי מה החיים.
את כל החיים.

שאלנו, אז סיפר, שההורים הצליחו לקבל אישור לבקר אותו בערך פעם בחודש, אחרים מבני המשפחה לא.
כמה זמן הביקור, שאלתי.
רבע שעה, חצי שעה, הוא אומר.
זה בחדר? זה עם הרבה ביחד? אפשר לגעת אחד בשני?
לא, לא נוגעים. מדברים דרך כזה רמקול משני צידי לוח שקוף ואטום.
וכשאומר, איזה קו חזק של כאב עובר בפניו הצעירים והמאוד מלבבים, וחיוורונו משנים בלי שמש בולט פתאום מאוד.

מה עושים שם, שאלתי. מה עושים כל היום.
מדברים עם חברים, עיתונים, לקרוא קצת בעברית. מישהו גדול מתרגם ולמדתי מהם בבית סוהר.

יצאתי מבית סוהר גבר הוא אומר שוב בחיוך כבוש. בנאדם גבר.

באמת התבגר, ובטוב, חשבתי. והעיברית שלו מדהימה. לעומת הערבית שלי שלא התקדמה פירור מאז ראיתי אותו לאחרונה. ושתקנו קצת.

היה קשה? שאלתי.
כן, קשה.
מה?
לוקחים אותך לשבת לבד שבועיים, שלוש. אם עושה בעיות, חודש לבד, בתוך חדר קטן. שלושה שבועות שמו אותו בצינוק הוא מספר.
למה? שאלתי למרות שידעתי שלא צריכה להיות סיבה.
בא חייל לחדר שלנו ואמר כולם בחוץ מהחדר. אז אמרתי משהו לא טוב לחייל. קללה.
ובגלל זה שמו בצינוק לשלושה שבועות. אני הייתי יושב בחדר קטן. חדר שאי אפשר לעמוד בו. ודלת קטן. ריח לא טוב. אתה מחכה לשירותים, דופק שישמעו, רק אחרי שלוש שעות לוקחים אותך. ככה שתסבול. לפעמים לא לוקחים לשירותים, גם כשדופק להם. רק בחדר. והצביע על גופו, והיה מובן מתנועתו שלעיתים אין ברירה אלא לעשות את צרכיו על עצמו.
וכשאמר, הוריד פניו. לרגע.
ומישהו ידע מזה, שאלנו. שככה עשו לכם.
אמרו עלי שמקלל, שלא רוצה שיבדקו את החדר, הפתיר. ככה שם.

ושוב חייך. וחייכנו. והבטנו כולנו סביב. ברקע צרחות החיילים. ורעש המכוניות. והאבק הזה שבכל מקום, בנחיריים ובשיער.
יצאתי, אמר. והניד בסנטרו. ומשהו משהו עכשיו, איה. המחסום לא היה ככה.
ושנינו הבטנו במחסום המשנה את צורתו ולא את מהותו.

מה עכשיו?
מחפש עבודה. אמר. לא יודע. ואז ראיתי שוב כמה הוא לבן וחיוור. אלא שמלבלב. ליבלוב נערות מלא חן ותקווה.
וחשבתי, יהיה בסדר. והחלפנו טלפונים.
טוב לראות אותך מהדי, אמרתי לו.

התור משתרך. ארוכה הצפייה. מה יקרה אם יבוא אמבולנס חשבתי לעצמי. איך יעבור. מה יעשו אנשים. היוכלו לזוז הצידה. ואז ראיתי את אחמד שואמרה שבשבוע שעבר סיפר לי בשמחה שקיבל אישור ליום אחד להדסה בירושלים לבדיקה בבטנו אחרי שנפצע מחייל שנתן לו מכה עם קת הרובה.
נו, היית? שאלתי.
אמר, לא לא נתנו. באתי למחסום, ואמרו מנוע שב"כ.

איך קרה שהוא נתן לך עם הקת, שאלתי. מה קרה. כי לא ידעתי את הפרטים.

והוא סיפר איך לפני שלושה חודשים עבר ג'יפ של חיילים ליד המחסום ותפסו אותו ולקחו אותו לעטרות.

למה לקחו אותו?
אולי החייל התערב עם חברו שכל אחד יפה יעצרו היום, ואחמד נורא יפה. נער יפה בן שבע עשרה, עם ריסים ארוכים וכהים, ועיניים עמוקות ורכות.
ולמה לא?

אולי באו לחפש מישהו אחר שלא מצאו, אז לקחו את אחמד, כי הרי פלסטיני זה פלסטיני, מה משנה "מי", כולם "מה" ממילא.
אולי חשדו בו במשהו, מי יודע.

לא יודע, לא יודע למה, אומר אחמד.

