צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
      

english


העינוי הפעוט בים הדברים


היה כל השאר, והיה זה: העינוי הפעוט, בתוך ים הדברים, של זוג המבוגרים הזה, שאינני יודעת את שמם, וסביר שלעולם לא אדע.

שמתי לב אליהם מההתחלה. אולי כי היו מבוגרים. הוא יותר ממנה. וכבר בשלב הזה היו לו טיפות זעירות של זיעה על הפנים, והיה זקוק להישען בזמן שהמתנו.
זמן שתמיד נחווה ארוך מעצמו כי איננו זמן בלבד.
היא נראתה טוב. זקופה. חיונית. קשובה אליו מאוד.
שניהם נראו עירוניים, אם אפשר בכלל לקבוע משהו כזה.

במחסום קלנדיה היה כל "הרגיל". הרגיל, הוא זה שבכלל יש שם מחסום. בתוככי אדמת פלסטין הכבושה. החוצץ בין הפלסטינים לבין עצמם. הרגיל הוא שהזכות לעבור מותנית, שהקריטריונים לא קבועים ומשתנים כשיטה, הן באופן מערכתי והן בידי החייל הבודד.
הרגיל הוא שמה שהיה אתמול לא בהכרח יהיה היום, במתכוון.
זה להיות ללא שם פרטי או זהות פרטית. לא "מי" אלא "מה". פלסטיני, והשאר זו רק וריאציה על מה תהייה מידת ההתעמרות, ההתעללות ושרירות הלב.
הרגיל הוא החרדה, בתוך הדופק, חרדה שבטבעה אמורפית ולכן משתלטת ומשתלחת בכל הישות כולה.
זו אי הודאות, אי השליטה, והאימה שאין לה גבולות.

חציתי יחד עם השאר את השלבים השונים של המחסום, בינות לנביחות הארג'ע והלא, ושוב לא, ולשם, ורוחו, וסאכר, ואז מפתוח, ושוב סאכר, וכל שאר העגה בערבית רצוצה של כוחות הכיבוש, שתמיד תמיד נשמעת שם, כי זה מחסום.
היינו רבים ורבות, ואני והזוג המבוגר לפני, ונעמדנו לפני החלק האחרון והמפחיד מכולם, ואז הגיע תורם.
האור מעל המכשול המסתובב הפך ירוק והם עברו אותו בחיפזון.
השלב הזה של המחסום כרוך בלשים תיקים בתוך מכונת השיקוף, לעבור דרך המגנומטר, ואז להציג תעודות לחייל/ת, בתקווה לקבל אישור.
זה החלק הקשה ביותר, המתיש ביותר והמפחיד ביותר, כי כאן נקבעת הזכות לעבור, וכי הכל יכול לקרות.

