|
|
את אחיו של נביל חטפו ביום שישי, ה 30 ליוני 2006, כמו שחוטפים כמעט כל יום
אנשים בגדה המערבית הכבושה.
הם באים בלילה או ביום, עם או בלי להרוס את הבית, חוטפים את זה או אחר,
שנעלמים מבלי שאיש יודע לאן, או על מה הם מואשמים, ואם בכלל.
איש לא מיידע את משפחותיהם, שלא יודעות אם הם חיים או מתים, גם לא כשמדובר
בילדים.
לפעמים יש להם מזל שיש להם חברים ישראלים. כי אז לפחות מוצאים איפה הם.
מחמד וחוסאם אבו סייף, אחיו של נביל, חצו גדר בתוך א-ראם, עיר פלסטינית
בפלסטין שישראל יום אחד החליטה שחלק אחד שלה הוא ישראל וחלק אחר איננו
ישראל. בערב ההוא שזה קרה, הגדר שהוקמה לחצות את העיר היתה הרוסה במקום
אחד, והם חצו אותה עם אופניהם, ונתפסו על ידי כוחות הכיבוש.
מחמד בן השבע עשרה וחוסאם אחיו בן העשרים.
נביל טלפן, אז בן חמש עשרה בסך הכל, אבל בנפשו מבוגר הרבה יותר. הוא היה
מאוד נרגש, ודואג. פעם ראשונה כזה דבר קורה במשפחה, והם לא יודעים מה
לעשות. אולי יש לנו רעיון, שאל. חברים סיפרו שלקחו אותם חיילים.
מה שעשינו היה לטלפן למספרים הרשמיים הידועים של הכיבוש; למשטרה, ולמוקד של
הצבא, וכמו שנביל קיווה, באמצעות מבטאנו הנכון והלבן שאומר שאנחנו לא
פלסטיניות, גילינו שהם נלקחו בתחילה למעצר במגרש הרוסים, ואחר כך הועברו
למחנה עופר. עוד הסבירו לנו בטלפון שהם נאשמים בעבירת גדר. כך כוחות הכיבוש
קוראים לזה שהם חצו את הגדר ההרוסה החוצה את א-ראם באופניהם. ושאי אפשר
לבקר אותם או לדבר איתם. למשפחה, אגב, שטלפנה אף היא לאותם מספרים רישמיים
שטלפנו אנחנו, טרקו כמובן את הטלפון במקום אחד, וענו בעברית
ואז טרקו באחר. הם, הרי "רק" פלסטינים.
אחרי חודשיים ששהו אחיו של נביל בכלא, נקבע תאריך ראשון למשפט ליום רביעי,
30 באוגוסט 2006, בבית המשפט הצבאי עופר.
המשפחה לא יודעת אף פעם באיזו שעה בדיוק המשפט. אז הם באים בבוקר, הכי
מוקדם שאפשר, ומחכים. תמיד המון שעות, כדי שאולי יהיה משפט, ויש הרבה סיכוי
שגם לא.
לעיתים לוקח להם שעות להגיע בגלל מחסומים, ימי עבודה יאבדו בהכרח שוב ושוב
למי שיש. אולי זו הסיבה שלא נאמר להם מתי. בדיוק בשביל זה. כדי שיאבדו ימי
עבודה. כדי שירגישו חוסר שליטה, וחוסר מוצא. הרי גם הם, כבנם, בבית הסוהר.
עצורים וחשודים. בית סוהר בלי שמיים.
לעולם נכון לומר שהשלם גדול מסך חלקיו, כך רשע הכיבוש, כך האהבה, אבל
שכשבילינו את אותו הבוקר בבית המשפט עופר, חשבתי לעצמי, שכל מה שאוכל לומר
או אצליח לומר לא יתקרב למה שפגשנו, למה שפוגשים שם תמיד.
כי זה 'החוק', אולי. כי זה הקצה. כי מה עוד נשאר, ולאן עוד אפשר. למי שלא
מאמין בשום אֵל.
ברחבה מחכות המשפחות במין דממה קפואה. מעט דיבורים. יש המהלכים אנה ואנה.
הרבה מעשנים. ישנם שירותים, לרוב מזוהמים מאוד. ויש הציפייה הזו הלופתת
שאין לה גבולות ומידה.
רק שני בני משפחה מדרגה ראשונה רשאים להגיע לכל עציר. היו שם אימם ואביהם
של האחים של נביל. ושוחחנו קצת. לרוב שתקנו ביחד זה לצד זה. וחיכינו שיגיע
זמן המשפט. ואז פתאום ראינו פנים מוכרות. הוא היה פעם הסדרן של המוניות בצד
הצפוני של מחסום קלנדיה, וזכרנו אותו והוא אותנו. והינהנו. ואז גם דיברנו.
