|
|
|
ידענו
שהורסים שם בתים... יום יום.... נסענו לשם... טרנספר שקט... או לא כל
כך שקט... עברנו ליד ערמת שברי בטון וברזל בצד הדרך, שהיתה אחד הבתים
שנהרסו יום קודם ועצרנו. גבר מבוגר, אישה צעירה ושני תינוקות נראים
הולכים ליד. אנה ואנה, הילוכם כפוף, משונה, מתיישבים על ההריסות, שוב
קמים, עולים על הגבעה, יורדים, התינוק בוכה, נישכח למטה, אוחז בעמוד
ברזל המזדקר מבין שברי הבטון, הבכי ממשיך וממשיך, האם יורדת, ממלמלת,
עולה שוב, שוב הולכים, תנועתם תלושה, אבודה, שוב ושוב הולכים משום מקום
לשום מקום, קר נורא בחוץ... זה ביתם שנהרס, את ביתם הקודם הרסו לפני
שנה בדיוק. נאמר להם שאולי אונרא יתן להם אוהל. לתינוק אין נעליים.
רגליו שמנמנות ובריאות בגרביים אדומות, רק מחדדות את אופל החטא הזועק
כאן בואדי היפה הזה ביחד עם המואזין שהחל קורא כמעט כמו תפאורה לסרט. |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
We knew houses had
been demolished houses there... day by day.. we drove there... a silent
transfer.. or maybe not so silent... we pass by the pile of rubble
at the side of the road, that was one of the houses demolished the
previous day, and stopped. An elderly man, a young woman and two babies
are seen pacing back and forth, bent, strange. They sit down on the
rubble, get up again, climb the hill, come down. The baby cries,
forgotten down the hill. Holding on to an iron rod sticking out among
the fragments of concrete. His crying continues, endless. The mother
comes down, mumbles, climbs up again. Their movement detached, lost.
Again and again from nowhere to nowhere. it’s freezing outside... It’s
their home. Demolished. Their former home was demolished exactly a year
ago. They were told that perhaps UNWRA will give them a tent. The baby
has no shoes. His chubby, healthy feet are wrapped in a pair of red
socks and only illuminate the somber sin that shrieks out in this
beautiful valley together with the Muezzin who has starting calling for
prayer, almost like a film set. |
|