לאישה היה תיק יד בצבע שחור שהניחה בפתח מכונת השיקוף על מסוע שהחל נע. ואז חצתה את המגנומטר, שלא ציפצף, ועמדה להתקרב לחלון הזכוכית הממוגנת, שמאחוריו החיילות והחיילים.
ארג'ע חג'ה, נשמע קול חזק של חיילת ברמקול.
האישה עצרה בבת אחת.
ארג'ע.
ניכר בה שאיננה יודעת מה לעשות. לבינתיים בן זוגה המבוגר חיפש בעיניו משהו להישען עליו שלא יפול.
שַנְטָה, שַנְטָה, נשמע שוב קולה של החיילת הלא נראית.
האישה נראתה מבולבלת. הביטה לכיוון בן זוגה, ושוב לעבר החלון הלא נראה של החיילים.
שַנְטָה אמרתי לך, נשמע קולה של החיילת שוב. הפעם רם עוד יותר. והאישה מיהרה ואחזה בתיקה, שבינתיים הגיע מהצד השני של מכונת השיקוף, וחזרה דרך המגנומטר שרק עברה בו. ושמה שוב את התיק בתוך מכונת השיקוף.
לא. תפתחי שַנְטָה אמרתי לך. הפעם זה היה חייל. קולו סמכותי. פחות צווחני משל החיילת.
אנשים מהתור החלו אומרים כל מיני דברים לאישה שרק את חלקם הבנתי.
רוחי כבר, רוחי מין שם, נשמע קולו שוב. רוחי, החרתה אחריו החיילת.
והאישה המותשת רצה בחזרה דרך המגנומטר, שוב נטלה את התיק שלה שהגיע לצידה השני של המכונה, והתקרבה לאיטה לעבר החיילים.
הרימה בזהירות את תיקה באוויר. מראה.
תפתחי. קולו של החייל כבר איבד את סמכותו השלווה ונשמע נוזף.
אפשר לראות שהאישה, שכניראה הבינה את המילים למרות שהיו בעברית, לא יודעת מה לעשות עם ההוראה.
ואז גם ראיתי שהיא מבוגרת מאוד. יותר משחשבתי קודם. כי ידיה, שהחלו לרעוד, היו מיובשות וחרושות ורידים של זקנה.
תפתחי כבר חג'ה, הצטרפה אליו החיילת. את לא מבינה עברית?
כשכפות ידיה רועדות היא פתחה את התיק המורם מול החלון הלא נראה.
וכולנו עצרנו את הנשימה, כך הרגשתי.
ושוב נשמעו צרחות חיילי הכיבוש הצעירים ברמקול, וכבר לא זיהיתי אם היו אלה של החייל או החיילת או מה נאמר בדיוק. ממילא הכל נשמע אותו הדבר. הכל נשמע כמו לא אחד גדול. לא על כל מה שאת רוצה לעשות. לא על מי שהינך.
תוציאי, תוציאי כבר...
האישה הרועדת כבר בכל גופה, הורידה לאט את ידיה, הפכה את תיקה ושפכה את כל תכולת התיק על ריצפת הבטון המזוהמת. קולות של חפצים נופלים נשמעו בתוך הדממה שפשתה.
בלפלסטיק. צעקה החיילת. ביל פלסטיק, הגתה את המילה לאט. ב-י-ל-פ-לס-טיק...
בלפלסטיק אמרו לה אנשים מהתור שכבר נעשה ארוך.
על ריצפת הבטון אפשר היה לראות קופסת פח קטנה ושיערתי שהיא אולי מיועדת לתרופות, וארנק בצבע אדום, והיתה שקית שנראה היה שיש בה סנדוויצ'ים. ואז חדלתי להביט. חושבת פתאום שלפחות לא אשתתף אני בעירטול הכפוי והנורא הזה הקורה מול עינינו.
ושוב חצתה האישה את המגנומטר, נטלה את אחד ממגשי הפלסטיק שעליהם שמים לעיתים את התיקים ושבה ונעמדה לפני החלון של החיילים. הרימה באויר את התיק ושפכה בלאות ניכרת לתוך מגש הפלסטיק את שארית החפצים שעוד נשארו בתיק.
אפשר היה לראות את דמעותיה עד אלינו.
ואחר כך התכופפה כדי להרים את החפצים הפזורים ואחזה כבר במשהו מהם, כשקולו של החייל נשמע שוב ברמקול: שַנְטָה ביל פלסטיק.
החפץ שבדיוק אחזה היה קופסת עץ מצויירת - אולי שמים בה תכשיט, חשבתי, או אפילו ממתקים - שנפלה בקול נפץ קל על הארץ והיא מיהרה משם, מבלי להביט, לעבר הפתח של מכונת השיקוף, ושמה את התיק בפתח המכונה בפעם השלישית.
שוב לא שמה את תיקה במגש הפלסטיק.
ביל פלסטיק נשמע קול שחרך בעורה ובעורינו ובעור השמיים שנעמדו, כך הרגשתי, שם בקלנדיה, בתוך המקום המזוהם הזה, האכזרי הזה, והלא מוסרי הזה. ואז ידיה שכבר בקושי נשמעות לה, כך נראה, שמו את התיק על מגש הפלסטיק, שנבלע בתוך מכונת השיקוף.
הדמעות שנראו על עיניה מקודם הפכו ליבבה שקטה. בן זוגה הזקן, שכל אותו הזמן לא זז ממקומו, היה רועד בכל גופו.
האישה נגשה לצידה השני של מכונת השיקוף, לקחה משם את תיקה, ושוב נגשה לפני החלון הממוגן, והרימה אותו. מבטה הכבוי עשוי מאפר.
וחשבתי לעצמי שראיתי ברגעים האלה רשע טהור ומזוקק. שכך רשע נראה. ושוב חשבתי, שמה שהכי מסובך הוא הידיעה, שמה שהחיילים והחיילות האלה עושים, זה מה שאנשים רגילים עושים. שאינם מפלצות, רק בני אדם. שכל כך קל לקיים בעצם כל דבר כמעט, מספיק רק שזו הנורמה, ומה שכולם עושים, ומה שמבורך מסביב, לא יותר.
ושזה נורא.
מגנט, מגנט, נשמע שוב הקול מבעד לזכוכית הממוגנת, וגדע את מחשבותי.
בן זוגה הזקן, שכל אותו הזמן לא זז ממקומו, הצטרף אליה. האישה אספה בדממה את שארית חפציה הפזורים על הארץ ושמה אותם בתיקה. ולאחר מכן הוציאה מתוך תיקה את שני כרטיסי המגנט שלה ושלו.
שמה אותם האחד אחרי השני בחריץ המיועד, וחיכתה.
וחיכינו כולנו.
יאללה רוחו, סיכמה החיילת.
והם עברו. ברקע קולות ציחקוק של החיילים והחיילות. קולות שמחים של צעירים רגילים.
והגיע תורי.
האור הפך ירוק, חציתי את המכשול המסתובב ושמתי את התרמיל שלי במכונת השיקוף, שעבר.
ממני שאינני פלסטינית לא ביקשו כוחות הכיבוש מגנט או תסריך. לי הרי זכויות היתר המובנות בין הנהר לים.
בזמן שהגשתי את תעודת הזהות השווה שלי, ראיתי אותם עוד צוחקים.

