|
|
עצרו אותי בלילה, אמר
They
arrested me in the night, he said
מה שתכף אספר עליו, הוא פירור כמעט נטול צבע
ומשמעות בים צרותיו של אבו עומר, אשר כבר כמעט הספיק להרמס ולהשכח בעומס
הלמות הדברים שבאו מייד אחריו. אני מתעקשת לספר אותו דווקא כי הוא אכן
לא-דבר. הדבר שקורה לפני שדבר קרה, בין עיפעופי הזוועות.
חלק מהשגור ביותר, ונגזר מהמובנה, זה שפחות ממנו אין, תחת הכיבוש.
"פחדת, אבו עומר?"
"לא לא פחדתי, ידעתי שלא באו בשבילי. וגם.. לפעמים איה אני עייף מזה."
"מלפחד?"
"כן... יעני..."
זה היה ביום שבחור מטול כארם דקר כמה אנשים בתל אביב, ונורה. הייתי בתל
אביב באותו הבוקר, אצל אמא שלי. והיה טלפון מאבו עומר, בקולו דאגה.
"בדיוק אני שמעתי מחברים שלי שצעיר פלסטיני דקר אנשים," אמר, "רק את בסדר?
ונעמי, ואמא שלך, וכולם?"
דהיינו אחותי, אמא שלי וכל יקירי.
"כן, בסדר," אמרתי. ועוד כמה מילים דיברנו בעניין הזה.
"ומה שלומך," אמרתי לו, אחרי שגמרנו לדבר על האירוע גם יותר לעומק.
"אה... חיילים עצרו אותי בלילה," אמר.
"מה?"
ושוב חשבתי עליו, על אבו עומר, ולבו הגדול והרחב, ויכולתו לראות את האחר,
בהכלה שאין בה צל. וכך, בתוך השנים, לשמוח בזכויותי, עבורי, אלה שאין לו,
ולדאוג לי בצללי
אני, לצד שלו.
"מתי עצרו אותך?" חזרתי ושאלתי,מתקשה להמשיג שעצרו אותו לפני שעות ספורות
והוא מטלפן אלי ולא אומר לי את זה מייד, ושואל עלי ועל שלומי...
"הלכתי למסגד, בלילה. זה היה חמש, חמש ורבע, כשגמרנו להתפלל, הייתי הולך
הביתה אני ועוד בנאדם, זה שכן שלי.
אנחנו באים לכיוון הבית, ואומר לי שכן שלי, "אבו עומר אני רואה חיילים,"
הסתכלתי ככה, וכן, יעני. אבל המשכתי ללכת כי מה אני אעשה. לאן אני אלך. ואז
הם באים אלינו, בערך 10 חיילים, וכלבים... כלבים גדולים, שחורים. עמדו
אלינו עם הנשק, "תעמוד," צועקים, "אוסקוט"... תפסו אותנו ככה מהכתף, ואחד
אמר, "ווהה," צעקות כזה, עלינו, ואז תפסו אותי ככה בגרון (בצואר), מאחור,
סחבו אותי, וצועקים, "לכאן," "תבוא"... והעמידו אותי על הקיר. "תעמוד כאן,"
צועק עלי. "שתוק." הכל קרה מהר... לא רציתי לדבר בעברית. אמרתי להם: "רק
אני אלך הביתה, אלבית." ידעתי שאשתי תהיה דואגת. אז אמר לי, "ששקט." את
יודעת איך שהם מדברים... בקול כזה... אז לא אמרתי יותר כלום.
"פתאום אומר לי חייל אחד, "תשמע, הבית הזה, למי הבית הזה." אמרתי לו, לא
יודע, אולי זה למשפחת חטיב. אמר לי, "כמה ילדים יש לו," אמרתי לא יודע. ככה...
"אז לקחו אותנו, שמו אותנו באיזה מקום בכביש, זה היה קרוב, ושמו על הראש
שלנו שלושה חיילים עם הנשק.
"תשבו שמה, תשבו על הרצפה," צעק אחד, אז ישבנו ברצפה, איפה שאמר.
עכשיו יצא עוד בנאדם מהבית, פועל, יוצא מוקדם, רצה ללכת לעבודה, גם תפסו
אותו. סחבו אותו... ככה היינו שלוש. יושבים על הריצפה. והם עם נשק עלינו...
