|
נכנסתי למבנה מקוּרֵה מזוהם במיוחד, עם כמה ספסלים ושירותים מוזנחים, שאינם
פועלים לרוב, ונעמדתי, ביחד עם אחרים בתוך כלוב מלבני צר, מסורג מכל צדדיו.
היחידה שאיננה פלסטינית. משמאלנו, במבנה ממוגן ומאחורי זכוכית, נראה היה חייל. הוא זה השולט בשער המסתובב, "הקרוסלה", הנמצאת בקצה הכלוב המלבני, שנפתח ונסגר על פי בחירותיו. רק לעיתים רחוקות הרים החייל את עיניו והביט בתור המצטבר. בעצלתיים לחץ על כפתור כלשהו, ואז הקרוסלה השתחררה, וכמה אנשים החלו לשעוט דרכה עד שהיא ננעלה. כדרכם של צעירים אחרים בני גילו, מבטו היה לרוב נעוץ באייפון שלו. איש מאלה שעמדו לידי לא פצו פה וצעקו לו שכבר התור ארוך, ומדוע שלא ישחרר את הקרוסלה, ואני מניחה שזה כי הם יודעים ויודעות שזה לא ישתלם להם. שהרי לא מפאת חוסר מחשבה, או חוסר ידיעה, או עיוורון מסוג כלשהו משחק הבחור הצעיר באייפון שלו ולא פותח בפניהם את המעבר. ולכן הם שותקים. עוד ועוד התאספו אנשים ונשים לתור, שכבר גלש מהכלוב המלבני והשתרך הרבה מאחור. וזמן שארוך מעצמו בגלל תחושת חוסר השליטה, עבר, עד שהגעתי אני קרוב לשער המסתובב, והיה רגע שהחייל הרים את עיניו ממעמקי עיסוקיו הצדדיים, ולחץ על הכפתור והשער נפתח, והשתחררתי עם עוד כמה אנשים ונשים, ורצתי איתם בנחישות מבולבלת החוצה, כדי לא להילכד מאחורי הקרוסלה או בתוכה, ונעמדתי בלי סיבה מיוחדת ב"שרוול מספר 2", אולי כי הרוב נעמדו בו. ישנם כמה "שרוולים", מסדרונות קצרים ומזוהמים, שבקצה שלהם עוד קרוסלה, שאף היא נשלטת על ידי חיילים וחיילות, שלא נראים בשלב הזה, רק נשמעים ברמקולים. החילותי בודקת בכִּיסַי אם יש לי כסף או מפתחות, כדי לשים הכל בתוך התיק לקראת הבדיקה הבאה, כשקול צורם נשמע ברמקול האומר שמעבר שתים סגור ומעבר שלוש פתוח. מיד החלו כל העומדים לידי לרוץ כאחוזי תזזית וגם אני, ונעמדנו כולנו בשרוול מספר 3. רק גמרנו להיאסף לתור החדש, מיד נשמע אותו הקול הצווחני ברמקול שוב, מסכֶּר, מסכֶּר, ושוב רצנו כולנו בחזרה לשרוול מספר 2. אישה אחת מאיתנו נעמדה לפתע באמצע בין המעברים. לֵאָה. כבת שבעים. פשוט עמדה. ועוד עמדה. ואז הלכה לאיזה תור חדש שנוצר. שלפה מהכיס מטפחת ומחתה מצחה. שהזיע, למרות שהיה קר. ושוב נשמעה צרחה של חייל או חיילת, עם איזו הוראה שלא הבנתי את המילים שלה, לא כי היו בערבית רצוצה, אלא כי הצרחה חרשה בתוכי והתקשתי להרפות ולהקשיב. אבל גם בלי להבין את המילים, הן היו ברורות, לי ולכל השאר. ופירושן בתמצית היה שאם הגעת ונעמדת כאן, הרי סגור בפנייך ופתוח במקום אחר. ואם הגעת ועמדת שם, ייסגר גם הוא. גורלך בידם. ידם קלה ושמחה לגרום לך לרוץ אנה ואנה כמו עכבר בכלוב, בדיוק כמו שהינך. בשלב הזה הייתי נחושה לא לזוז יותר. וכניראה גם אלה לידי כך אמרו בליבם. וחיכינו. ועברו כך אולי עוד עשרים דקות שבהם הקרוסלה לא נפתחה. ואיש לא דיבר. ותינוקת אחת החלה לבכות ועיניים עייפות הורמו, ושוב