הוא היה אז בן 19, ובדיוק החל לעבוד במשטרה הפלסטינית והיה נורא גאה, ואני חשבתי לעצמי למה בנים כל כך אוהבים מדים, ורובים, וקצת נעצבתי, כי רציתי שלפחות הקורבנות, ולו רק בגלל שהם קורבנות של לובשי מדים עם רובים, יהיו אחרים, אבל גם שמחתי בשבילו שיש לו סוף סוף עבודה ואמרתי לו "מזל טוב", והתכוונתי.

בתקופה ההיא מחסום קלנדיה היה יותר מלוכלך מהיום, ופחות בנוי, ולא היו רמקולים, או שבילים מסודרים, או גדרות ואורות ירוקים ואדומים הנדלקים ונכבים חליפות, והחיילים הישראלים לא היו מאחורי זכוכית ממוגנת. ולמרות שכמו היום, הפקודות היו שרירותיות ומתחלפות כשיטה, כדי שאי אפשר יהיה להתרגל לכלום, גם לא לרע, בכל זאת אפשר לומר בדיעבד, שהיה טוב יותר כמה שהיה רע, למרות שאז, לא היה נראה שאפשר גרוע מזה. אולי כי היו יותר צחוקים, וכי דווקא הצורה המאולתרת והמוזנחת של המחסום, הייתה בה אשליה שאין כוונה שיישאר לעד.

וכמובן לפני הכול, אפשר היה לפלסטינים בימים ההם באופן תיאורטי לפחות, לעבור לעיתים את המחסום, גם אם במחיר של השפלה, ולא רק לירושלמים מביניהם. בשונה מהמצב היום, שמלבד ירושלמים לא עובר איש, מלבד אלה שהשבכ ברר ואישר את "זכותם". וגם אליהם מתנהגים כמובן החיילים והחיילות כמו אל בָּקר, צורחים וגוערים וסוגרים מעבר זה או אחר, כדי שירוצו קורבנותיהם מצד אל צד כמו היו חיות בכלוב, כי פלסטיני לכוחות הכיבוש השונים הרי הוא פלסטיני, לא משנה מה צבע תעודתו, ומה זהותו.

כי אי אפשר שיהיה אחרת. כי כל החיילים והחיילות האלה כבר חצו קו מוסרי בעצם זה שהם עומדים שם במחסום, מצייתים ומקיימים ומתחזקים חוקי אפרטהייד גזעניים, וכל שאר ההתעללויות שלהם הן רק הרחבה של המובנה.
כי אחרת פשוט לא היו שם.

הלכתי למחסום קלנדיה אז, כמו שאני הולכת לשם גם היום, בקלות ההתהלכות של אלה שיש להם זכויות יתר שם ובכל מקום אחר בין הנהר לים, דהיינו כל מי שאינם פלסטינים, יהיה מוצאם אשר יהיה. גם כי אני אוהבת ללכת לשם בגלל אנשים שהכרתי בתוך השנים, ושמחה לפגוש, וגם כדי לראות, ולדעת, וכדי לספר אחר כך בחוץ. גם למי שאיננו רוצה לדעת ולשמוע.
כי בזכות היתר המובנית שלי יש איזו חובה, ככה אני מרגישה לפחות.
אז בימים האלה, שנראו אז שלא יכול היה להיות רע מהם, הכרתי אותו, את ר’.

ביתו של ר’ היה בא-ראם שם חי עם הוריו, ואחיו ואחיותיו הצעירים ממנו, אבל העבודה שלו במשטרה הפלסטינית הייתה ברמאללה, והיה חייב לעבור את המחסום בדרכו הביתה. מחסום שנמצא בין חלק אחד של חייו לאחר.
והיה היום המסוים ההוא, וכשחיכה בתור פטפטנו וצחקנו, כי התור היה ארוך, וכי היה צעיר ואופטימי וללא שנאה, רק תימהון רך על למה הם ככה, החיילים האלה שבגילו, שכל כך רצה להתחבר איתם, וסלח להם, ושוב ושוב היה מוטח מפניהם הקשות, הצועקות ארג'ע, או רוחו, או רוח מן הון, או אחת ממילות המחסום האחרות שהיו המילים היחידות שידעו לומר בערבית, מלבד כמובן ג'יב אלהוויה ומחסום סאכר, שממש לימדו אותם אני חושבת, כמו לירות ברובה, ושאר הדברים שחיילים לומדים.

