חיים קשים  Hard Life

"ווליד" אמרה השופטת. ווליד קם על רגליו. היה לבוש בגדים חומים של בית הסוהר. בין כפות רגליו תלויה שרשרת ברזל שאורכה כחצי מטר המחוברת באזיקי ברזל לקרסוליים גלויים. השופטת סימנה בידה והוא התיישב בכבדות. איש בשנות השלושים המאוחרות, רזה ושזוף מאוד, לכפות ידיו עור קשה ומיובל.

באולם בית המשפט ישב איש זקן עם כפייה לבנה ואי אפשר לטעות בזה שזה אביו. מבטו מחפש ללא הצלחה את מבטו של בנו.
השתרר שקט קצר. השופטת עילעלה בדפים לפניה. ועבר איזה זמן. ווליד הרים פניו לאט והביט סביב וראה את אביו.
האב קם מיד על רגליו וצעד צעד אחד לכיוונו של בנו.
סוהר בעל מבנה שרירי שישב לצד ספסל העצורים עליו ישב ווליד זינק וקם. ״שב מיד״, נבח הסוהר בעברית על האיש הזקן, ידו מושטת לכיוון מטה. מצביעה אל האדמה.
ניכר שהאב אינו מבין. ניסה להביט בבנו מעבר לכתפו של הסוהר שהסתיר אותו במתכוון. ״אני מדבר איתך יפה״ המשיך לגעור בו הסוהר בעברית, ידו מכיירת את גופו של האב והודפת אותו.
האב שהבין נסוג לאחור. ווליד השפיל את עיניו, שפוף, והאב התיישב שוב בכבדות, שפוף אף הוא. כובד בולט ונוכח שורה על האב ועל בנו.
בדיוק נפתחה הדלת וכל העיניים הורמו מלבד אלה של ווליד ואביו. חיילת נכנסה. חייכה אל החייל המתורגמן הצעיר שחייך אף הוא אליה בחזרה. הסוהר קם והחל הולך לעברה. היא הלכה לעבר מקומו של הסוהר שהצדיע ויצא. התיישבה ומתחה רגליה לפנים, כששיעמום ניכר לופת את גופה הצעיר. הביטה לרגע במבט ריק כה וכה ואז בציפורניה שהיו צבועות בצבע בורדו. לא הביטה כלל בווליד היושב קרוב אליה. השרשרת המיטלטת בין קרסוליו נעה קמעה, אינו מביט בדבר, קרוס לתוך עצמו.

"יש הסדר"? קרע קולה של השופטת את החלל. החיילת נרעדה, הביטה סביבה רגע ושוב פיהקה פיהוק רחב ושקעה בציפורניה.
היה הנהון של הסכמה מכיוונו של הסנגור והן של התובע לבוש המדים.
"בסדר" אמרה השופטת. "אז נשאר אני רואה הפרת הוראה בדבר סגירת שטח... כן... ווליד", פנתה בעברית אל ווליד שלא הביט בה, "פעמיים נכנסת לישראל שלא כדין כדי לעבוד. תרגם בבקשה" פנתה ואמרה למתורגמן שהיה שקוע בסמרטפון שלו. "הנאשם נמצא כבר שלושים וחמישה יום בכלא" אמרה, והמתורגמן החרה אחריה במין מלמול לא מכוון לשום מקום. "הוא מפרנס משפחה.. חולים.. אין כסף... אז למה לא הוצאת אישור? אני לא מבינה". אמרה לעבר ווליד בקול מאשים. "לא מבינה..."

האם כבודה עיוורת. עיוורת מרצון.
אלפי מבקשי עבודה נעמדו לפניה כבר. יום אחרי יום היא רואה אנשים כמו ווליד. קשי יום. שברור שכל מה שחיפשו היה עבודה. שאף היא לא חושדת שעשו משהו אחר. אשר נתפסו על ידי כוחות הכיבוש לאחר שיצאו באישון לילה מביתם, וחירפו נפשם בנסיון להתחמק מהחיילים קלי ההדק, בדרכים שאינן דרכים, כי לא מצאו שום דרך אחרת כדי לחפש עבודה. לחפש לחם.

"אישור עולה כסף" אמר המתורגמן שלפתע נעשה יעיל ומעורב. זו היתה בדיחה. השופטת האומדת גורלות לא חייכה מהברקתו, רק החיילת שחזרה לחיים חייכה אליו בידידות.