שקעו בתוך עצמן. ובאיזה רגע הקרוסלה נפתחה, ונכנסו כמה אנשים, ואז היא נסגרה, ועבר עוד איזה זמן, ושוב היא נפתחה, ושוב נסגרה. כך שוב ושוב. תורי עוד היה רחוק, וחלמתי. ארג'ע חג'ה, רוחי כבר, שמעתי קול במבטא ישראלי כבד צורח ברמקול, והבטתי. אישה אחת, שכבר עברה את הקרוסלה השנייה ואת המגנומטר, עמדה מול השלב האחרון שהוא להראות את תעודת הזהות דרך הזכוכית הממוגנת לחיילים ולחיילות. במקום שבו עמדתי לא ראיתי אותם, אבל את האישה יכולתי לראות בבירור. ושהיא מפוחדת. נראה היה שהיא מחזיקה משהו בידה ומראה אותו. אני מניחה שזו היתה תעודת הזהות שהציגה. ארג'ע כבר חג'ה, אמרתי לַךְ, נשמע קולו של החייל שוב. מדברת עברית? אמרתי לַךְ לבוא. האישה המשיכה לעמוד בלי לזוז, ניכר בה שאיננה בטוחה מה עליה לעשות. בואי כבר, חרש קולו שוב, והיא התקרבה מהר, והוא, שלא ראיתי, כנראה אישר לה, והיא המשיכה ללכת מחוץ לטווח הראייה שלי. ושוב עבר איזה זמן שאני לא יודעת מה היה אורכו, רק יודעת את איכותו. ואיכותו היתה צפופה ונטולת גבולות ומלאת חרדה. ועוד אני יודעת שכל מה שאני עברתי ועוברת בזמן שאני חוצה לעיתים את המחסום, אין לו ולו דבר עם המימדים והאיכות של מה שעוברים פלסטינים ופלסטיניות שם לידי, ובכל מקום אחר. וגם אם נדמה לי שאני עומדת איתם באותה המציאות ברגע נתון, זה לא נכון. לא בהפגנות, ולא במחסומים, ולא בשום מקום. כי לי, שאינני פלסטינית, יש זכויות יתר בחלקת הארץ בין הים לירדן. כולל המעבר במחסום הזה. וכי לי יש בחירה וברירה. ויותר מכל, משום שאני נראית לכוחות הכיבוש, בממשותי ובאנושיותי. ואני לא יכולה להמשיג מתוכי את מה זה להיות נרמסת, וללא שליטה על הזמן ועל החיים, ובמיוחד לא להיות אדם במלוא מובן המילה לחיילים ולחיילות האלה כאן, ובכל המקומות האחרים. ולמרות שידעתי שבגלל שאינני פלסטינית אני לא ממש בסכנה - וגם אם שנואה לעיתים בגלל עמדותי, עדיין בעלת שם פרטי וזהות ופַנִים של אדם, שהופכים אותי נִראית – הרי האֵימה השקטה, הנימוסית והעצורה שסביבי, חילחלה לי לתוך העצמות. ולתוך הדם. כמו שהיא תמיד מחלחלת שם במחסום. כי אי אפשר אחרת. והדופק ממעמקים החל פועם. חזק. ושמעתי אותו. ארג'ע... אם יכנסו שתיים בקרוסלה אני סְטָנָה אותה לשנתיים, נשמעת לפתע צרחה של חיילת לא נראית. והמשכנו להיכנס, אחת אחת, אחד אחד, כדי שלא תסגור החיילת את המעבר, למרות שידענו שגם החוק הזה שהגיח פתאום, כשאר החוקים הקבועים יותר והקבועים פחות, שנועדו במיוחד כדי להתעלל, יתחלף בקלות באחר, ובכל זאת צייתנו. לבסוף הגעתי ממש קרוב לראשית התור. נשארו לפני אב ושלוש בנותיו הקטנות, ואחריו שתי בחורות צעירות שנראו סטודנטיות, ואז אני. אור היבהב האומר שהקרוסלה פתוחה, והילדות, אחת אחרי השנייה, מיהרו לעבור, אלא שהקרוסלה ננעלה לפני שהאב הספיק לעבור. הן נעמדו המומות. לא מעזות לזוז. וגם הוא. אלא שמיד התעשת, ובעיניים רכות סימן