בכל אופן באיזה רגע הלכתי כנראה למקום אחר, כשעוד עמד בתור, וכבר לא שמתי לב מה קורה איתו. ואז ראיתי אותו פתאום חוזר בחזרה מהמחסום, פניו נפולים, ואמר, "לא נתנו לי לעבור". ושאלתי, "למה"? לא כי יש סיבה, בכל מקרה לא סיבה שיש בה צדק או הגיון, כי אין סיבה הגיונית או צודקת לחצות חייהם של בני אדם, ולהתנות את מעברם מחלק אחד של חייהם לאחר.
וגם כי העדר סיבה - גם סיבה במובנו של הכיבוש - הוא מטרה בפני עצמה, כמו שאמר וכתב על שלט במפקדתו ראש המינהל האזרחי דאז אילן פז, כמוטו לחייליו: "להשאיר את הפלסטינים במצב של אי ודאות".
אז זה לא שחשבתי שישנה סיבה כלשהי בעולם שיכולה היתה להסביר מדוע ר' איננו רשאי לשוב לביתו שמהצד השני של המחסום אחרי יום עבודה. אבל שאלתי, בשביל לומר משהו, בשביל לשמוע מה הם בחרו לומר.
"החייל אמר לי שרק מי שבמשטרה הפלסטינית עובר, ואמרתי לו שאני במשטרה הפלסטינית, והוא לא מאמין לי", אמר מאוכזב. ולא אמרתי לר’ כלום, כי אין מה לומר, ואחרי כמה רגעים נפרדנו. והוא לא נראה מדוכא במיוחד. כי זה היה כל כך רגיל. וקרה כל כך הרבה פעמים. ואני ידעתי שיעבור דרך שטח המחצבה. שינסה לפחות. כי הרי הוא צריך לחזור איכשהו הביתה.
החומה עוד לא נבנתה אז, ולמרות שהיה מסוכן אפשר היה די בקלות לנסות לעבור, וקיוויתי שאולי יהיה לו מזל וחיילים לא מחכים שם כדי לתפוס את עשרות המסורבים שהחיילים יודעים נכון שינסו לעבור משם, כי הרי אין להם ברירה, כי ביתם בצידו השני של המחסום.

וככה עברו כמה ימים, ומדי פעם שאלתי את עצמי אם הצליח לעבור, ולא נורא דאגתי, כי היה בן 19, וגם אם לא הצליח היתה לו משפחה ברמאללה ויכול היה לישון שם.

ואז היה יום רביעי אחד. אני זוכרת שזה היה יום רביעי למרות שזה היה לפני כמה שנים, אולי כי הכל נרשם לי חזק וחרוך באותו היום.
שוב הייתי במחסום קלנדיה ומרחוק ראיתי את ר’, שנופף לי, ונופף גם במשהו שנראה כמו דף נייר, ורץ אלי, וראיתי שמצב רוחו טוב וחייכתי, והגיע לידי, ושאל לשלומי, ואמר לי, "תראי", וזרח כולו, כי היה לו אישור מודפס שהוא במשטרה הפלסטינית. עם תמונתו. בן 19 נאה, מחייך. כי הוא צעיר, וכי הוא במשטרה, וזה משהו שהתגאה בו.
וכי, כך חשב, יוכל עכשיו לעבור ללא בעייה.
וכבר אז, בבטן, הרגשתי לחץ כזה, אבל לא אמרתי כלום. וקצת המשכנו לדבר, ואז ר’ נעמד בתור. והלכתי והתקרבתי, כי אולי ידעתי מראש מה שבאמת גם קרה. ועבר זמן ארוך כי ככה זה תמיד, ובסוף הוא הגיע לראש התור, והושיט את האישור שהוא במשטרה הפלסטינית לחייל, מחייך אליו, לצעיר היהודי בן גילו שלא שנא, כי הוא צעיר ולובש מדים כמוהו, ומובן לו, כך היה נדמה לו.
והחייל הביט בתימהון באישור שהושיט לו ר’, עם הבעת גועל קל שהפך ללעג קל, ואמר בקול שטוח, "ארג'ע". ור’ לא זז, כי פשוט לא האמין. ואז הרים הצעיר בן ה 19 היהודי עם המדים והרובה את קולו ואמר, "ארג'ע אמרתי לך, ארג'ע".
ור’, כך ראיתי, השתופף בבת אחת, כמו בניין קלפים הקורס לתוך עצמו, והסתובב, והלך, כפוף למרות צעירותו, הולך לאט, מבטו הכבוי היה מכונס ומופנם ואבוד, ועבר לידי מבלי שראה אותי, ואמרתי לו, "ר’", והוא עצר, והרים אלי את עיניו, שהיו יפות. גדולות ורכות, עם ריסים סמיכים וצפופים. בדיוק בנקודה הזו הנוגעת ללב בין עזיבת הילדות הסופית לתוך הבגרות, במין עילגות שובת לב, ולא אמר דבר, וגם אני לא, כי הכל היה ברור.