"עכשיו הם הלכו לבית הזה של חטיב, פתאום שמעתי רעש. על הדלת של... את יודעת
יש להם מכונה. בשביל שישברו את הדלת. אז שברו את הדלת, והחיילים שהיו
עומדים על הכביש, ששמעו, ישר רצו לבית, עלו לבית גם.
"היו צעקות. הרבה צעקות. שמעתי את הילדים שלו בוכים. יש לו ילדים קטנים,
שאני מכיר יעני, קטנים. והיה קצין. ערבית מדבר, אני שמעתי אותו. "אפתח נחנא
ג׳יש אסראיל." ואז אומר לו, "איפה הנשק שלך חראם עליכ. חראם עליכ. איפה
הנשק."
אמר לו, "אין לי נשק."
ועוד שמעתי את הילדים שלו צועקים. בוכים. קטנים, קטנים הילדים שלו. קטנים
מאוד...
ולא יודע בדיוק מה קרה שם עוד.
"ואז במכשיר הקצין אמר לחייל, קח את אלה..." ממשיך אבו עומר. "הם מייד דחפו
אותנו ברגליים שלהם, ואמר לנו אחד, "תשימו ידיים שלכם על הראש." בהתחלה לא
שמתי. אז אמר לי בצעקה, והנשק שלו ככה זז לו בידיים, "תשים את הידיים למעלה."
אז שמתי את הידיים למעלה. היו עצבנים... לקחו אותנו קצת יותר רחוק משם.
"ובאו עוד שני חיילים באו ועמדו על הראש שלנו עם הנשק שלהם ואמרו לנו, "אף
אחד לא ידבר." כל הזמן צועקים. אפילו שלא דיברנו.
"ישבנו עוד פעם על הרצפה, והביאו עוד שניים. את יודעת, פועלים, היו בדרך
לעבודה. וככה זמן עבר.
אז אני ככה מצחק קצת, אומר למישהו לידי, זה השכן שלי, החבר שלי, מה שסיפרתי
לך. אז אמרתי לו, "הנה אנחנו יושבים כבר הרבה זמן, אולי מישהו יביא לנו תה."
הוא עונה לי, "יא אבו עומר, אבל הנה יש תה כאן, מה אתה חושב." ככה בשביל
שלא נחשוב מחשבות.
אז החייל, צועק עלינו "שקט."...."אוסקוט"... כאילו ש... ככה.
"עכשיו היינו ככה שם שעה, שעה וחצי, יושבים על הרצפה, עד שגמרו את הסיפור
שלהם."
"גמרו?" שאלתי.
"את יודעת שלקחו אותו בצד ושברו את הדלת ועשו הכל להיפך בבית, ככה שמעתי.
ושברו ת'דברים.
"אחר כך במכשיר שמעתי אמר להם הקצין, "שחררו אותם."
אמרו לנו, "יאללה יאללה תלכו הביתה."
"היו חיילים בדיוק ליד הבית שלי, אבל הלכתי לשם.
"הא, איפה אתה הולך," צעקו עלי.
אמרתי, "הנה הבית שלי."
אמרו לי, "לך אחורה, אל תבוא לבית שלך." מרימים את הנשק שלהם באויר. אלי
יעני.
אמרתי לו, "אני רוצה להיכנס לבית."
אמר לי, "אל תדבר." "שתוק.".. כל הזמן כל הזמן ככה. שתוק. ועם הנשק. צועקים.
"בדיוק ברגע הזה הם לקחו את הבנאדם הזה לכביש, מי שבאו בשבילו, את חטיב,
סחבו אותו ככה מהגרון, וקשור בפלסטיק, והעיניים שלו, את יודעת... אמרו לו "יאללה,"
ויצאו... ברגל יצאו... ותכף באו ילדים, מתחילים לרדוף אחריהם, לזרוק אבנים
עליהם. והיה הרבה צעקות וזה. ופשוט ברחתי, שלא יהיה לי אבנים וזה, ברחתי...
רחוק מהם קצת, למעלה. והייתי משם שומע שהיו יורים חי, וגז, אחד נפצע שמעתי
אחר כך, ברגל...
ככה אולי עשר דקות אני חושב.