שלושה בנים שלו בכלא. אני לא זוכרת איפה ישב הראשון, השני אני זוכרת היה
עצור בעופר, והשלישי, זה שמשפטו היום, היה עצור בכלא נפחא. קציעות.
הבן האמצעי שנעצר ראשון, בן 21 היום, נשפט לארבע שנים וחודשיים, וישתחרר
עוד שנה וחצי. לאֵם מתברר נותנים פעם בשנה לראות את בנה. ולו, לאב, לא
נותנים בכלל. האב לא ראה את בנו כבר שלוש וחצי שנים.
הבכור שנעצר השני, היום בן ה 23 ועצור כבר עשרה חודשים. בכל הזמן הזה הם לא
ראו אותו, וגם אינם יודעים במה נאשם.
ואילו הצעיר, השלישי, איאד אבו לטיפה בן ה 20, כבר ששה חודשים בפנים. והיום
הוא יגיע לעוד הארכת מעצר. ואולי ההורים יראו אותו. לחמש דקות. כך כל
חודשיים.
כך לפחות אותו הם רואים, אמר.
איאד, את מכירה אותו, אמר. וזה היה נכון.
אני את איאד זוכרת היטב. את מראהו, ואת ריח גופו, מאז כשעמדנו על הגבעה
ביחד, והחיילים ירו.
בן דודו אחמד אבו לטיפה היה אחד הילדים שנרצחו אז. זה היה נדמה לי בספטמבר
2003, כמה חודשים אחרי שעומר מטר נרצח. הוא היה אז בן שלוש עשרה. הוא טיפס
על הגדר, והחיילים ירו קודם באוויר, ואז לכיוון הרגליים, ו'רק' אז הם ירו
לו בלב. הכל על פי ההוראות.
איאד אז הביא לי צילום שלו, שיש לי עד היום. אני זוכרת את התלתלים שלו
מתנופפים סביבו כמו זרועות של אש, כשאמר, זה אחמד, זה אחמד, קחי.
שנה לפני שנרצח בן דודו, ב 2002 עוד לפני שהיה בן 16, הוא נפגע בעצמו מירי
חי בבטנו במסגרת הצייד הכמעט יום יומי של חיילי המחסום את ילדי מחנה
הפליטים, והיה בירדן בהחלמה שבעה חודשים. והחלים, וחזר. וזרק אבנים, כן,
אומרים ההורים בעצב. ושוב יריות ואבנים ויריות, ושובל של ילדים מתים.
היום, מספרים ההורים, הוא מואשם באשמת החזקת נשק.
באולם בית המשפט נופפנו אחד לשני לשלום. טוב היה לראות אותו. הוא התבגר
מאוד מאז ראיתי אותו לאחרונה וזה היה מוזר. זו היתה רק הארכת מעצר, עד הפעם
הבאה, עד חמש הדקות הבאות שבהן יוכלו ההורים המנועים לראות את בנם, לראותו
לחמש דקות שוב. עוד חמש דקות של חסד. עד הפעם הבאה.
בבית המשפט היו שופט וקלדנית, ותובעת ולידה עוזרת התובעת, כמה חיילים,
מתורגמן, שוטר, והסנגורים, כל פעם אחר או אחרת, וכל פעם ארבעה עצירים
מובלים פנימה בבת אחד, כבולים ברגליים, ובידיים האחד לשני. בבית המשפט
משחררים להם את כפות הידיים לזמן המשפט.
בקהל כל פעם ארבעה זוגות הורים, ואנחנו.
אותנו המבקרות שאינן פלסטיניות אגב לא קוצבים במספר, רק את בני המשפחה.
למה?
צבע עור?
זהות אתנית?
כי אנחנו לא בני משפחה והצורך לראות את הילדים איננו בוער ומכלה את הלב?
למה לנו ולא לאמא ולאבא ולאחות ולכל האחרים?
כי אנחנו לא פלסטיניות.
לבינתיים נפתחה הדלת ונכנס שוטר ואיתו ארבעה עצורים. כל שניים מחוברים זה
לזה באזיקים. השוטר משחרר את הידיים ולבינתיים כל בני המשפחה פורצים בדיבור
מהיר ושקט ומרוגש. כולם מחייכים. איכשהו כל אחד מצליח לפענח את שביל המילים
שלו בתוך הבליל. ואז המתורגמן אומר לקום. כי השופט נכנס. וכולם עומדים.
ושוב יושבים.
מספר תיק?
מי זה ראאד א'? מה שם הגברת? שואל את עורכת הדין.
שופט: יש הסדר?
היא: זו הקראה.
שופט: כבר קרה שיש הסדר בהקראה.
החלטה: התיק נקבע לתזכורת ליום ה 4 באוקטובר.
בסדר?
באיזו שעה?
בתשע וחצי בבוקר.
התיק הבא.