האם צחקו החיילים והחיילות מהאישה? האם צחקו כי משהו הצחיק אותם?
זה לא משנה.
בשני המקרים, זוג הזקנים הזה, וכך גם כל שאר הפלסטינים והפלסטיניות שם, ובכל שאר המקומות, לא היו בני אדם עבורם. לא במלוא מובן המילה.
כי אילו היו אלה בני אדם עבורם, בני אדם ממש, הם פשוט לא היו שם.

איה קניוק  13.5.2012

 

A Trivial Incident

There was all the rest, and there was this: the tiny torture, in a sea of things, of this elderly couple, whose names I do not know, and probably never will.

I noticed them from the beginning. Perhaps because they were elderly. He, more than she. And already at this point his face was perspiring in tiny droplets, and he needed to lean against something while we all waited.
A time that is invariably experienced as long because it is not merely time.
She looked good. Upright. Vital. Very attentive to him.
They both looked like city-folks, if anything.

There was all the “usual”. The mere existence of a checkpoint there, in the heart of occupied Palestine. Checking/blocking Palestinians amongst themselves. The “usual” is the fact that the right to cross it is conditioned, by inconstant, changing criteria both as a policy embedded in the system and in the hands of the individual soldier.
And the “usual” is that whatever was the rule yesterday is not necessarily the rule today. On purpose.
It is to be without a personal, proper name, proper identity. Not “who” but “what”.
A Palestinian. And the rest is merely a variation on the extent of cruelty. Anxiety inside the pulse. An anxiety amorphous in nature, thus dominating one’s entire being.
It is the uncertainty, the lack of control, and boundless horror.

Together with others I crossed the various phases of the checkpoint, amidst the soldiers’ barks of “get back!” and again “no!” and “over there!’ and “go away” and “it’s closed!” and then “open” and then “closed” again, and all the rest of it, in the broken Arabic of occupation forces that is always heard there, because it is a checkpoint.
We were many, and I and the elderly couple in front of me, and we faced the last part, the scariest of them all, and then their turn came.
The light above the turnstile turned green and they crossed hurriedly.
This phase of the checkpoint involves placing bags inside an x-ray machine, going through a metal detector, and then presenting documents to a soldier, in the hope of being allowed through.
This is the hardest, the most exhausting, the most frightening part, because here is determined the right to cross, and anything might happen.