"אשתי, את יודעת, היא יודעת מתי אני חוזר מהתפילה. אז לא חזרתי. היתה דואגת.
ואז בדיוק אח שלי, אבו מוסא, מתקשר אליה, כי שמע שיש חיילים במחנה, והתקשר
קודם אלי ואז לא עניתי, וטלפן לאשתי, "איפה אבו עומר," שאל. אמרה "הוא לא
חזר, מה קרה."
אמר לה, יש חיילים במחנה אולי לקחו אותו."
אני רוצה לומר משהו קטן כאן על זה שאבו מוסא אמר לבת הזוג של אבו עומר
שאולי לקחו אותו החיילים.
זה לא שהוא לרגע חשב שאבו עומר עשה משהו, גם לא לשיטת הכיבוש, שתופס מה
שאנשים ברי דעת רואים לגיטימי, כפשע. או אפילו לא שהחיילים הגיעו בשבילו
בהכרח, כי הרי אפשר כמובן להיות מופלל סתם כי מפעילים לחצים כל כך לא
אנושיים בבתי הסוהר שאנשים יגידו הכל. וגם נהוג לבקש רשימת שמות תחת לחץ.
ואנשים ממציאים שמות העיקר לעמוד במכסה המצווה עליהם. אבל מבחינת אבו מוסא
זה אפילו לא היה כל אלה. הוא רק פשוט ידע שאם יש חיילים, אולי לקחו אותו.
כי זה מה שלמד אבו מוסא, ולא רק הוא, על בשרו, בתוך השנים במחנה תחת הכיבוש.
שלא משנה מה תעשה, או לא תעשה, גם לשיטת הכיבוש ושליחיו, יש אפשרות שיקחו
אותך, יש אפשרות שירו בך, יגזלו ממך ויתעללו בך, ולא בגלל מעשיך, אלא בגלל
זהותך.
זה הלקח הקשה והנורא, (הידוע ומוכחש חליפות,) שהוא ואחרים לומדים.
על כך שאין פשר. ובגלל שאין פשר אין גם שליטה. כי אין דרך לצפות או לשלוט
במה שיקרה, תהיה התנהלותך הפרטית אשר תהיה. אין דרך להתגונן, ולגונן... גם
על היקר מכל... ולכן, גם באופן שלא קשור למדוע באו לעצור את חטיב, או מה
חטיב עשה מבחינתם, ואם עשה בכלל, או כי ראו אותו (כמו שאני גם ראיתי אותו)
עם מדיו הטפשיים בפייסבוק עם בנו עליו מתהדר ברובה, שהיה לו במסגרת עבודתו
הידועה בסולטה, וזה נראה לו מן הסתם גברי וחגיגי ומרשים להצטלם ככה, הם
מתעללים בנכונות טבעית ושגורה, בלי התכוונות מיוחדת במקרה הזה, בכמה אנשים,
כולם מבוגרים, בדרכם לעבודה או בחזרה מתפילה, כמו אבו עומר בן ה 50, ואחרים
בגילו, שלא באו לעצור אותם ולא חושדים בהם בדבר ולא מאשימים אותם בדבר.
אבל זה לא מפריע להם לדבר אליו בגסות. לתפוס אותו בצוארו ולגרור אותו
ולהצמיד אותו לקיר ולאיים עליו בנשק, כי אמר לחברו המבוגר כמוהו משהו מבדח
על שתיית תה.
כי לדידם של החיילים - הם אשמים. חטיב, וילדיו הקטנים, ואבו עומר
והשכן, והפועל וכולם וכולן. אפריורי להם עצמם. כי
אשמתם אינה מעשיהם, אלא זהותם.
זו התורה כולה.
ואחרי שסיפר לי הכל שאלתי אותו איך הוא. ואמר שבסדר. שהוא כבר בעבודה.
שהילדים גם בסדר. לא הספיקו לפחוד ולדאוג. הכל קרה מהר. ושבנו הצעיר, לא
היה בבית למרבה המזל, אלא אצל הדודים בביתוניא.
"תזהרי קצת," הוסיף ואמר לי אבו עומר...
ורגע לפני שסגרתי שאלתי אותו פתאום: "אבו עומר, החיילים, הם היו צעירים?"