זה כל כך שגור שקשה לדעת.
עוצרים כי מותר ומקובל ואפשר. כי הם מלכי השטח. כי הכיבוש משחית.
פשוט מאוד.
בעטרות היכו אותו כמה חיילים. האחד עם קת רובה בבטן, אחרים מכות וסטירות.

למה?
הוא לא יודע.
לא אמרו כלום. לא הסבירו. היכו.

ואחרי שסיימו להכות אותו, הסיעו אותו בג'יפ למחסום קלנדיה וזרקו אותו על האדמה. במה שמכונה הצד הירושלמי. דהיינו הצד השני של המחסום בו לאחמד אסור בכלל לשיטתם להיות. ואלמלא נלקח לבית החולים יכול היה להיתפס כשוהה בלתי חוקי ולהיכנס לכלא.
אחרי שזרקו אותו מהג'יפ הוא זוכר אותם נוסעים טיפה ומתרחקים, ואחר כך כבר לא ראה דבר, כי התעלף, והתעורר בבית החולים.

מזלו היה שמישהו המכיר את משפחתו, בעל תעודה ירושלמית, היה ליד כל זה כשזה קרה, ומיד כשהתרחקו החיילים הוא ניגש והרים את אחמד חסר ההכרה והחבול למכוניתו, והסיע אותו במהירות למיון בהדסה. שם הם בדקו וצילמו וטיפלו וגם לקחו הרבה כסף, שהחבר הירושלמי שילם, ושחררו אותו באותו היום. היה כמה ימים בביתו באראם עם כאבים, מספר, ולאט הכל השתפר. ועכשיו הוא בסדר, די בסדר.
היה לו מזל.

היינו שם עוד. והשמש שקעה. ג'יפ עבר מהר ולא עצר. והחלטנו ללכת, ונכנסנו למחסום, ולתור.

ולמרות שאנחנו בעלות פריבילגיות מפני שאנחנו לא פלסטיניות, עדיין הלב עוצר. ולא רק מאמפתיה למי שזכויותיהם רמוסות, אלא ככה. כי האלימות הזו שיש כדבר מובנה במחסום זורמת גם אלינו. אלימות לא ברורה ולא תחומה. והלא צפוי האורב. וחוקים שאינם. ארץ ללא אלוהים. ללא מעצורים. ומשהו המעורר חרדה, גם בנו.
הגענו לראש התור, עברנו בקרוסלות המסתובבות, שמנו את התיקים במכונות השיקוף. חצינו את קו הבידוק. הרמנו את תעודות הזהות השוות שלנו מול החלון שמאחוריו החיילים והחיילות. הם אישרו. הבטן הרפתה. עברנו.

ובלב גוש של תחינה לחיילים הרגילים האלה, מוציאי הפועל של המשטר ומטרותיו ואורחותיו, ולהורים שמגדלים ילדים לרצות בדבר הנורא הזה ומתגאים בהם, ולמורים ולמנהלות, ולכולם. שיגידו לא. שיגידו לזה לא.

עלינו לטרנזיט לשער שכם. והגענו. ומשם לקחנו מונית למרכז ירושלים המערבית, המוגנת, והפושעת, ונשמנו לרווחה.
 

איה קניוק. פורסם 29.1.2010


like a ticking clock


image's details
 

 


We went there on Saturday. We heard and saw and words were given to us to tell. And it is so hard to speak out that which is exactly the thing that exceeds the sum of its events.
What its means, the Occupation.
Of course there are the more commonly, publicly celebrated horrors. With their explicit names. Like shooting at children and demolishing houses while their inhabitants are still inside, and preventing a dying man from reaching the hospital. And there are the checkpoints, and the blacklisting, and the slow and rapid land grab, and the taking over of time.
And there is this.
The most routine of all. Like the ticking of a clock. Like a pulse. And the soldiers in the Occupation’s service who lose their human image.

Perhaps it is their image, I think. Perhaps this is humanity. That flat, sweeping, herd-like obedience to the prevailing spirit of the times.
This is how soldiers – amazingly normal – harass and murder and rob and injure Palestinians, because it is the norm and the custom, as if it were the nature of things.
Then, and now.

Another day of routine harassment at Qalandiya Checkpoint.

Congratulations, I told Fatso: last week the children told me his sister had given birth. And he smiled.
What happened to you? We asked. For he held his face unnaturally, and we realized something hurt him.
It’s from the soldier, he said. They beat up Ibrahim.
Ibrahim?
And they told us. It was evening time. The previous day. Soldiers on patrol, he thinks they came from the checkpoint. Saw the small campfire the little beggars light up every night in order to get warm, and immediately came to put it out.
The routine patrol, with routine cruelty, put out the little campfire.

