אנשים רגילים

אני בעצמי אמרתי לו שהוא פושע מלחמה אבל בכל זאת הייתי מופתעת כששמו הופיע ברשימה.
לא כי לרגע חשבתי שזה לא צודק שהוא שם, אלא כי זה תמיד אחרת כשמכירים מישהו, ואת צבע עיניו, ואת הצורה המסויימת בה הוא מברך לשלום ונוגע קלות על השכם, ולמרות שלא רציתי חשבתי על אימא שלו. וחשבתי על אימא שלו כי אני יודעת שהיא לא רצתה שהוא ילך לצבא למרות ששתקה. לא כי בשבילה פלסטינים הם בני אדם ונראה לה נורא לפגוע בהם, רק שהיא לא רצתה שיסכן את עצמו, ובכל זאת לא ניסתה לשכנע אותו לא ללכת. כי גם היא גדלה באותו המקום, וספגה את אותם הערכים והקלישאות. וגם היא "הוחתמה". לכן מה שנשאר לה הוא לדאוג. זה תפקידה הסמבולי. שלה ושל שאר האימהות. להתגאות, לדאוג ואז להתאבל. את זה היא דוקא יודעת. מה שהיא לא ידעה זה על זה. על הרשימה. כמו שהוא לא ידע. ונפל דבר בחייהם של א' ואימו ושל אחיו הקטן שכבר מחכה לרגע שגם הוא יתגייס ויהיה קרבי כמו אח שלו.

מה שקרה בדיוק, הוא שממש לא מזמן הופיעה פתאום ברחבי האינטרנט רשימה שכותרתה היא "מאתים פושעי מלחמה". ברשימה שמות, צילומים, דרגות, שייכות צבאית, כתובת, תאריך לידה ומספר תעודת זהות, של מאתיים חיילים וחיילות ישראלים שהשתתפו בצורות שונות אבל מובהקות במה שבישראל מכונה "מבצע עופרת יצוקה" ובשאר העולם כולו "הטבח בעזה".

זו איננה הפעם הראשונה שישראל מואשמת בקיום פשעי מלחמה. זו גם איננה הפעם הראשונה שפוליטיקאים וגנרלים מסויימים היו צריכים לשקול אם הם יכולים לצאת לארצות שם ישנה אפשרות חוקית לשפוט אותם בגין זה.
המיוחד ברשימה הזו, בהקשר של המילים "פושעי מלחמה", הוא שמדובר הפעם לרוב לא באנשי צבא בכירים או פוליטיקאים, אלא בקצינים זוטרים, סמלים, ואף דרגות נמוכות מזה. חיילים וחיילות צעירים שחלקם עדיין בשירות סדיר.
 

הדחף לעשות את מה שכולם עושים הוא תכונה עמוקה בטבע האדם. אינסטינקט החיקוי או אינסטינקט הקונפורמיות הוא כלי למידה וכלי חברתי חשוב מאין כמוהו האוחז בתוכו את ההנחה האבולוציונית שמה שכולם עושים - משתלם, ובעל ערך חיובי להישרדות. וזו הנחה סבירה ונבונה לרוב, ואין פלא שנוצקה כאינסטיקסט בתהליך הברירה הטבעית. באמצעותה אדם מסתגל לחברתו, ולומד מנסיונם של אחרים, מהילדות המוקדמת ולכל אורח חייו.

וכך מחקים בני אדם את מנהגי זמנם. הם לובשים את מה שמקובל ללבוש ונועלים את מה שמקובל לנעול ואוהבים את מה שמקובל לאהוב ורוצים את מה שמקובל לרצות ועושים את מה שמקובל לעשות.

הם אומרים "כאילו" ו"כזה", ורוצים רק נייק, או אדידס וטוענים שזה הכי הכי, או משהו מעין זה אם זה מה שמקובל, והם רוצים לנסוע לאותם מקומות, כי כך עושים כולם, והם נוהגים בנימוס או שלא, ועוקפים בתור או לא, ונכנסים האחד לדברי השנייה או לא, זה רק תלוי מה הוא זה שכולם עושים ורוצים, ומה מקובל. כי זה מה שאנשים רגילים עושים.

את מה שכולם עושים.