The woman had a black handbag that she placed at the opening of the x-ray machine belt that began to move. She then crossed the metal detector, that did not bleep, and was about to approach the plate-glass window behind which the soldiers are seated.
Get back, lady! a woman-soldier’s voice boomed over the loudspeaker.
The woman stopped in her tracks.
Get back.
It was obvious she had no idea what to do. In the meantime her elderly companion searched for something to lean on in order not to collapse.
“Bag, bag” the invisible soldier’s voice boomed again.
The woman looked confused. She looked at her partner, and again towards the window of the invisible soldiers.
“Bag, I told you!” the soldier’s voice was heard again, louder this time. And the woman hurried to grip her bag that had just emerged from the other side of the x-ray machine, and went back through the metal detector she had just crossed, and placed her bag once more inside the x-ray machine.
“No, open your bag I told you”. This time it was a male-soldier’s authoritative voice. Less screechy than the woman-soldier.
People in line began to tell the woman all sorts of things of which I only understood a few.
“Go already, get away from there” his voice sounded again. “Go!” the woman-soldier repeated after him.
The woman, exhausted, ran back through the metal detector, gripped her bag again which arrived at the other end of the machine, and slowly approached the soldiers.
She gingerly lifted her bag in the air. Showing it.
“Open”. The male-soldier’s voice had lost its calm authority and sounded scolding.
One could see that the woman, who probably understood the words although they were in Hebrew, did not know what to do with this instruction.
And then I also noticed she was very old. Older than I had thought earlier. Because her hands, that began to tremble, were dry and veined like an old woman’s.
“Open already, lady,” the woman-soldier joined him. “Don’t you understand Hebrew?”
With trembling hands she opened her raised bag in front of the invisible window.
And we all held our breath, that’s how I felt.
And again the screaming voices of the young occupation soldiers were heard over the loudspeaker, and I could no longer tell whether it was the male or female soldier’s voice, or what exactly was being said. It all sounded the same anyway. It all sounded like one big no. No, for whatever you want to do. No, for whatever you are
Take it out, take it out already…
The woman, her whole body now trembling, slowly brought down her hands, turned her bag over and poured all its contents on the filthy concrete floor. Sounds of objects falling cracked the silence.
“In the plastic” yelled the woman-soldier. She articulated it slowly, “in the plastic”.
“In the plastic” people in the already long line were telling her.
On the concrete floor one could see a small tin box and I supposed it might contain medication, and a red purse, and a bag which obviously contained sandwiches. Then I stopped looking. Suddenly thinking that at least I shall not take part in this forced, terrible stripping taking place in front of our very eyes.
And again the woman crossed the metal detector, picked up one of the plastic trays on which bags are sometimes placed and came back to stand in front of the soldiers’ window. She raised the bag and, noticeably tired, poured the rest of the objects from the bag into the tray.
Her tears were seen all the way to where we were standing.
Then she bent down to pick up the scattered objects and was already holding one of them when the male-soldier’s voice boomed again: “Bag in the plastic”.
The object she happened to be holding that moment was a painted wooden box – perhaps to store a piece of jewelry, I thought, or even sweets – that fell to the ground with a cracking sound, and she hurried on from there, without looking, towards the opening of the x-ray machine, where she placed her bag inside for the third time.
She did not put her bag in the plastic tray again.
“In the plastic” came a voice that scorched her skin, and our skin, and the skin of the sky stood still, so I felt, right there in Qalandiya, in that filthy place, that cruel place, that immoral place. And then her hands that hardly obeyed her, so it seemed, placed the bag in the plastic tray, and it disappeared inside the x-ray machine.
The tears that shone in her eyes earlier now turned into a quiet whimper. Her old partner, who had not budged all that time, was trembling all over.
The woman went to the other end of the machine, took her bag from there, approached the plate-glass window, again, and raised her bag. Her gaze was ashen.

And I though to myself, that in these moments I witnessed pure, unadulterated evil. That is how evil looks. And again I thought that the most complicated part of this is the knowledge that what these men- and women-soldiers do is what normal people do. Not monsters, just human beings. That it is so easy to carry out nearly anything, as long as it is the norm, what everyone does, that which is done with everyone’s blessing, no more.
And that it is terrible.
“Magnet, magnet!” the voice beyond the plate-glass window boomed again and cut off my thoughts.
Her elderly companion, who had not budged all that time, joined her. The woman silently collected the rest of her things from the ground and placed them in her bag. Then she took out their two ‘magnet’ cards, hers and his.
She placed them one after the other in the proper slot, and waited.
And we all waited.
“Go on, go!” the woman-soldier concluded.
And they crossed. Accompanied by the giggles and laughter of the soldiers. Merry voices of normal youngsters.
And then my turn came.
The light turned green, I crossed the turnstile and placed my backpack in the x-ray machine, it went through. No occupation forces demanded a magnet card or special permit from me, as I am not Palestinian. After all, I have the obvious privileges between the (Jordan) River and the (Mediterranean) Sea.
As I presented my worthy ID, I saw them still laughing.

Were the soldiers laughing about the woman? Were they laughing because something amused them?
It didn’t matter.
Either way, for them this elderly couple - as all of the other Palestinians there and elsewhere - were not human beings. Not really.
Because if these People were humans for them, in the true sense of the word, they – the Israeli soldiers – would not have been there.


Aya Kaniuk. Translated by Tal Haran. 16.5.2012

 
© www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com