|
שפכו עלינו פחד
Fear
was poured on us
הלכתי לבקר את אבו מחמד שאת שני בניו, ח׳ליל ומוראד, חטפו, האחד אחרי
השני, בהפרש של כמה לילות. עליתי על טרנזיט משער שכם הנוסע לרמאללה ועוצר
במחנה הפליטים בקלנדיה.
ראשית חצה הטרנזיט את מחסום קלנדיה. שזה המקום בו פגשתי את אחיו לפני
שנים, ודרכו הכרתי אותו.
המחסום הזה שהוא מקום והוא סמל. שהוא קו. קונקרטי וסמבולי כאחד. קו של
גורל, המבדיל אותי, שאינני פלסטינית, מכל מכרי וחברי במחנה הפליטים קלנדיה,
אשר לא כמוני, אינם יכולים לחצות אותו.
זהו קו המבדיל אותם מההסטוריה שלהם, מבתי החולים הטובים שלהם, ומעירם
ירושלים - הקו השרירותי, הגזעני והאלים, המגדיר ביתר שאת את אי הצדק המובנה
בארץ הזו, מאז ועד היום.
אבו מחמד גר בחלק של מחנה הפליטים קלנדיה שהייתי בו רק פעמים ספורות,
ולא הייתי בטוחה שאמצא את דרכי לבד, ולכן הוא חיכה לי בכניסה למחנה.
על קירות המחנה צילומיהם של השהידים. ילדים, נערים ובחורים, שנרצחו על
ידי כוחות הכיבוש השונים זה לאחר זה בתוך השנים.
מי מהם זרק אבנים. מי מהם הציץ דרך החלון להביט במה שקורה. מי היה
בדרכו לעבודה או למסגד.
הנה אחמד אבו לטיפה בן השתים עשרה, שנמלט מהחיילים וטיפס על הגדר וירו
לו בגב. לידו עומר מטר בן הארבע עשרה שירו בו בצואר, אני הייתי עדה, אני
ראיתי... ולא רחוק, מעתצם ואבו עלי, שניהם בשנות העשרים שלהם, בלילה הראשון
של הרמדאן לפני כשלוש שנים, והנה גם האחים של תאמר כוסבה, שנרצחו בהפרש של
ארבעים יום זה מזה, יאסר בן העשר, וסאמר בן החמש עשרה... וכל השאר.
בדרך עוד עצרנו אצל עוד כמה אנשים, שגם אצלם נחטפו הבנים.
ראשית נכנסנו לביתם של פ׳ וע׳. פ׳ היא אחותה של בת הזוג של אבו מחמד.
זה היה באמצע הלילה, ונשמע הצליל המוכר של דלת נשברת. מיד לאחר מכן
חיילי צבא הכיבוש, עם כלבים, פרצו לביתה של פ׳, כדי לעצור את בנה הצעיר ג׳,
בן ה 20. פ׳ שכבה במיטתה וישנה כשזה קרה. היא סיפרה לי איך היא התעוררה
מרעש שניות ספורות לפני שהרגישה בבעתה כשכלב גדול ללא מחסום גוהר מעליה.
הוא קרע את שרוול חולצתה, נשך ושרט אותה בזרוע ובצואר, והיא צרחה. חייל
כיבוש צעיר נכנס מיד, עם רובה שלוף מכוון אליה. היא מיהרה לשים את המטפחת
על ראשה, ועצמה עיניה, כך זכרה. החייל קרא לכלב, שירד ממנה, והלך אליו,
ושניהם עזבו את החדר.
תוך כמה רגעים מצאו את ג׳, הבן, שלפו אותו ממיטתו בצרחות בעברית שלא
הבינה, ובערבית.
תתפשט ותצא ערום, צעקו עליו בערבית. והוא אמר להם, תהרגו אותי קודם,
והם צחקו.
עוד ועוד הם צחקו ספרו ההורים.
אבל הם ויתרו, הוסיף ואמר לי ע'. רק שמו לו את (אזיקי) הפלסטיק, המשיך
וסיפר האב, וסמרטוט על העיניים שלו, ולקחו אותו לדלת. אחרי זה, הם עוד עברו
בכל חדרי הבית, זרקו כלי זכוכית על הריצפה, שנשברו, ורק אז הם יצאו עם הבן.
זה הקטן, הוסיפה פ', זה הקטן. רק השתחרר. שלוש שנים ישב בכלא, ורק
השתחרר.
לרגע שתקנו. כל אותה העת אבו מחמד ישב וראשו שמוט.
