הוא היה אולי בן
תשע עשרה או עשרים אפילו שנראה פחות... ועברנו לידו והוא הביט, והמבט שלו
נשאר, ועצר, ולפת, ואמר 'סבאח אל ח'יר', ועצרנו. הוא הושיט את שתי הידיים
קדימה, הפה שלו רעד אפילו שהוא ניסה להסתיר, פנימן גלוי, צעירותן מכאיבה
לעיניים.. בפרקי ידיו סימנים אדומים עזים וחדשים... הוא לא ביקש להתלונן
דרכנו. והוא לא ביקש עזרה. הוא רק רצה לספר לנו את מה שקרה לו, ולהיות מונח
בתוך העיניים שלנו מכל צד, בשם כאבו, בשם אי הצדק שנעשה לו, בשם צעירותו
שנגדעה ונגדעת יום יום על ידי צעירים בני גילו עם זכויות יתר שלא רואים בו
אדם.
|