העציר הראשון קם מנופף ומובל החוצה.
הכל ארך כמה דקות. ההורים המאושרים לרגע נשארים חפויי ראש, ויוצאים.
עד הפעם הבאה.
התיק הבא, מה זה?
3720
השם? עלא..
עורכת הדין אומרת שהוא כופר בעובדות.
נקרא לתזכורת לפני השופט קאופמן ב 4 לאוקטובר.
עלא ממשיך לדבר עם הוריו. ברור שהם לא מקשיבים למהלך המילים שסביבם. ממילא
מה שקורה מסביב לא קשור בהם, הם יודעים.
קום, נובח החייל על עלא, שקם. פיו נופל אבל מנסה לחייך עוד. מבטו ממשיך
להיות מצולב בשל אימו שלחלוחית מתחילה לעלות ממעמקיה. השוטר שם אזיקים על
ידיו, ומושך אותו אחריו והוא יוצא, עוד רגע מחייך והם אליו. והוא נעלם.
הוריו שלא מאמינים שיצא מתיישבים שוב. שחוחים.
לכו כבר, רועם קולו של החייל. והם קמים, והולכים, ויוצאים. עד הפעם הבאה.
עד חמש הדקות הבאות בהארכת המעצר הבאה. חמש דקות החסד.
מה התיק הבא?
3766
מי זה פארוק חלביה?
מואשם בידוי שתי אבנים. הקראה הבאה ב 4 לאוקטובר. האמא קופצת אגרופיה
ותוחבת אותם לתוך שמלתה. וקמה. לא לקום רועם קולו של החייל. הבן מובל
בינתיים החוצה והיא יוצאת, והאב אחריה.
מי זה איאד אבו לטיפה? איאד קם. אנחנו מבקשים לדחות את זה לתזכורת, נאמר.
נדחה ל 4 באוקטובר להמשך הוכחות. השוטר מוביל את איאד החוצה ועוד הוא
מנופף, גם לנו. והוריו יוצאים. עוד חודשיים יש להם לחכות עד שאולי יראו
אותו בעוד הארכת מעצר, האדום שצבע את פניהם משמחת המפגש, הפך בבת אחת אפור
סגול. הנהנו לשלום. ונשארו עוד. הרי חיכינו למשפטם של אחיו של נביל, שעדין
לא היה.
שוב קבוצה של ארבעה עצורים. שוב משפחות מאושרות.
חיוכים, נפנופים, המבטים לפותים. אין בית משפט מבחינתם, הכל ממילא צפוי ולא
ממשי.
רק האהבה.
אהלן, כיף חאלק, מבסוט, חביבי, כיף חאלק אני שומעת מכל צד, מלמולים.
האב קם לשאול את עורך הדין מה התאריך, החייל ממהר להושיב אותו.
חייל: לא ידיים, לא שמעת?
משפטם של אחיו של נביל לא נראה שיתקיים, כי זה הרגיל. משפחות מגיעות,
צרובות בדאגה, אחרי נסיעות ארוכות, ולשוא. כי זמנם, כמו הם עצמם,
שקוף.
עד הפעם הבאה.
המשכנו להביט במשפטים. סרט נע של רשע. נכנסים, קמים, גורלם החתום עולה
ויורד, ויוצאים.
כמה חיילים מותחי רגליים. אחד מסדר בלי הצלחה שמכנסיו, כמיטב אופנת הנוער,
ינוחו בעזרת החגורה דווקא במרכז ישבנו, כשרובהו מטלטל מצד לצד, חייל אחר
רגע אחרי שצרח על אב שקם לשאול משהו את עורך הדין של בנו, נשען בנינוחות על
צינור הברזל המקיף את החדר, ומטופף עליו. חייל שלישי בדיוק מחליף עיקומי פה
וסימונים עם החיילת שליד המתורגמן. שמחנחן מבטו ומחליף מבטים עם החיילת
שליד התובעת, שבדיוק בודקת הודעות אסאמאס, אבל בכל זאת מחזירה לו מבט
מצודד.
כל הפלסטינים באולם זוהרים ומחייכים, בגנבה, ובגלוי.
בני משפחה תופסים מבטו של אחד האסירים, ואילו האסיר השני בינתיים שאינו
מזהה איש מבני משפחתו בקהל, נוגע בפרקי ידיו, לוחץ עליהן קלות, ומשחררן,
כניראה הכאיבו לו קודם האזיקים.
שוב אמרה התובעת משהו, והשופט משהו, והסנגור עוד משהו, אחד אחד הם קמו
וישבו, נאשמו בדבר זה או אחר, לרוב כי מישהו הלשין, שלא ברור באילו תנאים
הלשין, רק שמילתו היא קודש, כי כניראה תואמת איזה צורך לאומי. והמשפחות
מפטפטות עם הבנים, יונקות כל טיפת זמן שאפשר. אֵם כותבת לבנה על כף היד
דברים והוא גואה בצחוק.