בואי תראי צילום שלו, אמרה פתאום פ׳. היה צילום על הארונית שלידה.
אמרתי, בטח, כן. תודה.
היא הראתה לי את הצילום. צעיר כל כך, חשבתי, כמעט ילד.
את העיניים, ראית את העיניים שלו? ראית? אמרה... ואז החלה לבכות. כך
איזה זמן. ושוב אספה עצמה. העמידה בחזרה את הצילום.
הוא נלקח ולא הספיקו להיפרד ממנו. לדבר. הוסיפו וסיפרו ההורים בקול
כבוש. רק עוד בחוץ עוד אפשר היה לשמוע את צחוקם של החיילים.
למה אתם צוחקים עליהם, אמר להם ח׳. זה בן אחי, הסביר ע׳. למה?.. אז הם
היכו אותו בקת הרובה, והוא נפל. ורק אז הם הלכו.
יותר מהכל פ' זוכרת את הכלב גוהר מעליה, ואת צחוקם של החיילים.
אבו מחמד רמז לי שנלך. אולי זיהה שזה מדי, יתכן שרצה שכבר אבוא אליהם.
אבל היה לי קשה לקום וללכת. שני האנשים הלא צעירים האלה נראו כל כך מוכים
ואבודים. ובמיוחד כל כך לבד. והיה נראה לי שאינם רוצים שאלך. האם אחזה לי
ביד. כאילו מחפשת במה עוד ללפות את תשומת הלב שלי. וחשבתי לעצמי, שאולי זה
כי אני ממקום אחר. ובמיוחד כי אני מחוץ לגורל הזה שאיננו רק שלהם, שדבר מכל
הדברים האיומים והשגורים האלה הקורים כל כך הרבה שם במחנה, לא מאיים על
חיי, דווקא בכך, כמו הבאתי לרגע אותו, את בנם, למרכז הבמה ביתר שאת.
נפרדנו מהם לשלום ויצאנו שוב לסמטאות של המחנה, ועלינו בעלייה לכיוון
ביתו של אבו מחמד. שכבר אפשר היה לראות אותו לא רחוק לפנים.
בואי נכנס בעצם רגע לכאן, אמר אבו מחמד לפתע, ועצר. בואי... את זה, את
צ', הם לקחו אותו בלילה שלקחו את ח'ליל הבן שלי. זה חבר שלו...
אבו מחמד הציג לי אותם. אמא של צ', אחותה, ושני ילדיה, בתה ובנה. בני,
בנות העשרה, לא יותר. התיישבתי. הנערה הלכה להביא שתייה והנער התיישב לידי,
ומיד החל מספר לי בעיניים ילדיות נוצצות, איך קודם החיילים זרקו רקטות
קטנות ומוזרות ששברו את כל מה שעשוי זכוכית. זה נשק חדש, הסביר לי, וגם
הראה לי שני דברים עשויים ברזל שמעולם לא ראיתי כדוגמתם. (לא שזה מעיד על
משהו במקרה שלי.) הוא גם הזכיר לי את עצמו, בגאווה ילדית נוגעת ללב וטרגית
כאחד, איך בגיל פחות מחמש עשרה הואשם ששרף הר. ליתר דיוק את מורדות האדמה
הגנובה של ההתנחלות כוכב יעקוב, הנמצאת קרוב לשכונה הזו. הילד אז אמר
לכוחות הכיבוש שלא שרף את ההר, שגם לא באמת נשרף. אבל זה לא שינה דבר והוא
ישב כמה חודשים בבית הסוהר.
כמובן זכרתי. והוא שמח שידעתי את סיפורו.
מה שקרה אצלם דמה למה שקורה בכל הבתים. יש להם מכונות מיוחדות לשבור
את הדלת, אמר לי הנער, מה שגם ידעתי. ואז כלבים וחיילים פרצו פנימה. הם
מצאו את אח שלי, את צ' והם הוציאו אותו מהמיטה ולקחו אותו.
בינתיים הנערה התיישבה גם היא לידי והראתה לי את צילומיו של אחיה,
שנראה כל כך צעיר, לא הרבה יותר מהם. ועוד מעט דיברנו, במיוחד הנער והנערה
ואני. וביקשנו חברויות בפייסבוק. ושתיתי. והכל היה מוזר כל כך. הרקטות
הקטנות על צלחת. והדלת השרופה והשבורה שעונה על הקיר. והפתח הפעור עם וילון
זמני במקומה. והבן שלקחו. שאיננו. ושכל זה אמיתי.
