תגובה ל:                                                                                                                          

שמונה שנות מאסר לחייל שהרג פעיל שלום בריטי לא חמוש / "הארץ" 12 באוגוסט 2005

ביום שישי ה 28 למרץ 2003 ראיתי חיילים ממחסום קלנדיה יורים על ילדים הבורחים מהם. עומר מטר בן הארבע עשרה נפגע מכדור חי בצוארו, היה במוות מוחי שבוע, ואחר כך מת. האם החייל שירה בעומר מטר הלא חמוש בעודו בורח יושב בכלא? לא. כי הוא חייל בצבא הכיבוש. והכיבוש מבקש מחייליו לרצוח. ראו מבחן התוצאה. זה קורה כמו סימני פיסוק, זה קורה ללא עונש. זה לא משתנה. אילו לא ביקשו שזה יקרה זה לא היה קורה. אם חיילים היו חושבים שזה רע, או פסול, או בניגוד לחוקים, הרשמיים או הלא רשמיים, גם לשיטתם, או שיקבלו עונש רציני, או יחס שלילי, לא היו עושים את זה בקלות הממאירה שהם עושים. כמו בכל דבר.
אילו חיי אדם של פלסטינים היו ראויים כדי לשמור עליהם הם לא היו מתים כמו זבובים. זה קורה כי כך רוצים. או כי לא איכפת אם כך קורה. וזה ממש אותו הדבר.
אז למה אני לא שמחה כשחייל נשפט על רצח, שאמנם קוראים לזה הרג, ואמנם אלה בסך הכל שמונה שנים, מחיר קל ומקומם, אבל בכל זאת חסר תקדים. אולי זה אומר שהמדינה השתנתה, אולי הרצח של עומר מטר וכל האחרים איננו הנורמה יותר?
דבר לא השתנה. החייל שרצח את תום הרנדל היה בדואי והנרצח היה אנגלי. וזה פשר ההבדל. דהיינו תום הרנדל לא היה פלסטיני והחייל אינו יהודי. זה הכל.
מה שעשה החייל תיסיר אל-היב לא חריג או יוצא דופן. המיוחד הוא רק זהותו האתנית וכמו שאנחנו יודעים ממילא, במדינה 'היהודית והדמוקרטית', החוקים שונים על פי גזע, הזכות לקניין שונה על פי גזע, זכויות אזרח שונות על פי גזע, עונשים שונים על פי גזע, כבישים שונים על פי גזע, הזכות לחיים שונה על פי גזע, אז גם כאן. מי שהצבא יקריב כיוצא מן הכלל שאיננו מעיד על הכלל כדי לתחזק את המדיניות כמות שהיא, שונה על פי גזע.
הרע התורן הוא בדואי. כמה לא מפתיע. בן מיעוט. ערבי. הוא הרי ממילא היה היוצא מהכלל, ולא מעיד על הכלל.
הוא 'מהם'.
בחסות שיפוטו של החייל הבדואי תיסיר אל-היב, חיילים 'משלנו' ימשיכו לרצוח ללא הפרעה פלסטינים ללא שם.