וכך בישראל אנשים רגילים הולכים לצבא כי זה מה שכולם עושים. ומקיימים פשעים שגורים במסגרת שירותם הצבאי, כי זה מה שאנשים רגילים עושים, את מה שכולם עושים, יהיה הדבר אשר יהיה. ואם מה שמקובל לעשות הוא ללכת לצבא ולדכא עם ולגזול ממנו ולענות אותו ולהתעלל בו ולשים אותו במכלאות, אז זה מה שהם עושים, ולא חשוב בכלל מה הוא, אם זה מה שכולם עושים. כי זה מה שאנשים רגילים עושים. (ראה/י גם "הולכים בתלם")

גם מאתיים פושעי המלחמה שפורסמו ברשימה שמופיעה באינטרנט הם אנשים רגילים. שעשו את מנהגי זמנם, לא יותר ולא פחות מאף אחד אחר. הם אינם היוצאים מן הכלל, והם לא הגרועים במיוחד. הם בסך הכל כל אדם. כל אדם רגיל. וזה רק מקרי שבמבצע הזה שנבחר ונברר על ידי כותבי הרשימה, היו אז בצבא באותו הזמן. וכל אחד ואחת מצעיריה וצעירותיה של ישראל שהולכים בתורם במסגרת שירות חובה לצבא יכולים היו להיות ברשימה הזו. והיו עושים ועושות פחות או יותר אותו הדבר, (ואכן גם עושים, דור אחרי דור, את כל מה שנאמר להם לעשות יהיה אשר יהיה), כי זה מה שאנשים רגילים עושים.

הרשימה אגב לא אומרת שום דבר אחר ממה שנאמר בגלוי על ידי המשתתפים. ואין בכלל ברשימה הזו עובדות שהמופיעים והמופיעות ברשימה מכחישים. להיפך. אכן הם חיילים, אומרים כולם ללא בושה ולרוב גם בגאווה, ואכן השתתפו במבצע הצבאי הזה גם על פי הודאתם שלהם.
ההבדל האחד והיחיד בין תפיסתה של ישראל ושל הנמצאים והנמצאות ברשימה, לזו של יוצרי הרשימה, הוא לא ביחס לשאלה אם קיימו החיילים והחיילות האלה את המעשים המיוחסים להם, אלא רק בכינוי של מעשים אלה "פשעי מלחמה".

דהיינו מה שעושה הרשימה הוא שהיא מארגנת מחדש את הכינויים. את מילון המונחים. את מה פירושו של מה. ובאמצעות הבחירה המכוונת הזו, היא בעצם טוענת, הן שחיילים בצבא הישראלי מקיימים פשעי מלחמה, אבל היא גם טוענת בשילוב של החיילים הזוטרים והמקריים האלה, שפושעי המלחמה אינם היוצאים מהכלל או הבכירים או קובעי המדיניות בלבד, אלא כל חייל באשר הוא המשרת בצבא הישראלי.
וזו תבונתה הלא רגילה של הרשימה הזו והמיוחד שבה, וזה גם כוחה החתרני.

אמנם יכולים ויכולות החיילים והחיילות והוריהם להתקומם ולומר שלא נכון שילדיהם, שבסך הכול היו בשירות חובה של מדינתם ועשו את מעשיה, הם פושעי מלחמה. יכולים לומר, "הם צעירים". ו"זה החוק". או ש"הם הגנו על המולדת", וש 1400 הנרצחים ראוי היה להם להיהרג, שלהרוג אותם היה כי "הם איימו להורגנו".
"הרגנו כדי לחיות", יכולים החיילים עוד לומר, "כדי לגונן על מולדתנו המותקפת".
את ארבע מאות הילדים.
ואת מאה הצוערים.
ואת משפחת סמוני.
ואת הבניין של אונרא לא היה ברירה אלא להרוס.
זה "הם התחילו". כי "הם מלמדים את הילדים שלהם לשנוא. וזו אשמתם".
של פאדי בן העשר. ושל מרינה ואחיה הקטן.