ואז באיזה רגע הדודה אמרה לי: את יודעת, אחרי מה שראינו שקרה בעזה,
אחרי הטבח שם, הבתים שנפלו על אנשים, אנחנו מתנחמים, (זה אמרה לי באנגלית,
וזה מזל כי לא הייתי תופסת את כל זה בערבית הרצוצה שלי), בזה ששום דבר לא
נורא כמו שם. כולנו בחיים, וגם הילד העצור שלקחו, הוא חי. לא מת. רק הפחד,
הפחד... שפכו עלינו פחד, הוסיפה ואמרה.
הצביעה בעדינות לעבר אחותה, אמו, שבקושי דיברה, וכל אותה העת רק
החזיקה בכוח לא טבעי ילד בן אולי שלוש, בנה הצעיר, שישב מכונס כולו אל תוכה
כמו מבקש להעלם בה והיא בו.
נפרדתי לשלום גם מהםן. מרגישה שאני מהלכת בעולם לא נתפס, חושבת לעצמי
איך אספר את כל זה, איך... איך אומר לצד הדברים שאספר, שזה הרגיל, השגור.
שככה זה שם, בקלנדיה, כמו תקתוק של שעון.
כשהגעתי לביתו של אבו מחמד נדהמתי לראות את השינוי בבת הזוג שלו.
לדעתי לא ראיתי אותה אולי שנתיים. פעם אחרונה נדמה לי שזה היה אירוע החתונה
של בן אחיו של אבו מחמד. ממש לא הייתי מזהה אותה.
גופה לגמרי כפוף ומקופל, רזתה נורא, היתה אישה מלאה, ופניה חיוורים
וכמעט אפורים. היא ישבה מכווצת על הספה וכל הזמן שהייתי שם שזה היה שעתיים
לערך, רעדה ללא הפוגה.
אבו מחמד אמר לי שהשינוי הזה קרה מרגע אחד למשנהו אחרי המעצר של שני
הבנים, ממש בימים אלה.
היה איזה רגע שפשוט אספתי אותה אלי, והיא נשארה שם, בלא כל רצון משל
עצמה.
בתו שישבה איתנו גם כן, כל כמה זמן פרצה בבכי. למרות שהיא גם חייכה,
ונזכרה מתי נפגשנו, ושאלה באכזבה מסויימת מה עם תמר, כי ציפו גם לה, ושכחתי
לומר שלא תוכל לבוא, ושבה ונזכרה בפעם האחרונה שנפגשנו ורקדנו, באיזו חתונה
מן הסתם. והביאה גם כיבוד, ושתייה, ועוד שתייה. בכתה וחייכה ודיברה, וזה
היה משונה, לצד כל השאר.
יש להן במוח דימוי של הסיטואציה עם החיילים, הסביר לי אבו מחמד,
האלימות, הכלבים. הן ישנות מאז באור. אבל לא מסוגלות לישון. גם אני בקושי
ישן, הוסיף. גם אני...
מה שקרה, סיפר, זה שהוא התעורר רגע לפני שנכנסו החיילים, כי שמע אותם
עוד בחוץ. ואז שמע פיצוץ של דלת הבניין, ומיד רץ ופתח את הדלת של הדירה,
כדי שלא יפוצצו גם אותה.
החיילים שכבר היו ליד הדלת, פרצו פנימה עם מסכות על הפנים ורובים
שלופים וכלב גדול עם מחסום שקפץ עליו מיד והוא קפא. כמה חיילים תפסו אותו,
והחלו לצרוח עליו, תן את הסכין שלך, את הסכין. ואמר להם, אני זקן, מה סכין,
אני גם לשחוט תרנגולת לא יכול כלום... מיד אחרי זה דחפו אותו והוא מעד ונפל
על הארץ. הכלב נעמד מעליו, מזיל ריר, עצום ושחור, כך זכר.
החיילים, שלא חיפשו כל סכין עליו, סתם אמרו, אמר, היו מאירים כל הזמן
עם זרקורים כך שאי אפשר לראות כלום, גם לא פניהם.
בזמן הזה הוא שמע את בת זוגו פותחת את דלת חדר השינה ויוצאת, ומיד
דחפו אותה החיילים חזרה לחדר, וסגרו עליה את הדלת. והיא בוכה וצועקת, הוא
מספר, ואני גם צועק. אבל הכלב יושב עלי ולא זזתי, רק צעקתי. וקצת זמן עבר,
לא הרבה. ושוב היא יצאה. כי פחדה על הבן שלה. זו אמא, מה תעשה. מיד דחפו
אותה החיילים לארץ, תוך כיוון הנשק, שתכרע, והיא נפלה, וגם עליה העמידו
כלב.