להן במבטו לא לפחד, ולהמשיך ולעבור גם את המגנומטר. וכך עשו, לאט, מבטו מלווה אותן, ונעמדו מול חלון הזכוכית האחרון. איפה ההורים שלכן? נשמע קולה של חיילת. הילדות עמדו קרובות אחת לשנייה. הגדולה כבת עשר עמדה ראשונה ולאחריה שתי הקטנות יותר, בנות שבע וארבע לערך. שמעתן אותי? גופן של השלוש בבת אחת הזדעזע מבלי שזזו ממקומן ושוב קפאו במקומן. מבטן האילם נעוץ בחלון הזכוכית המשוריינת. ברגע הזה הקרוסלה השתחררה, והאב רץ והצטרף אל בנותיו, והוציא מהר מכיס מעילו איזה נייר שהוא כפי הנראה האישור שלו, התסריך, ואמר בערבית ואחר כך בעברית, אני האבא. מיד שלף גם תעודת זהות ירוקה, דהיינו "שטחים". שתי ידיו מורמות. בידו האחת האישור ובשנייה התעודה, ולרגע נדמה שהוא מרים את ידיו בכניעה. איפה הקושאנים, נשמע קולה של החיילת. מיד הוציא מכיס אחר את תעודות הלידה של הילדות. פתח את הראשונה וקרב אותה מעט לכיוון הזכוכית האטומה. מבטן של הילדות הצמודות לאבא, מפוחד, אבל גם משתוקק. לבושות במיטב הבגדים. נרגשות מאוד. מי זו, שאלה החיילת, והאבא דחף את הילדה לפנים. ומיד פרש את הקושאן השני. ומי זו? בעדינות דחף האבא את השנייה, שהתקרבה בזהירות. וזו? הוא ניסה לדחוף את הילדה הקטנה כדי שהחיילת תִראה אותה אבל היא סירבה, אוחזת בכל כוחה ברגלו של אביה. בסדר, אומרת החיילת. ראיתי. ורווחה מסויימת מסתמנת בתנוחות הגוף הקפואות של הילדות המפשירות מעט, ושל האב גם כן, שליטף בעדינות את ראשה של הקטנה. ועוד זמן לא ארוך עבר. שבו הם חיכו. וגם אנחנו איתם. ואז החיילת אמרה בקול נוזף, אבל להן אין אישור, לך יש. לֵךְ לבד. הן לא עוברות. אבל הן קטנות, אמר לה. לא, אין אישור. ארג'ע. ארג'עו. חלאס. הן קטנות... אמר ואולי גם לא אמר. ושוב הרים את תעודתו ואת הניירות שלהן בתנועה אילמת שלא מובילה לשום מקום, ואז לאט הוריד את ידיו, ותחב את כל התעודות לכיסי מעילו. הילדות מבינות בלי להבין, זו בת השבע לערך החלה לבכות. ארג'ע כבר, שמע קול של חייל, שכנראה היה אף הוא לצידה של החיילת. הוא נגע קלות בראשה של הקטנה, שהרכינה את ראשה, וכך שתי הבנות האחרות, ואז הסתובבו וחצו שוב את המגנומטר, ואת הקרוסלה רק בכיוון הפוך, ופינינו להם מקום. ואיש לא דיבר כי הכל ברור. כלבה, סיננה מישהי שעמדה לידי בתוך השקט. לבינתיים התור התארך מאוד. והיה גם פתאום נורא קר, ואני לא יודעת אם זו באמת היתה הטמפרטורה שירדה, או רק הקור שפשה בתוכי. לפתע נכנס חייל לחלל שלפנינו, זה שאנחנו אמורות להגיע אליו תיכף, והתחיל לטאטא את השטח ליד המגנומטר. יש לו זמן. יש להם זמן. קודם, כשלא היה תור, ובפעמים הרבות שאין אנשים, חבל כך נראה לכוחות הכיבוש הצעירים והנחושים האלה לטאטא. רק כשהתור ארוך דיו, ועמוס דיו, ונואש דיו, אז הגיע דווקא הזמן המתאים מבחינתם לטאטא. וכך, בנינוחות שלווה המשיך החייל החרוץ לטאטא את השטח הקטן של כמה המטרים, עוד ועוד, מזיז בשקדנות את האבק