Why?

Very simple. Because those children are not human in their eyes. And because this is what the soldiers have been taught to do. To torture and harass and rob and murder Palestinians, and because it is allowed. So what’s a campfire? Nothing. Just as a cold Palestinian child is nothing. Because a Palestinian child is not a child. He is a Palestinian. He does not resemble them, the soldiers. He’s not like the kid next door, who – were he freezing tonight – they would do anything for him. This is not a campfire to warm human beings. It is merely a Palestinian campfire, it is all Palestinian-ness. It is destined to be quenched. And that they did. And they gripped little Ibrahim’s arm and shook it fiercely, and him, for warming himself.
A serious charge.
And Fatso, that nice boy, said to one of the soldier about Ibrahim, he’s little, who are you harassing, a little guy? And the soldier slapped Fatso so hard that ever since, his tooth hurts.
And why should he not slap him?

All in the service of the fatherland.

The remains of the children’s little campfire, touches the heart in its innocent miserable presence at our feet.

Then I saw a familiar boy standing not far from us, leaning against a low concrete ledge, looking at me. His face alight. At first I couldn’t recall where I knew him from, I only realized he was familiar. I walked over to him, and he smiled and said, Aya. And still
I was unsure who he was.
It’s me, Mahdi, he said.
Yes, I said. Because I recognized him right, then. Only he had grown so much. The last time I saw him he still looked like a child.
I haven’t seen you for ages, I said.
I was in jail, he explained.
In jail?
Yes, he said. Got out two and a half weeks ago.

Mahdi sat in an Israeli prison for two and a half years. From the age of sixteen to eighteen and a half, for having thrown stones.

He threw stones at soldiers who occupy the land of his people and block the rights of his family and his nation to life and health, who defend the right of one people over his own, and who –for years – have been shooting the children of Qalandiya like rabbits at a hunt.
He threw stones at them.

Ultra-orthodox (Haredi) Jews throw stones in Jerusalem because someone, in their opinion, has not observed the sanctity of the Sabbath. Do they sit in jail for two and a half years for throwing stones?

Settlers stone cars, do they go to jail for two and a half years? One day?

Pardon. How could I get so confused! Mahdi is Palestinian. Mahdi’s stone-throwing is Palestinian. No doubt a sixteen-year old boy deserves to sit in jail for two and a half years for committing this terrible crime, if he is Palestinian.

I was shocked although I have heard this so many times over.
Two and a half years, I thought. Amazing.

After I was caught in Jersualem, Mahdi says, I was taken to the Jerusalem Police HQ. Then three photos were produced showing me throwing stones.
It really was I.
One of my friends was caught and he told on all of us. That’s how they got me. Twelve people from Qalandiya were picked up.

Were you together?
No. Each was held at a different jail. I saw only three, four. Two were held in Hadarim prison, another two in Ramla. Except for four, all of us are out. The four still have another trial for hitting soldiers. They are still in jail.

I wanted so much to go to their trial, he said. The trial is in Israel. And he pointed far away, beyond the walls and the checkpoint.
Don’t go there, Mahdi, we told him. It’s not worth getting caught for entering Israel and being sent to prison.
Yes, he said.

You look good, Mahdi, I said. Handsome. And he blushed.

I was a child when I went, he said. I came back a man. Thank God, I came out a man.
Now I understand what life is. I didn’t know all this about life. In jail with the men I understood what life is.
All of life.

We asked, and he told us, that his parents managed to obtain a permit to visit him about once a month, no other relatives did.
How long is the visit, I asked.
A quarter of an hour, half an hour, he said.
It takes place in a room? With a lot of others? Can you touch each other?
No, no touching. You speak through this microphone on two sides of this transparent plate.
And as he says this, a strong streak of pain flashes his very lovely, young face, and his sallow complexion, after years with no sunlight, suddenly stands out.

What do you do there, I asked. What do people do all day.
Talk with friends, read newspapers, read a little Hebrew. Someone older translates and I learned from them, in jail.

I came out of jail a man, he repeats with a slight smile. A man-guy.

He really did grow up, and well, I thought. And his Hebrew is amazing. Compared to my Arabic which has not advanced even one bit since I last saw him. And we kept silent for a little while. And we did what he asked.