הרי כשאמר לו החייל אז, זה שעכשיו גירש אותו, או אולי זה היה אחר, שרק מי שבמשטרה הפלסטינית עובר, סביר שהמציא את ההוראה באותו הרגע, כדי לסלקו, כדי להשפילו, ואולי גם זו אכן היתה ההוראה שגם אם ניתנה מגבוה ניתנה עבור אותה המטרה; כדי להיות שרירותית ותלושה ומבלבלת, כדי להשאיר את הפלסטינים כדברי המפקד במצב של אי ודאות, ויכולה היתה להיות זו כמו שיכולה היתה להיות אחרת.

וידעתי שוב, שהוא יוכל להגיע לא-ראם קרוב לודאי, אבל גם ראיתי למרות שלא רציתי לראות, שנפל דבר.
נפל דבר בחייו של ר’ הצעיר.
לא כי היה משהו יוצא דופן באירוע הזה שסביר שהיו דומים לו כבר קודם. רק שבשבילו, אני ראיתי, האירוע הזה בבת אחת סימן את הכל מחדש.

ישנם רגעים כאלה.

כמו אצל כולנו. רגעים שאפילו אם התרחש בהם דבר מה הדומה בדיוק למה שקרה כבר קודם פעמים רבות, בכל זאת דבר מה קורה בעיקבותיהם שלא היה קודם. כמו האירוע הפעוט הזה, הנוסף, למרות דמיונו לאלה שקדמו לו, מסמן בבת אחת ומגדיר הכול מחדש.
וכך גם כמו באהבה, יש הרגע הזה שבו דבר לא קרה שלא קרה כבר קודם, אלא שלאחריו פתאום אינך מונחת יותר בעיניים של האהוב ברכות, וזהו. וכמו נקודות צומת אחרות בחיים שבהם ישנו הרגע הזה שפתאום המערכת לא יכולה יותר להכיל משהו למרות שקודם יכולה הייתה, וקו לא הפיך נחצה של אין חזור.
ודבר מה גדול וחגיגי ועקרוני נופל ונקבע ונקרע.
וכך קרה לר’ באותו היום, אני ראיתי.

מאז לא ראיתי אותו אף פעם.
מדי פעם חשבתי עליו. ושוב לא חשבתי עליו, ולא ממש דאגתי. או לא רציתי לדאוג. ולעיתים דאגתי. ועברו השנים, וזכרונו נבלע והתערבל בשל אחרים, ובאיזה רגע חדלתי לחלוטין לחשוב עליו.

ואז לפני כמה שבועות כשהייתי במחסום קלנדיה, ובדיוק התחלתי ללכת לכיוון מחנה הפליטים כי קבעתי שם עם ידיד שלי, ראיתי פתאום בחור צעיר, ואמרתי בתוכי וואו זה ר’, ושמחתי כל כך, ורציתי לרוץ אליו, ואז חשבתי שבעצם זה לא יכול להיות ר’, כי ר’ חייב להיות מבוגר יותר מהבחור הזה שנראה בדיוק כמו שר’ היה אז, אז אולי זה אחיו אמרתי לעצמי, ושוב שמחתי כי חשבתי שאשאל אותו על ר’ שזכרונו שב והציף אותי, ועוד חככתי ביני וביני איזה זמן אם אשאל או לא, ואם זה יכול להיות אחיו של ר’ או לא, ובינתיים הנער נעלם מעיני.