אכן יכולים לומר כך או אחרת, וגם אומרים, אבל בעולם ובמציאות נפל דבר שהם לא יכולים לשנות. כי הרשימה הזו - שאי אפשר כמנהג הישראליות השגור לחטוף או לאסור או לסכל סיכול ממוקד, ואי אפשר גם לזרוק עליה זרחן לבן או פצצה של טונה - נמזגה בעולם, ולישראל הפעם אין שליטה עליה.
לא רק כי היא מופצת באינטרנט, אלא גם כי היא בסך הכל מצטטת עובדות שאין עליהן ויכוח או אי הסכמה. את הגלוי. כי היא רק בעצם קוראת תגר על מושגי הערך המקומיים האומרים שלהיות חייל זה לעשות טוב אקסיומטית. והיא מערערת על זה שאם אדם קיֵים דבר מה על פי חוק אין לו אחריות פרטית, ובזה היא אומרת למי שבסך הכול עשו מה שכולם עושים ועל פי החוק המקומי, שבעולם יש "כמו כולם" אחר, ומקובל אחר, ואִין אחר, ונחשב אחר. וטוב ורע אחרים. וחוק אחר. ומושגי פשע אחרים. היא אומרת שכל אותם ואותן צעירים וצעירות רגילים, בקיימם את השגור, המבורך והמקובל במושגיה של ישראל, הרי שבמושגיה של הרשימה הזו (שגם הם קיימים בעולם) עשו פשעי מלחמה.

צודק או לא, אנטישמי או לא, כך אומרת הרשימה.

לא עוד המדינה, אומרת הרשימה, ולא הצבא, ולא הכיבוש, ולא הדרגות הבכירות, ו"כולם", ו"אנחנו", אלא החייל הרגיל עצמו. ולחייל הרגיל הזה, אומרת הרשימה, יש שם. שם פרטי. ועם שמו הפרטי ישנה אחריות פרטית. ואשמה פרטית, וגם כינוי פרטי.
פושע מלחמה.

ודבר חשוב מאין כמוהו קרה. כך אני רואה את זה. כי באמצעות הרשימה הזו ואחרות רבות שאני מקווה שתבאנה אחריה, משהו חדש ועז בעוצמתו חילחל לתוך מרחב המושגים הישראלי המאשש עצמו ללא הרף, וירוס קטן. כשל אוטואימוני. שלתפישתי יש לו סיכוי לשנות משהו שעד היום דבר לא שינה.

אני מעריכה שההשפעה שלו תהיה בראש ובראשונה על "המצפוניים" יותר. אלו שטוענים שהם נגד המדיניות, שהכיבוש פושע ולא צודק, אבל ממשיכות וממשיכים לשלוח את ילדיהם לשרתו. וכדי לגשר על הסתירה המובנית הזו הם שומרים בקנאות על הדיכוטומיה האבסורדית בין מעשה הכיבוש לבין מקיימיו כמו מדובר בשתי ישויות שונות. הכיבוש רע הן אומרות ואומרים, אבל החיילים טובים. ועוד כל מיני רציונליזציות הבאות להצדיק את הצורך האמיתי והחתרני שעומד עמוק תחת האמירות האלה, והוא דחף הקונפורמיות הממאיר שלהם ושלהן לעשות את מה כולם עושים, יהיה אשר יהיה. ודווקא אצלם ואצלן, למעבר הזה בין כולם והמדינה והכיבוש ואנחנו לחייל המסויים, אלי, אל בני או בתי, אני מאמינה שתהיה השפעה.

זה לא שהם מודעים לזה עדיין. לא הם, ולא שאר הצעירות והצעירים הנוהרים עדיין בשקיקה העדרית הרגילה לצבא. והם ממשיכים וימשיכו לטעון את הטענות הרגילות שכולם טוענים. שאין ברירה. שמישהו צריך לעשות זה. וכי טוב בני מאחר. שנתנו (דהיינו יהודים) להם (דהיינו פלסטינים) את הכול. שפנינו (דהיינו יהודים) לשלום אבל מה לעשות שפניהם (דהיינו פלסטינים) לא. ושזו תרומה. ושאר המילים הגדולות והריקות שהם למדו לומר.

אבל אני מעריכה שלא יארך היום במיוחד אם אחרי רשימה זו תבאנה נוספות, ובלי להבין מדוע, בתואנות כאלה או אחרות, (ריקות מתוכן ומסתירות את האמת בדיוק כמו אלה מדוע כן ללכת לצבא), הצעירים האלה ואימהותיהם ירצו פחות ללכת לצבא, ויתגאו פחות, וישתוקקו פחות.
ולא כי ישראל מדכאה עם שלם, שמה אותו במכלאות, טובחת בו, רומסת אותו, מתעללת בו, גוזלת ממנו אדמות ומקורות מים, ומנסה לעשות לו טיהור אתני מאז ועד היום, בין הים לירדן.
וגם לא כי יבינו שלא כל חוק הוא צדק. ושיש דברים שלא עושים ולא חשוב אם הם מקובלים, ולא כי הכיבוש משחית, אלא כי פתאום זה פשוט יהיה משתלם פחות. כי יהיה לזה מחיר. מחיר אמיתי. מחיר אישי.
כי אחרי הצבא כשישעטו לטיולים השגורים שלהם בחוץ לארץ או לימודים גבוהים במקומות אחרים, יגלו את ממשותו של השם הנוסף אותו יצקה לזהותם הרשימה, ומשהו סוף סוף יסדוק לאט את תחושת הערך המובנית למושג "השירות הצבאי".