פתאום ביתר שאת רציתי ממש לראות כמה שאני מסוגלת מה שראה הוא.
"כן, צעירים," אמר. ואז חשב עוד רגע, חיכה, כמו מדמיין משהו בתוכו, ממשיג,
והוסיף, "כמו ילדים את יודעת. 18, 19. ילדים."
אני בדרך כלל לא אוהבת את השימוש במילה ילדים כלפי חיילי הכיבוש כי זה נועד
לרוב כדי לפתור אותם מאחריות אישית, מה שאני לא מקבלת. אבל לא התעכבתי על
זה הפעם והמשכתי ושאלתי אותו. "איך אתה מבין אותם אבו עומר, מה הם אומרים
לעצמם?"
"את יודעת, אני חושב שמה שהם אומרים לעצמם זה על הבגדים שלהם," אמר אחרי
מחשבה, "ועל הנשק, כמו הנה הם בני שלושים ולא שמונה עשרה. זה על הדאווין.
זה על הגבר. על זה... כן, בשביל הדאווין. בשביל שירגיש גבר.
הנה שמענו אצלנו, ראינו בטלויזה גם, על החיילים, אלה שהיו בעזה, אחרי זה,
אחרי שראו את מה עשו, את הבתים, ואת הכל, הם ירו לעצמם ברגל, כי הלב שלהם
נשבר. כי אחרי עזה, כל הבגדים והדאווין והגבר וכל זה, בלי זה, בבית שלהם,
ורואים טלויזיה, רואים מה עשו, הלב שלהם לא יכול יותר.
זה בני אדם. בני אדם כמו כל בני אדם," אמר לי אבו עומר.
אני, בשונה מאבו עומר, לא חושבת שההתמוטטות הנפשית של רוב מי שהתמוטטו מבין
החיילים אחרי הטבח בעזה, היא כי הבינו מה עשו, והם מתחרטים, ולא יכולים
להכיל את מעשיהם.
אלה דברים שעוד יגיעו, כמובן, אצל חלק. אבל אולי רק כשיתחיל להיות בחברה
פחות קונצנסוס, על כך שלזרוק פצצות על בני אדם, ולרסק עליהם בתים, אפשר
לתרץ שזה בסדר כי אולי איש חמאס נשם שם קודם, ושהם תמיד צודקים וטובים, לא
משנה מה עשו.
אבל כרגע, בשלב הזה, לא נראה לי שישנה שום סתירה בין ערכיהם של החיילים,
למעשיהם.
השבר שהם חווים, מן הסתם, הוא דברים אחרים, אישיים, אולי התעמתות טראומתית
עם פחד בחברה שלא מרשה, או של חוסר התאמה.
ובעצם, במחשבה שנייה, מי יכול להתאים
לשרות בצבא
שערכיו הם ציות ואלימות... ומי יודע, אולי אלה אכן גם סדקים ראשונים בצידקת
הדרך ואיים של אשמה, אולי גם מהסיבות האלה.
לא אקח מאבו עומר את חסד התקווה שלו, את הצורך שלו להאמין בבני אדם...
אבו עומר יצא מהאירוע הזה ללא פגע. הוא, ילדיו, בת זוגו, עברו דברים קשים
מזה בהרבה.
ועל מה שעוד נכון להם, ולא רק להם, עדיין לא אספר כאן...
ואולי אם כן אסכם את הפרק הקטן הזה, בתוך הרצף שיבוא, שאולי זו המרדנות שלו,
של אבו עומר: האיש הדתי, המסורתי, העני, ממחנה הפליטים קלנדיה.
אולי מרדנותו, וחתרנותו, ואנושיותו החד פעמית של האיש הזה, היא סרובו,
סרובו האנדבידואלי, להביט בבני אדם, יהיו אשר יהיו – ישראלים פריבילגים,
כובשים, חיילים המתעללים בו עצמו - כישות או עיקרון תאורטי, סמבולי, נטול
פנים ושם וזהות אישית. למרות האופן המושטח והסמבולי והשקוף שרואים רבים מהם
אותו ואת משפחתו.
זו מרדנותו, וזו מוסריותו, וזה כוחו, וזה יופיו, של של אבו עומר מקלנדיה.
איה קניוק,
פברואר 2015 |