בערב, בבית, נכנסתי לאינטרנט וחיפשתי את שמו של ר’ שבמתכוון אני לא נותנת אותו במלואו למרות שאולי עכשיו כבר אפשר.
קראתי שמסתערבים נכנסו לבית קפה ברמאללה לפני כמה שנים ורצחו מבוקש, שהיה מבוקש במשך שלוש שנים.
קראתי עוד שישראל פירסמה שהיה שייך לחולייה שעמדה להתפוצץ בירושלים, ושהמבוקש הזה היה ר’.

והדבר הראשון או כמעט הראשון שחשבתי הוא שאני לא מאמינה להם. לדובריה של ישראל. לא מאמינה שרצה להתפוצץ ולהרוג ולמות. כי זה ר’. וכי הם מעוותים הכול. וכי מה שהם אומרים הוא תמיד בשרות השיטה, ולרוב מעוקם ושקרי ומגמתי, כי פשוט לא יכול להיות, וזהו.
אבל גם ידעתי שבין אם שלחה ישראל את רוצחיה המיומנים לבית הקפה ברמאללה לירות במישהו מזדמן סתם כך כי הוא פלסטיני ודמו מותר, ורק במקרה יצא שזה היה ר', או כי לטענתם עמד ללכת להתפוצץ בירושלים ולרצוח אחרים שלא עשו לו דבר בהכרח, רק כי במקרה נושאים זהות דומה לאחרים שאכן פגעו בו, זה לא נכון שזה לא אפשרי מה שהם אומרים.

ואז חשבתי שוב, אלוהים, הוא מת. הוא היה חי, ועכשיו הוא מת. ר’ מת. וזכרתי את פניו הזורחים, הגאים, השמחים והצעירים.
וניסיתי גם להיזכר בפניהם של החיילים מאז, זה שאמר לר’ שרק משטרה פלסטינית עוברת היום, רק כדי להשפיל אותו או בגלל ציות עיוור להוראות שרירותיות ואכזריות שקיים בטבעיות, או זה שאמר לו אחרי שהביא מסמך המעיד שהוא אכן במשטרה, אירג'ע, ולא הצלחתי לזכור. וגם לא הייתי בטוחה אם אולי לא היו אלה שני חיילים שונים או בכלל חייל אחד.

ומה שאני רוצה הוא לחלחל לתוך העבר, ולקלוף את הזמן, ולומר לו לחייל הישראלי הצעיר ההוא עם האפוד והרובה והחיוך הלועג, שהיום הוא באמצע שנות העשרים שלו, אתה אשם.
אתה.
לא הכיבוש, ולא המדינה, ולא הוריך שגידלו אותך לרצות ולחשוק וללכת ולהתגאות בדבר הפסול הזה שהוא ללכת לצבא, לא משנה מה הצבא מקיים, כאילו זה טבע הדברים.
אתה אשם במותו של ר’.
אתה, החייל שאינני יודעת מה שימך, ולא זוכרת איך אתה נראה, אתה מכולם אשם.
אתה אשם בזה שר’ חי כמו שחי, הוא ומשפחתו, רמוס וכלוא ומושפל ומשולל זכויות אדם, ואתה אשם בזה שברגע אחד מסוים נחתך בחייו דבר, שבקצה שלו הוא מת. בגללך. נרצח על ידי דומיך. ואתה אשם במותם האפשרי של אלה שאולי התכוון לרצוח, ואילו רצח, אף הם נרצחו גם הם על ידך. אתה החייל מאז, אתה ורק אתה אשם.

אבל אני יודעת שגם אם במקרה היה קורא החייל ההוא את דברי אלה, סביר שבכלל לא היה זוכר או מזהה שבו מדובר. ולא היה זוכר שזה היה הוא החייל שאמר לפלסטיני אחד, פעם, שהיום עוברים רק מי שמהמשטרה הפלסטינית, או ארג'ע אחרי כמה ימים, כי מה שעשה הוא כל כך שגור ורגיל ולא יוצא מן הכלל, וזה מה שנשלח לעשות.
להתעלל.
בדיוק כמו כולם.