Was it hard? I asked.
Yes, hard.
What?
They take you to sit alone for two weeks, or three. If you make trouble, for a whole month alone, in a little room. Three weeks he was held in isolation, he says.
Why? I asked, although I knew there does not have to be a reason.
A soldier came to our room and said, everyone out. I said something not nice to the soldier. Swore at him.
That’s why they put me in solitary confinement for three weeks. I sat in a little room. A room you can’t stand up in. With a tiny door. Bad smell. You wait to go to the toilet, you knock so they can hear you, only after three hours they come to take you. So you will suffer. Sometimes they don’t take you, even when you knock. Only in the room. An d he pointed to his body, and it was obvious from his gesture that sometimes he had no choice but to urinate or defecate over himself.
And when he said that, he lowered his face. For a moment.
And did anyone know about this? we asked, that this is how you were treated?
They said about me that I swear, that I don’t want them to check the room, he muttered. That’s how it is there.

And he smiled again. And we smiled. And we all looked around. The soldiers’ hollering was heard in the background. And the noise of automobiles. And this dust everywhere, inside our nostrils, our hair.
I got out, he said. And nodded. Strange, strange Aya. The checkpoint didn’t use to be like this.
And we both looked at the checkpoint that keeps changing its shape and not its essence.

What now?
Looking for work, he said. I don’t know. Then I noticed again how pale he’d become. But blooming. A bloom of graceful youth and hope.
And I thought, he’ll be okay. And we exchanged phone numbers.
Good to see you, Mahdi, I said to him.

The line grows long. So does the waiting. What will happen if an ambulance comes along, I wondered. How will it get through? What will people do? Will they be able to move aside? And I see Ahmad Shawamra who happily told me just last week that he’d been issued a one-day permit to reach Hadassah Hospital in Jerusalem for an abdominal examination after he’d been wounded by a soldier who gave him a blow with his rifle butt.
Well, did you get to the hospital? I asked.
No, he said. They didn’t let me. I came to the checkpoint and they said I’m security-prevented.

How did it happen, this blow with the rifle butt, I asked. What happened? Because I didn’t know the details.

And he told us how three months ago an army jeep with soldiers passed by the checkpoint and took him to Atarot base.

Why was he taken there?
Perhaps the soldier bet his friend that they’ll arrest any handsome guy they see that day, and Ahmad is really handsome. A handsome seventeen-year old, with long dark eyelashes, and deep, soft eyes.
And why not?

Perhaps they came looking for someone else whom they didn’t find, so they picked up Ahmad, because after all a Palestinian is a Palestinian, what difference does it make ‘who’ he is? Everyone is ‘what’, anyway.
Maybe they suspected him for some reason, who knows.

I don’t know why, Ahmad says.

It’s so routine that it’s hard to know.
They arrest because they are allowed to, it’s accepted, it’s possible. Because they are the kings at large. Because Occupation corrupts.
Simple enough.
At Atarot base, some soldiers beat him. One with a rifle butt in the belly, others gave him blows and slaps.

Why?
He doesn’t know.
They didn’t say anything. They didn’t explain. They hit.

After they were through hitting him, they drove him in a jeep to Qalandiya Checkpoint and threw him on the ground. On the ‘Jerusalem’ side. Meaning the other side of the checkpoint, where Ahmad is not supposed to be according to them. Unless he had been taken to the hospital he might have been caught as an illegal and sent to jail.
After he was thrown out of the jeep, he remembers them driving away and then he no longer saw any more, because he passed out, and came to at the hospital.

Luckily someone was there who knows his family, and holds a Jerusalem ID, he was right there when it all happened, and as soon as the soldiers drove off he approached Ahmad who was unconscious, picked him up and took him in his car to the Hadassah Hospital emergency room. There he was examined and x-rayed and treated and charged a lot of money which the Jerusalemite friend paid, and he was released that same day. He spent several days at home in A-Ram, in pain, he says, and slowly things got better. Now he’s alright, quite alright.
He was lucky.

We stayed there longer. And the sun set. A jeep passed by fast, not stopping. And we decided to go, and entered the checkpoint, stood in line.

And in spite of our privileges as non-Palestinians, still the heart stops. And not just out of empathy for those whose rights are trampled, but just like that. Because this violence that is inherent at the checkpoint reaches us as well. Withheld violence that could burst at any moment. The unexpected lurks. And non-existent laws. Godless land. Ruthless. Something there grips us, fills us with wordless anxiety.

We reached the head of the line, crossed the turnstiles, placed our bags in the x-ray machines. Crossed the checking line. Picked up our worthy IDs facing the window behind which the soldiers sit. They okayed. Our bellies relaxed.
We came through.

Our hearts plead with those regular soldiers, executors of the regime and its ends and means, with parents who raise children to want this horridness and are proud of them, to teachers and principals, to everyone. To say no. To refuse this.

We boarded a van bound for the Damascus Gate. From there we took a cab to the center of West Jerusalem, that ‘safe’, criminal part of the city, and breathed free.

Aya Kaniuk. Translated by Tal Haran.

 
© www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com