אנחנו זקנים, אמר. ככה עושים?
ואז המשיך וסיפר בכאב שעדיין ניכר בכל מילה שאומר, איך ישבו שניהם על
הארץ, זה לצד זו, ומעל כל אחד ואחת היה כלב שחור ענק. עם הריח הזה הנורא,
והריר הנוזל עליהם ועל הריצפה.
הם ידעו למי הם באו, הוסיף ואמר אבו מחמד. היה מפליל ליד הדלת שבא
איתם, זה משתף פעולה, עם משהו על הראש שלו. אבל גם הוא מסכן, הוסיף, מי
יודע כמה הרביצו לו בשביל שיגיד מה שהם רוצים להגיד... אולי נתנו לו כסף.
שמה אצלם, בנאדם יגיד כל מה שיגידו לו להגיד.
אז אמר להם מי ח'ליל, והביאו אותו, את הבן שלי, ואני אמרתי להם, תנו
לו נעליים, אז נתנו לו שיקח. ואז לקחו אותו ועמד בדלת. הוא והחיילים. המון
חיילים. ואז, לא יודע כמה, הלכו בתוך הבית והפילו דברים ושברו כלי מטבח.
ככה... בכל החדרים.
למה לשבור? אמרתי להם. גם לקצין שלהם אמרתי.
אמרו לי, ככה, כי באנו לשבור. כי באנו להרוס. זה הקצין אמר לי. וצחקו
ממני. צחקו...
ככה לצחוק מדבר כזה? הוסיף, גם אם זה העבודה שלהם ככה לעשות?
את יודעת פעם לא היה ככה. הנה ב 2007 כשבאו לקחת את מוראד בפעם
הראשונה, אמרתי אז לקצין אני רוצה לראות מה אתה עושה. אמר בטח. נכון, הפך,
וחיפש, וזרקו דברים קצת, אבל לא ככה. עם הרגליים. את הצלחות, והכוסות.
שנים בנאדם קונה ואוסף דברים ובאים אלה ושוברים הכל.
אני שעות עזרתי לאשתי ולבת שלי לנקות את הבית אחריהם. איפה נשמע כדבר
הזה. באיזה ארץ עושים כזה דבר. רוצים מישהו, שיגידו, הוא יבוא. למה ככה.
למה אשתי, והבת שלי. והדלת. 3000 שקל עולה דלת. מה נעשה עכשיו.
בינתיים נכנס גם מחמד, הבן הבכור והתיישב איתנו. ועבר זמן של בין
לבין. דיברנו על על דברים נוספים ועל השאלה האם יש עזרה נפשית במחנה כי
ברור שגם את זה צריך... ואז העזתי ושאלתי על המעצר של מוראד. כי הרי כל מה
שתיאר לי אבו מחמד היה על מה קרה כשבאו לקחת את ח׳ליל, בנו הצעיר שאותו
לקחו ראשון. ורק שלשום לקחו גם את את מוראד הבן היותר גדול. ובעצם לא ידעתי
מה קרה אז.
ניסיתי גם תוך כדי הכל לזכור מתי היתה הפעם האחרונה שראיתי את מוראד.
אני כמעט משוכנעת שזה היה בחתונה שלו עצמו, שהיתה קצת אחרי שיצא מבית
הסוהר, והיה נראה כל כך מאושר אז, זכרתי. ומאז שני ילדים קטנים יש לו שעוד
לא ראיתי, אחד בן ארבע, ואחד בן שנתיים אני חושבת.
אבו מחמד הצביע בלי לדבר לעבר מחמד, שיספר הוא, ומחמד סיפר. סיפר שהיה
גם הוא בבית בלילה שבאו בשביל מוראד.
אלה היו חיילים זבל, הוסיף. הם קיללו. בת זונה, בן זונה, וככה...
דברים כאלה...
והיה ברור שמחמד מתקשה לחזור על המילים.
אז אמרתי להם בערבית לא לקלל. הוא ידע ערבית טוב. אחד מהם. אולי ערבי.
דרוזי. אבל אחרי שאמרתי שלא יקללו, הם היכו אותי עם הפלסטיק הזה שהם מגנים
על עצמם מאבנים ומגז של עצמם. בגב הכו ובראש, ועם הנשק גם.
הלך לבית חולים באותו הלילה, הוסיף וסיפר, מיד אחרי שהם יצאו מהמחנה,
ועשו לו צילומים בגב ובראש.