ואת בדלי הסיגריות הפזורים מצד לצד. כך עשר דקות שלמות. ואני בלעתי את הנשימה ואת הרוק ואת צעקות הכעס האילמות שלי. סוף סוף נפתח המעבר שוב. ונכנסנו אחת אחת ולא שתיים יחד, שרק לא תקיים החיילת את הבטחתה ותסגור את המחסום לשנתיים אם נחטא חטא איום שכזה. עכשיו יש לשים את התיק, וכל דבר אחר שעלול לצפצף, בתוך תבנית מפלסטיק שתיכנס ללב המכונה ותצא מהצד השני, שם נאסוף את התיקים אחרי המגנומטר. ואז, לאחר שנתקרב לזכוכית המשוריינת, נַרְאה מי מאיתנו את תעודת הזהות או התסריך, או נשים את היד במקום שקורא את טביעת האצבע. הנחנו שלושתנו את התיקים בפתח המכונה אבל המסוע לא פעל. חצינו ועברנו בכל זאת. הגשת תעודות הזהות עברה בשלום. אצלן ואז גם אצלי. רגע לפני שהמשכתי לכיוון הפתח השני של המכונה לאסוף את התיק שלי ולצאת סוף סוף משם, הבטתי במבט מהיר על החדר של החיילים. ראיתי כמה מסכים, שבתוכם נשקפים אזורי המחסום השונים. לפני שולחן אחד ישבה חיילת כשגבה אלינו ומאחוריה חייל עושה לה מסז', ועוד חייל נוסף רכון אל מחשב נייד בצד אחר של החדר, והחיילת זו שמולנו. על הקיר כל מיני הוראות שלא הספקתי לקרוא. הסטתי מהם את מבטי, והתקרבתי למכונת השיקוף. המסוע עדיין לא פעל. ועברו כמה דקות שבהן איש לא הרים את קולו או התקומם. לא אנחנו המחכות למסוע שיעבוד, ולא אלה בתורים הקודמים. ופתאום החל המסוע לפעול. הגוף הרפה בבת אחת. תיכף בחוץ, תיכף נגמר הכל, רעדו המחשבות, רק עוד "קרוסלה" אחת. ושוב עצר המסוע כשכל התיקים בתוכו. מה לעשות? לא עשינו דבר. שוב עברו להן כמה דקות, אולי ארוכות אולי קצרות, אני לא יודעת, כי בתוך הבטן היה לי גוש של שעווה. ואני חושבת לעצמי, האם ראתה החיילת את התיקים עוברים ולחצה על הכפתור במתכוון כדי שיתעכבו בתוך המסוע... האם באופן מתוכנן יצא החייל לנקות את החלל דווקא כשהתור ארוך כל כך... האם שיחק החייל באייפון במתכוון דווקא אז, כשהגורלות בין אצבעות בחירותיו - אני לא יודעת בוודאות. אבל מה שברור לי הוא שהפלסטינים כולם, אלה עם התעודות הירושלמיות, ואלה הספורים מהגדה עם האישורים, כולם כאחד שקופים לכוחות הכיבוש הצעירים היושבים כאן. לא נראים, לא נחשבים ולא אנושיים ממש. במקרה הטוב הם לא בני אדם במלוא מובן המילה. ובמקרה הרע הם אויבים, זמנם שקוף ולא נראה, וחייהם הפקר. המסוע החל פועל, והתיקים הגיעו אלינו. הדם חזר לזרום לי באיברים, ובפַּנים. הבחורות שהיו לפני נטלו את התיקים שלהן, ואני נטלתי את שלי, ונעמדנו מול הקרוסלה החשמלית האחרונה. ארג'ע, נשמע קולה של החיילת בשעה ששחררה את הכפתור האחרון שהתחלף מאדום לירוק, קולה ניגר בתוך קרסולי צעדינו המתרחקים, עד שיצאנו מהמחסום. הן, ואני אחריהן. מי שאמר שהכיבוש משחית צודק, חשבתי. זכר החייל המנקה במתכוון את החלל דווקא כשישנו תור ארוך, כדי לעכב את האנשים הנואשים רק עוד טיפה יותר, כי הוא יכול, עולה בי לפתע ביתר שאת. איה קניוק |
|