כי את הבן שלי אף אחד לא יכנה פושע, תאמרנה האימהות שקודם שתקו ושיתפו פעולה ולא מחו. לא את בני הפרטי. זה לא.

כשאימו של א' למדה על הרשימה, הדבר הראשון שקרה לה היה כעס שהציף כל תא בגופה ומוחה ונפשה. את תינוקה הרך והטוב מכנים פושע מלחמה. להרוג היתה מוכנה בשביל זה, כך אמרה. חוצפנים, אנטישמים, רוצחים, הוסיפה, ולא ידעה את נפשה.
גם את אומרת עליו את זה, גם את חושבת שמגיע לו ללכת לכלא, צלפה בי.
ותשובתי שלא אמרתי לה בקול, עדיין, היא כן. ראוי שילך לכלא. וראוי ששמו יתנוסס בכל מחשב ביתי. וראוי שבכל מקום שילך יגדפו אותו ויאמרו לו פושע מלחמה. וכן, אני רוצה שבקצה של המילים "פושע מלחמה" שמישהו יכתוב מהיום בגוגל יופיע שמו, שמו של א'. ושל כל האחרים והאחרות.

כי אני מסרבת לכוחו המשחית של שירות החובה שבאמצעותו על החברה הישראלית. המוחק במתכוון את המרחק החשוב והבריא בין מעשה המדינה לבין המוציאים לפועל שלה, לבין תושביה. כי מי שהולך במסגרתו לצבא לקיים את מדיניותה של ישראל, תהיה אשר תהיה, הם כל אדם. כל אדם רגיל. הם מי שגדלתי איתם. שהם גם קרובי משפחתי האפשריים, ובניהן ובנותיהן של חברות ילדות.
אני מסרבת ל"החתמה" הזו שנועדה לגרום לי לחוש ולכל השאר לחוש שייכות וקשר לפשעיה של המדינה ומכאן גם התכחשות אליהם ושתיקה.
אני מסרבת לשיטה הזו שגורמת לשתף פעולה עם משטר פסול. ושכופה עלי אשמה ושייכות למעשי העוול, ומכאן גם חוסר מוכנות לכנות אותם בשמותיהם הנכונים, לצאת נגדם ממש.

כמה אירוני, אני רוצה עוד לומר לה, שדווקא מהמקום בו אפשר היה לכל הצעירים האלה לפגוע באחר, כי לא היו לו פנים ושם פרטי וזהות, כי לא היה אדם מסוים בשבילם, הנה להם, לכם, לתוקפים, ולא' שלך, לו ולשאר המוציאים לפועל של מעשה המדינה, יש מהיום שם וזהות פרטית.
לא עוד הכיבוש, ולא ישראל, ולא הגנרלים, אלא אתה המסוים ולא אף אחד אחר. אתה אשם. אתה א', אתה פושע מלחמה.

אמו של א' אגב כבר לא מדברת איתי. בזה היא לגמרי צודקת אני חושבת. כי חובתה מעל הכול היא בעבורו, שלא בחר להיוולד. ואני, ידידתה, אמרתי עליו דברים נוראיים. ייחלתי למאסרו. לזה ששמו ינשא לגנאי בכל מקום. אני שאמרתי דברים שלא אומרים לאמא, לא על הבן.

כמה עצוב וכמה נורא, אני חושבת, שממני ידידתה היא כן מגוננת עליו ולוחמת עליו, ממני, אבל לא ממעשה המדינה. ולא מהנורמות. ולא מהשחתת מידותיו הכפוייה, ומהסכנה לחייו, ולרוחו, ולגורלו בהיסטוריה הבוגדנית שערכיה משתנים כמו זיקית.


איה קניוק