|
|
עוד צרות לאבו עומר
בעל העגלה מקלנדיה
בדרך כלל אומרים את זה על נשים. היא אמא. וכאלה הן האימהות, לרוב. אולי זה
אבולוציוני. כשהן אם, זה המקום הכי עמוק ומוחלט בהן. במעגל הכי פנימי, השאר
במעגלים אחרים. אבו עומר הוא אב כזה. ככה נדמה. אולי בגלל זה הוא כל כך
מוצא חן בעיני. לא רק, אבל זה הדבר הראשון ששמתי לב אליו.
למשל כשהוא מדבר על ילדיו, ולא על השגיהם או צרותיהם, רק עליהם, והם מונחים
בתוך המילים המונחות בתוך העינים ובקימור הקול המספר, גודש אותו ריגוש כזה,
סמיך ועמוק ומוחלט.
אבו עומר, כמעט בן ארבעים, לפני הכל ובמיוחד ועמוק מכל הוא אב. הוא אביהם
של נור, אוסייד, קסאם, סוהייב, עלאא' ושל עומר.
הוא התחתן בגיל תשע עשרה. המשפחה אמרה לו שיתחתן כי ככה יחפשו אותו פחות.
ככה הראש שלו יהיה במקום הנכון. והוא כך עשה. וצדק. ילדיו הם עולמו. אבהותו
היא זהותו. באמת.
ישבנו בחדר המגורים הקטן של ביתו במחנה הפליטים קלנדיה. הוא ישב ליד קסאם,
קרוב. ידיהם נוגעות. בריפרוף, או בממשות. אי אפשר לטעות שזה בנו. וזה אביו.
בשר שרוג בבשר. אב ובנו.
ביום שישי ה 11.5.2007 חיכו חיילים בבית נטוש שבקצה מחנה הפליטים קלנדיה.
חמישה חיילים עם נשק ואלות. הילדים התאספו בפינה, כך תמיד. מ' מכר קפה
במגרש החניה וע' מכר קפה בשיירת המכוניות.
הג'יפים וההאמרים הסתובבו כבר מהבוקר, מחכים. היו לא יותר מעשרים ילדים,
המבוגרים מביניהם בני חמש עשרה, והקטנים בני אחת עשרה בערך.
קשה להיות הורה בקלנדיה.
כבר כמה ימי שישי רצופים אבו עומר לוקח את המשפחה לבילוי. הפעם הם לא הלכו,
אין כסף לבלות כל שבוע. אבל היו בבית כולם יחד. עד שלוש וחצי. קסאם בדיוק
תיקן פנצ'ר באופניים, ואבו עומר הלך לשחק כדורגל. השעות המסוכנות כבר עברו
הוא חשב. עכשיו כבר מאוחר. לא יקרה כלום. וכל הילדים בבית. הפעם הוא לא דאג.
לפני איזה זמן קסאם נפלט מבית הספר. למרות מחאותיו ותחינותיו של אבו עומר.
הוא טלפן אלי אז ואמר שיש לו משהו נורא לספר, הוא בכה, הוא אמר נכשלתי,
הילד לא רוצה ללכת.
קסאם עכשיו בן ארבע עשרה. בגיל שמונה עמד בשולי הפגנה, נפגע מירי חי, הכדור
פגע במוט ברזל עליו נשען ראשו, שנספג רסיסים. מאז איבד יכולות למידה, מאז
כואב לו בחילופי העונות, ראשו שינה צורה.
זו גם הסיבה שהוא עזב את בית הספר. שלא רצה יותר. צוחקים עליו שם, מספר אבו
עומר, אומרים לו שני ראשים יש לך, מפגר, טיפש. הוא מתקשה גם ללמוד, לא
מצליח, ויש לו הזיכרון על איך היה לפני הפציעה, אז היה טוב, ומאז הפציעה
דבר לא נשאר, כך הוא מרגיש, ודי הוא לא רוצה יותר ללכת אמר. לא רוצה. וגם
בבית הספר לא ממש רצו אותו. לא התעקשו. הוא יעזור לאבא שלו למכור עוגות
בעגלה אמר הקטן, זה מה שהוא רוצה. וככה באמת הוא עושה. כל יום. אבו עומר
נותן לו מגש אחד, והוא הולך ומוכר.
כבר כמה שנים מתקיים הטקס הקבוע הזה, ילדים זורקים אבנים וחיילים רודפים
אחריהם ויורים עליהם והם נפצעים והם מתים. חמישה נרצחו כבר באותו המקום,
חיילים ירו והם מתו. אין לי מושג כמה נפצעו, כמה נכים. הרבה. כשהילדים לא
זורקים אבנים אז החיילים מסתובבים בג'יפים ובהאמרים בהתגרות מכוונת בשולי
המחנה עד שהאבנים מתחילות. היתה פעם שראינו איך בהיעדר היענות של הילדים
לזרוק אבנים הם עצמם החלו זורקים אבנים כדי לגרות את הילדים לזרוק, ושיוכלו
לירות עליהם. לא שהם צריכים סיבה. זה רק כניראה חלק מהמשחק.