משהו נקבע, לרוב הארכת מעצר נוספת, ללא סיבה ועל לא דבר, והם יוצאים. עד
הרגע האחרון הם מחייכים, דינם הקבוע מראש נקבע ל 4 לאוקטובר לבוא שוב. שוב
זמן נוסף לכוחות הכיבוש לסחוט עוד הודעות, עוד הלשנות, עד שלא יהיה מה
לסחוט מהם ואז או שישתחררו עם תשלומי ענק לקופת המדינה, כסף חינם, או ישבו
עוד, כי למה לא.
עוד ארבעה עצורים נכנסים. מייד חיוך על פני כולם. המשפחות שכבר באולם
זורחות.
אמין...
נעמד. ממשיך ומגניב מבט לאימו. שמביטה רק בו. הזמן קפא ועצר והם בתוכו.
לטענתו של הסנגור כי התיק מתנהל בעצלתיים אומרת התובעת שהיא לא מוצאת לכך
עדות בדיונים הקודמים. אלא להיפך. התקימו ישיבות הוכחות מאחת לשניה.
מתנהל דין ודברים, המתורגמן בין צחוקים עם החיילת, מדבר מה שבקושי ממילא
אפשר היה לשמוע וזה לא ממש חשוב כי איש לא מקשיב.
המשך דיון הוכחות ב 4 באוקטובר.
משפטם של אחיו של נביל לא יתקיים היום, נאמר סופית. נפרדנו מהאֵם. שנישקה
אותנו וחיבקה. הנהנו לאב. קבענו שנבוא בפעם הבאה. אם נוכל. שנשתדל. מסרנו
דרישת שלום לנביל, שלא הורשה להיכנס.
בתוך היום הזה הרושם הכי עמוק שנשאר לי הוא הרגע הזה שהמשפחות נכנסות
מחייכות, מאושרות, ובנם, הכפות, זורח אף הוא, וברקע עולה ויורד גורלו הידוע
מראש, שנכתב אפריורי לו עצמו ללא תלות בו, במי שהוא, רק במה שהוא.
האושר הזה נעדר הגבולות הוא בשבילי הנצחון של העם הפלסטיני על הרשע של
הכיבוש והדיכוי והטרור הישראלי יהודי.
הם הרי כולם יודעים שזה משחק מכור, ושהוא, בנם, סביר ללא תלות בדבר, יכנס
לשנים או חודשים או ימים, או לא, ושאין לאיש מהם ולו עצמו או להתנהגותו
הפרטית, כל קשר לרוב למה יקרה לו.
והם עומדים שם לחמש הדקות אולי האחרונות שיראו אותו לעוד כמה חודשים ושנים,
והם מאושרים מקצה לקצה כאילו שאין חושך ואופל וכיבוש. כמו ההווה הזה הוא
לעולם.
וזהו רגע שלא אשכח כל חיי. זהו רגע של הניצחון על הרע, גם אם הרע הוא זה
הקובע את החוקים. הוא רגע המייצג את החרות שלעולם יש, בכל פיסת זמן, לשמחה.
רגע של יופי גמור במקום הכי מכאיב שראיתי מימי.
כשיצאנו ראינו שעל האוטו של תמר יש שכבה של אבק. קרום האבק על האוטו השחור
אפור שלה, חשבתי, הוא שובל הזיכרון של המקום הזה שיום אחד יכוסה בשכבת
היסטוריה כמו האבק הזה. וזיכרון העם היהודי, אותו 'עם ללא ארץ שהגיע לארץ
ללא עם' כמטפורה למה שקורה בחבל ארץ זה מהתחלה, יהיה פירורי ארכאולוגיה
לברור מתוך שכבות האבק של צעדים שישאירו אותו עמוק למטה, יחד עם זיכרונם של
עוד עמים פושעים אחרים, שנקברו כי כאלה הם היו, נבדלים ויהירים ומתנשאים,
שראו עצמם טובים מאחרים, ושנטלו מה שלא להם כמו אין זולת. ושחשבו, מתוך
יהירותם השאננה, שאם יאמינו מספיק לאורך זמן, ויאמרו שוב ושוב, ויחנכו את
ילדיהם בספרי הסטוריה ברואים עם נרטיבים שקריים, שאין זולת, שאין ולא היה
עם בארץ הזו שבאו לכבוש ולנשל ולגזול, הוא ייעלם מעצמו ויפסיק לכאוב ולהיות
ולהיוולד ולחלום על עולם טוב יותר.
אלא שלא תמר או אני או נביל או איאד אבו לטיפה נהיה
כאן כשהאַין הזה יעטה את המציאות שנולדנו לתוכה,
ואני לא יודעת אם זה טוב או רע. |