אבל שום דבר לא מסוכן הרגיע את פני הדאוגים. עכשיו הכל בסדר.
לבינתיים בת הזוג של מוראד נכנסה אף היא והתיישבה. שני הבנים של מוראד
בזרועותיה. היא סיפרה שילד אחד מגיב בחרדה ולא מוכן לזוז ממנה מאז, והשני
כועס. כל הזמן כועס, קשה, קשה אמרה... צעירה כל כך.
את יודעת, הוסיף לספר הבן מחמד, הם גם אמרו למוראד שיוריד את הבגדים.
זה בני אדם אלה, זה בני אדם?
מוראד אח שלי אמר להם, תירו בי. אני לא מוריד, אמר. אבל לא עשו לו
כלום. רק צחקו עליו.
בת הזוג של אבו מחמד כל אותו הזמן הייתה כאילו מונחת אצלי בתוך ובין
ידי. מבטה מכונס ומקופל פנימה. לא רואה דבר. לא שומעת. מקשיבה כך נראה רק
למשהו ממעמקיה. רועדת ללא הפוגה. שוב ושוב ממלמלמת משפט אחד החוזר על עצמו.
שני בנים, שני בנים, שוב ושוב כמו תפילה, כמו קינה.
יש לה סוכר, עלה לגמרי, עלה לגמרי, הוסיף אבו מחמד. מביט בה ברחמים.
לא ידעתי מה לומר רק הידקתי אחיזתי בה למרות שאני לא בטוחה שחשה, או ידעה
מי אני, או בכלל מה נעשה סביבה.
בסוף הלכתי. נפרדתי לשלום. הודיתי על האירוח, הקפה והתה והמיץ
והעוגיות, ובמיוחד על החברה, על ההזמנה, ועל זה שהפקידו אצלי את סיפורם.
בדיעבד, למרות שהבית כבר היה בעצם מסודר אחרי הלילות הקשים. מה שנשבר
נזרק, ומה שהוטח נאסף למקומו. אינותם של הדברים שנשברו היתה נוכחת בחללים
הריקים, הבוטים, בו עמדו ואינם. אבל יותר מאינותם הנוכחת של החפצים, מה
שהיה נוכח ונראה עד בלי די היה נשמתם הקלופה של המשפחה. עם האבל והעלבון
הנורא.
הסך של הדברים שגלש מעל החלקים.
אבל הקשה והנורא מכל, בלי ספק, היה קולה של האמא, שוב ושוב וכל היום.
שני בנים, שני בנים. ממלמלת ורועדת, ואין לה מנוחה או מזור.
גם כשירדתי במדרגות לסמטה עוד שמעתי אותה ממלמלת, שני בנים... מילמולה
העשוי אפר.
עמדתי בתור במחסום קלנדיה בדרכי חזרה לביתי בירושלים. לא היו רבים
ורבות שעמדו איתי. אבל הזמן התארך כמו תמיד. חצי שעה לפחות עמדנו והמכשול
החשמלי לא היבהב כדי לסמן שאפשר לעבור. פני החיילים כל אותו הזמן ניכרו דרך
חלונותיהם המוארים. מצחקקים בעינייניהם. שווי נפש. אכזריים. או משהו
ביניהם.
הזמן עבר, והתור נעשה ארוך יותר ויותר. אבל אף אחד או אחת לא הרימו
קול. לא זעקו. לא התקוממו כלפי החיילים. לא תבעו דבר.
כולםן פלסטינים ירושלמים, אני די משוכנעת. אחרת הסבירות שיעברו קטנה,
במיוחד בשעת ערב כזו בלי המעטים שמקבלים עדיין תסריח בשביל עבודה או
בריאות, וגם סממנים אחרים, כמו משקפיים וסמרטפונים.
אבל גם הם לא התקוממו. לא תבעו את צדקתם. את זמנם.
כי גם הם יודעים, נכון, שזכויותיהם היחסיות, פריכות ושבירות, מותנות
ולא מובנות.
הם יודעים שרק דבר אחד קובע שם במחסום את יחסם של החיילים, את אלימותם
ואכזריותם - זה שהם פלסטינים.
זה שמם, וזה גורלם.
רק איש אחד מעורער בנפשו אמר בקול רם כל מיני דברים כנגד המצב, המדינה
והכיבוש והתור, אבל אפילו הוא לא העז להפנות דבריו לעבר ההחיילים, אלא רק
לשמיים וליקום, ששתקו.
איה קניוק,
אפריל 2015 |