בחודשים האחרונים זה קורה בדרך כלל בימי שישי אחרי התפילה של אחת. זה החל
דוקא אז, סביב ההפגנות נגד הבניה במוגרבים, והפך היום הקבוע והשעה הקבועה,
במשחק נורא, שבקצה שלו ילדים ונערים ובקצה האחר חיילים חמושים.
החיילים כבר מחכים לפני. לפעמים ממש מהבוקר. זה תלוי. הילדים בדרך כלל לא
מאכזבים. הם מגיעים לרוב, וזורקים, ואם הם לא זורקים אז החיילים מתגרים בהם
מספיק זמן עד שהם מתחילים. ראינו את זה המון פעמים.
אבו עומר הכי דואג בענין הזה לקסאם. כי הוא פגוע, ולא מקובל, וחסר ביטחון,
וגם, חושש אבו עומר "רוצה להיות גבר" אולי, רוצה להתנגד לכיבוש...
זה היה כניראה בארבע או ארבע וחצי בערך. באותו הבוקר החיילים כבר חיכו מתשע
בבוקר. ראינו. היו רק ילדים ונערים צעירים. ועדיין דבר עוד לא התחיל,
החיילים עוד לא ירו, הילדים עוד לא זרקו אבנים העידו מוכרי הקפה המיומנים.
ואז, החיילים שהתחבאו מתברר בבית הנטוש בשולי המחנה, יצאו פתאום מהבית
בדיוק ליד מקום ההתאספות.
קסאם נתפס מיד. בדיוק הגיע מבית לחם נער בן שמונה עשרה, ירד ממונית לא רחוק,
זה אחד משבילי הכניסה למחנה, בדרכו לבקר את בני משפחתו החיים במחנה, לבוש
חגיגי, גם אותו תפסו מיד, בכלל לא הבין מה קורה.
הרוב הצליחו לברוח אבל חמישה הם תפסו, הקטן בן שתים עשרה וחצי, ואז קסאם בן
הארבע עשרה, עוד שניים בני חמש עשרה וזה מבית לחם שלא הבין במה מדובר. אני
לא מכאן אמר שוב ושוב, ולא עזר דבר.
החיילים היכו אותם מכות רצח עם קרשים אמרו הילדים, אלה אלות הסביר לנו אבו
עומר, הם היכו אותם על הגב ועל הידיים ועל הראש ועם קתות הנשקים והילדים
צרחו.
את ראשו הפגוע של קסאם מחץ חייל אחד עם נעלו ואמר נראה אותך גבר.
היה ילד אחד שאחז אבן, סיפר קסאם שאותו הם היכו במיוחד, הרגו אותו ממכות
והוא ברח והם ירו עליו בעודו בורח.
הוא לא נפגע.
את הילדים החבולים והמפוחדים הם כפתו עם אזיקי פלסטיק מאחורי הגב, ודחפו
אותם לתוך הג'יפ, על הארץ, אחד על השני בערימה. החיילים ישבו על שני
הספסלים שבצדדים, ואילו והנערים בערמה ביניהם על הריצפה, זה על זה, שם
המשיכו להכות אותם בעודם שוכבים, כפותים. את קסאם ששכב למטה, בתחתית הערמה,
אולי כי הוא כבד יותר, גדול למרות גילו, היכו עם המטף לכיבוי אש על ראשו.
את הפצע ראינו. הם הסיעו אותם למחסום, מרחק של כמה עשרות מטר, שם כיסו להם
את העיניים והכניסו אותם לאיזה חדר.
הכל כניראה קרה מאוד מהר. כל אחד הוכנס לחוד לאיזה מקום שם צילמו אותו. אחר
כך לקחו את קסאם הוא מספר והכניסו אותו לחדר אחר ואמרו לו אתה זרקת אבנים
והוא אמר לא זרקתי. הייתי עם האופניים, אני עוזר לאבא שלי.
אמרו לו בסדר. הראו לו צילומים של נערים אחרים ואמרו לו תגיד מי זורק אבנים
ונשחרר אותך.
לא אמר, אמר לא מכיר.
בשלב הזה קסאם הופרד מהשאר שנלקחו כך הוא מספר באוטו גדול. אני חושבת שזה
שהם הפרידו את קסאם מהשאר הוא כי בשלב הזה הפעלנו קשרים לשחרר אותו. דיברנו
בהתחלה רק עליו, לא ידענו על האחרים עדיין, כי רק אותו אנחנו מכירות לכן גם
שמענו על זה, וכי דאגנו בגלל ראשו הפגוע המלא רסיסים.