אלא שהחייל הזה יותר צודק מכפי שהוא עצמו מבין. אכן אישור עולה כסף. ורק כסף - אם לא שיתוף פעולה - יקנה אותו. כסף רב שישולם לכל מיני כאלה שייכנסו למחשב וישנו את המניעה. כי לא בדרך הישר יקבל ווליד אישור. כי דרך הישר היא דרך הכיבוש. בדרך הישר יעשו הכל כדי שלא יוכל לעבוד. בדיוק כי זה צורך כל כך טבעי. בדיוק בגלל זה.

"לשבת בכלא גם יעלה לו כסף" אמרה השופטת בבורותה המפלצתית. או שמא זו היתה בדיחה, מי יודע.
כך או כך ברור שווליד איננו אדם אמיתי לדידה. כמו גם כל האחרים. אחרת לא היתה משתתפת ימים חודשים ושנים בגזרת גורלות של בני אדם על פי קריטריונים לא ראויים אלה, בהם אדם אשם אלא אם כן הוכח אחרת כאשר הוא פלסטיני.
במערכת בה אדם המחפש עבודה כדי לפרנס ילדים ולטפל בבני משפחה חולים, ואינו פוגע בשום אדם, הוא פושע. במערכת שבה ווליד הוא פושע, על פי החוק.

"גזר דין" סיכמה. "הנאשם מורשע על פי הודאתו שנכנס פעמיים לישראל ללא היתר כדין. הנאשם כאמור מפרנס משפחה גדולה. אמו ואחיו חולים מאוד. אביו מבוגר. ואין להם אמצעים להשיג היתר כניסה לישראל כדין. ובכל זאת נכנס ללא היתר. לאחר ששקלתי, מצאתי שראוי שיישב 35 ימים בכלא כמספר הימים שכבר ישב. חודש על תנאי לשנה, וקנס של אלף חמש מאות שקלים או 45 ימי מעצר תמורתו".

האבא קם.
החיילת זינקה לעומתו.
השופטת סימנה בידה לכיוונה שזה בסדר.

"דבר" אמרה השופטת לאב שנשאר לעמוד, והמתורגמן תרגם.
"זה המון כסף" אמר האב השבור. ולא יסף.

"לכן בדיוק העונש כזה" הסבירה לו בקול חינוכי השופטת היהודיה נעימת הסבר. כאומרת מכאן עונשי הקל. מכאן מתנתי שאני נותנת לך ממרום נדיבותי.

האב התיישב בכבדות.
הפעם לא חיפש את פניו של הבן.
ברור שהמצב בבית הזה קשה מנשוא, ברור שגורלות כולם תלויים בווליד. 
החיילת והמתורגמן המשיכו להחליף מבטים צעירים מלאי לבלוב וריקות.
אני מצטער אמר גופו הנפול של האב. ולא הרים פניו.

"כן, מי הבא בתור" שאלה השופטת. והחיילת קמה, דחפה בידה קלות את ווליד שקם לאט, חיכתה, הושיט ידיו קדימה, תנועותיו מורגלות, כך גם שלה, שמה עליו אזיקים מברזל, הוא העיף מבט אחרון לעבר אביו שלא הביט בו, חפוי ומבויש וכבד. ויצא.

האב הרים ראשו לפתע, כמו מבין בבת אחת שווליד איננו, מבטו מונח לכיוון הפתח ממנו בנו יצא, תלוש ואבוד ועצוב עד בלי די. קם, ויצא אף הוא.
איש לא הביט אחריו.

הדלת בקדמת האולם נפתחה ושלושה בחורים לבושים בגדי בית סוהר חומים נכנסו, עם השרשראות ברגליים והאזיקים בידיים, ואי הצדק צבע את השמיים של החדר ולרגע הטיל על השופטת צל כמו נכבו כל האורות והיא נראתה אפורה וחשוכה ומיותרת כמו שהיא, היא וכל מה שהיא מייצגת. 

ואנחנו, בעלות הפריבילגיות שנעות בממלכת האופל הזו, רשאיות וחופשיות מאותו ההגיון המעוות, המובנה, אותה גזענות שבקצה שלה מוצא אחד נראה ובעל פנים, ובקצה האחר מוצא אחר, שבמקרה האחד הינו של אוייבים או לחילופין של אנשים שקופים.
כי כולם כאחד אשמים ושקופים בו זמנית, אלה בבית הסוהר, ואלה הבאים לבקר, והמשפחות, ואלה בבית, ואלה שלא נולדו.
כי הם פלסטינים. זה כל הסיפור.

 איה קניוק, אוקטובר 2014

 עיסא, אבא של שב"ח