יצא לו ללמוד
the way to learn



03:40 minutes video














 

הוא היה אולי בן תשע עשרה או עשרים אפילו שנראה פחות... ועברנו לידו והוא הביט, והמבט שלו נשאר, ועצר, ולפת, ואמר 'סבאח אל ח'יר', ועצרנו. הוא הושיט את שתי הידיים קדימה, הפה שלו רעד אפילו שהוא ניסה להסתיר, פנימן גלוי, צעירותן מכאיבה לעיניים.. בפרקי ידיו סימנים אדומים עזים וחדשים... הוא לא ביקש להתלונן דרכנו. והוא לא ביקש עזרה. הוא רק רצה לספר לנו את מה שקרה לו, ולהיות מונח בתוך העיניים שלנו מכל צד, בשם כאבו, בשם אי הצדק שנעשה לו, בשם צעירותו שנגדעה ונגדעת יום יום על ידי צעירים בני גילו עם זכויות יתר שלא רואים בו אדם.

  פרטים על הדימוי image's details  

He was perhaps nineteen or twenty even if he looked younger...  And we passed by him and he looked, and his gaze stayed, stopped, gripped, and he said "sabah al kheir!" (Good morning) and we stopped. He held out his two hands, his mouth trembling even though he tried to hide this, exposing the inside of his wrists, painfully young... On his wrists were fierce fresh red marks... He was not trying to complain through us. And he did not ask for any help. He just wanted to tell us what had happened to him, and be contained by our eyes, in the name of his pain, in the name of the injustice he had endured. In the name of his youth that is hacked off day in day out by over-privileged young people his age who do not see him as a human being.