מה שאנחנו עשינו בעצם הוא שהפעלנו את כוחנו הפסול ו'הלבן' שנגזר מהשיטה
ומאי השוויון ומהאפליה והגזענות. אנחנו הנראות, הנכונות, בעלות זכויות היתר
הפכנו את קסאם לנראה לכוחות הכיבוש. בראשו הגדול. בצעירותו. בחבלותיו.
במצבו הרפואי המסוכן. בזה שאנחנו אותו מכירות. והם הבינו שקסאם לא לבד. הוא
קיבל ממשות ושם.
קסאם חשב שלקחו את האחרים לכלא עופר כי כך הפחידו אותם החיילים. אבל למעשה
הם נלקחו למתקן אחר. לא רחוק כל כך.
אחרי שקסאם שוחרר, וקצת נרגענו לגביו, ואז גם למדנו על האחרים, המשכנו
לנסות גם לגביהם. וסביר ששוב, מאותן סיבות פסולות המובנות לראייה הגזענית
והמפלה, שלא כמו מה שקורה בדרך כלל, שנערים נלקחים לימים וחודשים, האחרים
אחרי שהיכו אותם מתברר עוד גם את הקטן בן השתים עשרה, שוחררו בשתים עשרה
בלילה. והם חזרו לביתם.
אחר כך שמענו שכשהגיעו הילדים לבית של אבו עומר לומר לו שהיכו את קסאם,
שלקחו אותו, הוא לא היה בבית. סוהייב בנו בן העוד לא שבע עשרה היה. וזה רץ
מיד בכל כוחו לנסות להציל את אחיו. לקחתם את אח שלי הוא אמר לחיילים, אח
שלי מפגר, אח שלי לא זורק אבנים. החיילים נופפו כלפיו עם הנשק, ואיימו עליו,
והוא הלך משם וקרא לאבא שלו, שלא האמין. לא יכול להיות, הוא אמר שוב ושוב,
שלקחו את קסאם, לא מזמן ראיתי אותו, אמר שיישאר בבית, תיקן את האופניים.
איכשהו אבו עומר מכל הסיבות השמורות להורים חשב שהפעם זה לא יקרה. לא היום.
היום זה בסדר הוא חשב.
הוא רץ בכל כוחו למחסום. הבן שלי הוא קרא, לקחתם את הבן שלי, רץ מצד לצד,
מחפש שמישהו יקשיב. הג'יפים וההאמר עוד עמדו שם במרכז הכביש, עם כרבולותיהם,
ורוביהם, וההתגרות המובנית לכוחם האכזר, הזר והמיותר.
הוא ניגש להאמר, הבן שלי פגוע בראש הוא אמר להם, איפה הוא, איפה הבן שלי,
הוא התחנן. אמרו לו הבן שלך לא אצלנו.
אמר שוב, איפה הוא. תגידו לאן ללכת. ואז יצא אחד החיילים מההאמר הוא מספר,
נתן לי ככה מכה, אמר הבן שלך זרק אבנים.
הבן שלי לא זרק אבנים אמרתי לו, הבן שלי משוגע.
אתה בן זונה, ממזר, החייל אמר. אבו עומר הסמיק כשציטט אותו, מתקשה במילים,
לוחש אותן, רואים שלא מאמין שהן נאמרו.
אני מדבר איתו, והוא דוחף אותי, ומקלל, ממשיך ומספר, אמרתי אתה מקלל ככה
בגלל שיש לך נשק.
אני אהרוג אותך אמר לו החייל.
אמרתי בסדר, תהרוג. אמרתי אל תקלל.
ואז הוא ירק עלי, והיריקה שלו פגעה בחייל אחר, והיו צעקות. וואו וואו...
חשבתי שזה הסוף.
פתאום בא ג'יפ, ועוד אחד, וסוהייב הבן אמר לי שיש ג'יפים והלכתי לשם, והיה
שם קצין ואמרתי אני מחפש את הבן שלי, הבן שלי לא בסדר בראש, הקצין אמר אתה
אבו עומר, אתה אבא של קסאם? אמר, הבן שלך זרק אבנים. ואז ראיתי את קסאם
בג'יפ השני, שראה אותי היה בוכה, פחד שאני אחשוב שהוא זרק אבנים.
אמרתי לחייל, הוא משוגע, תסתכלו עליו הוא משוגע, הוא לא זורק אבנים.
קסאם ירד מהג'יפ, כשהוא בוכה, ואמר שוב ושוב לא זרקתי, רק לאבא שלו דיבר.
אם הבן שלך משוגע קח אותו, שים בבית ספר, שים אותו לידך כשמשחק כדורגל אמר
החייל, ואמרתי כן.. סיפרתי לו גם מה עשה החייל ההוא, עם הנשק והקללות
והדחיפות והיריקה, אמר תראה לי מי זה, אבל חשבתי קסאם כאן, זה מה שחשוב,
אמרתי לו לא משנה, הבן שלי איתי, הוא בסדר.
בלילה קסאם בכה. פחד לישון לבד. התכרבל לצידו של אבו עומר. עד הבוקר. בבוקר
לקח אותו אבו עומר למרפאה של אונרא במחנה, הרופא חבש אותו כמיטב יכולתו.
לפני שלושה שבועות באחד מימי שישי המועדים, נסעו משפחת אבו עומר לים המלח.
מאז שהחיילים ירו על בנו הפך אבו עומר מנוע כניסה לישראל שם עבד תמיד, ומאז
ארבע שנים עבד במחסום בדחיפת עגלה מצד לצד, והיום הוא מוכר עוגות סולת
בסביבה. הוא מרוויח בין חמישים ומאה שקלים ביום. הוא עובד מבוקר עד לילה.
הם נסעו. מעולם לא היו שם. לפני שנים הם נסעו ליפו, לים. הילדים כבר לא
זוכרים. ים המלח הוא המקום היחיד שעוד אפשר היה למצוא פינת בילוי לילדי
פלסטין. הוא שילם הרבה, מה שמרוויח בארבעה ימי עבודה. והם נסעו, זה היה
העשרים באפריל, שתי משפחות. הגיעו לקליה, ונהנו נורא, רק הקטן בן הארבע לא
הבין למה כל כך מלוח.
מאז שהם היו שם, ישראל החליטה למנוע מפלסטינים להגיע לים המלח. הוקם מחסום
על הכביש, מי שפלסטיני נשלח אחורה, מי שישראלי עובר.
הזכות ללכת לים המלח, גם היא, ליהודים בלבד.
אותה המדיניות אני חושבת השולחת את חייליה לחכות לילדי קלנדיה עם רובים
שלופים, שוקקים, לגרות אותם לזרוק אבנים ולירות עליהם בעודם בורחים, היא
אותה השיטה שמעמידה את חייליה על אם הדרך וכשמגיעות מכוניות ובתוכן משפחות
פלסטיניות לכיוון הים לבילוי, לאותו מקום חופשה פעוט שעוד נותר, שולחת אותם
חזרה רק כי הם פלסטינים.
קאסם עכשיו בסדר. גם פחות פוחד בלילה. והפצעים כמעט נעלמו. וגם האחרים,
סיפרו לנו, בסדר. כלומר הפצעים הגלידו. הפעם.
אני אבל חושבת שלמרות שאבו עומר באמת עבר המון. אביו נדרס על ידי מתנחלת,
למוות, אביו הזקן והכמעט עיוור, ואחר כך נטען שנזרקו אבנים כמו יש לדברים
קשר או פשר, אימו בנסיונה לחלץ את אחיו הצעיר מהפגנה ליד המחסום נרצחה על
ידי חייל שתחב לה גז מדמיע בפניה והיא נחנקה ומתה, ואז ירו בבנו קסאם בן
השמונה לפני שש שנים והכדור פגע במוט ברזל ליד ראשו והרסיסים התפזרו ונספגו
בראשו שניזוק לעולם. ועכשיו לא מזמן עומר בן התשע עשרה, סובל כבר שנה מלחץ
דם גבוה, דם יוצא לו מהפה, ומהאף, והוא פוחד למות. יש שני מקומות שאפשר
לטפל בו מתברר, אומרים הרופאים הדואגים, הדסה עין כרם ובירדן. אבל לירושלים
אסור לו להיכנס. מאז שפגעו חיילים בקסאם כל המשפחה מנועה. גם הילדים. גם
עומר החולה. הם לא נותנים לו להגיע להדסה. כדי ללכת לירדן הוא צריך להיכנס
לתור ארוך. מבין נפגעי הכיבוש האחרים, קטועי איברים וגוססים, צעיר עם לחץ
דם גבוה הוא בקצה התור. למרות שהכיבוש נטל ממנו פרנסה, וחרות תנועה ותקווה
אישית, יותר מהכל, יותר מעומס ההסטוריה והעמל הלא נסבל שאין לו סוף,
הטרגדיה של אבו עומר היא שהוא לא יכול לגונן על ילדיו. שהוא לא יכול להיות
אב. זה מה שהכיבוש עשה לאבו עומר.
אבל למרות מה שהוא חושב, ומצר עליו הוא אב נפלא. כמו שאמרתי, זה הדבר
הראשון ששמתי לב אצלו. אחר כך גם ראיתי את כל הדברים האחרים אצלו שכולם
יפים גם.
כזה הוא אבו עומר.
איה קניוק
|
