לאבו עומר הלב ספוג לו בעור של הפנים, איש ללא כפל פנים, ללא כפל דברים, הכל נאמר, הכל שם, איש טוב.

איש, שחייו מתרסקים, ממש בימים אלה, כמו כולם, ובאופן מובחן, חבר.
אולי העבודות שעבד פעם בישראל היו באמת טובות במיוחד, או אולי זו אידיאלזיצייה של מה שליד ההווה נראה כמו חלום רחוק וטוב כי איננו קורה מה שקורה עכשיו, שנראה גבולות הרע; בעיניים מצועפות הוא מספר על איך עבד בקו-אופ, ועל איך פעמיים במסגרת העבודה יצא לחופש בבית מלון, פעם זה היה לדן פנורמה בתל אביב הוא זוכר, ופעם שנייה בטברייה, שם גם שחה בים. לקחו אותם מקלנדיה ביום חמישי והחזירו אותם בשבת בערב.
הייתה משכורת, היה עיסוק שאהב כניראה, וביטחון, וקביעות לפחות בתחושה, וחופש תנועה ממקום למקום, וכך הוליד שישה ילדים הגדול בן שבע עשרה, וכשנולד הילד הגדול קיבל תוספת של מאה חמישים שקלים לכבוד האירוע.
"ימים טובים".

מאז תחילת האינתיפאדה הוא מה שהכיבוש מכנה 'מנוע'.
מסיבות לא ברורות, לא שקופות, לא מוסברות ולא גלויות, רוב האוכלוסייה, גברים במיוחד בגילאי עבודה, צעירים מפרנסים, נעשו 'מנועים'. אסורים בכניסה לישראל. ורובם איבדו כך בבת אחת את מקור פרנסתם. את 'המנועים' לא מאשימים בשום דבר, הם לא נילקחים לחקירה, או למעצר מינהלי או בית סוהר או לצינוק, איש לא מחפש אותם בלילה, ולא 'הורגים' אותם כמו זבובים בשיטת הרצח הממוקד הידוע, המכונה סיכול ממוקד, כמו בכך הוא נעשה פחות רצח ללא משפט של מי שנחשד, וכל מי שפשוט היה שם, כי הוא פלסטיני וחיי אדם כשהם פלסטינים 'במקרה הטוב', אינם דבר לשמור עליו.
אז מה זה 'מנוע'?
מנוע זה מנוע מלעבוד ולהביא אוכל לילדים ולהיתפרנס. זה מה שזה.

בהתחלה היה ללא עבודה, כמו רבים. ואז לפני כמה שנים, החל מעביר משאות בעגלת עץ מצד אחד של המחסום לצד שני. אותן עבודות עצובות שנגזרו מהכיבוש ומהמחסום.

מחסום הוא נקודת מניעה. אנשים מגיעים לרוב במונית, כי מכוניות פרטיות כמעט ואינן יכולות לעבור מחסום, יורדים במחסום, עומדים בתור;
נדונים לחוקיו, למהמורותיו, ולסוג ההתעללות הספציפי שמחסום זה וחיילים אלה ויום זה ושעה זו יביאו באמתחתם.
כאן מגיעה עבודתו של אבו עומר וחבריו. הם בעלי עגלות. ויכולים לסחוב דרך המחסום דברים הכבדים להחזיק לבד ביד. תמורת שבעה שקלים עד עשרה שקלים יעבירו את המיטלטלים מצד אחד לשני, בשעה שבעל החפץ יעמוד בתור.

בעבודה זו בימים 'הטובים', מבוקר עד לילה, הרוויח מאה שקלים ליום, אבל לרוב בין חמישים שקלים לשבעים שקלים ביום, איש עם שמונה ילדים.

את אבו עומר פגשנו לראשונה לפני כמה שנים, כשבביישנות פנה, לא הכיר, אבל פנה בכל זאת, אולי יש לנו רעיון איך לעזור לבנו קאסם, אז בן תשע וחצי בערך, שיש לו רסיסים בראש וסובל כאבים עזים. מתברר ששנתיים קודם קאסם, שנת 2001, אז בן שמונה עמד ליד הפגנה של נערים מקלנדיה נגד המחסום, חיילים, כתמיד, ירו.
ככה זה. ילדים או נערים זורקים או לא זורקים אבנים על סמלי הכיבוש, גדר, חומה, מחסום, לרוב ממרחק, וחיילים יורים. כך קורה שנים. כבר שלושה ילדים נרצחו באופן הזה ליד המחסום.
קאסם עמד בצד. קטן. וחייל ירה לעברו. פיספס את ראשו בטיפה. הכדור פגע בעמוד, וראשו של קאסם נספג רסיסים. עד אז היה תלמיד טוב, מספר אבו עומר, עכשיו ככה.
ראשו של קסאם נראה כמו חציל, גדול ומשונה למראה, ילד חמוד, חייכן, ניסינו אז בעזרת רופאים לזכויות אדם, שסידרו לו בדיקה באיכילוב, ההורים אגב לא הורשו ללוות את הילד, מנועים כאמור, רק דוד אחד, שאיננו מנוע, ואנחנו. לעזור לקאסם לא הצלחנו. לעזור לו צריך כסף רב לניתוח שאי אפשר לבצע בשטחים. וכסף אין. ולתבוע את הצבא אי אפשר כי מתברר שאם לא נעשתה תביעה במשך שלושה חודשים מיום האירוע, אי אפשר יותר לתבוע אותם.
כאילו שכשתובעים זה עוזר.
בינתיים קאסם בסדר. לא כל הזמן יש לו כאבים. ואוהב את בית הספר, אפילו שהוא לא טוב בו, אומר אבו עומר, תופר כאבו פנימה, כובש עצמו, מתגבר.

אבו עומר הוא בן 38. אביו נידרס במתכוון על ידי מתנחלת לפני הרבה שנים. שנת 82. ואימו שהלכה להחזיר הבייתה אח צעיר של אבו עומר, שהשתתף בהפגנה של נערים, שנת 92, והיא חששה לו, רצה פנימה, אישה זקנה, חייל הצמיד לה פצצת גאז מדמיע לפניה כשהוא 'מחבק' אותה מאחור, והיא מתה.

אנשי העגלות האחרים נורא אוהבים אותו. קשה לא. הוא ישר עד כדי תימהון. כשמחכה לתורו לרוב נירדם, כמו ילד, פניו פתוחים אל השמש. ואז מתעורר בבהלה, מבוייש, וכולם צוחקים אליו בחיבה.

קצת אחרי שהיינו עם בנו קאסם באיכילוב, ועבר זמן, והכרנו יותר, יום אחד אמר לי בהתרגשות כבושה שאישתו מבקשת ממני סליחה. מעולם לא פגשתי את אישתו וזה היה מאוד מוזר. היא חשבה, הוא מספר לי, שכל היהודים רעים, הוריד עיניו כשאמר, רק בלב חשבה, הוסיף, אבל חשבה, כן, וביקשה ממנו שיגש אלי ויבקש ממני סליחה על שכך חשבה.

מחסום קלנדיה משתנה כל הזמן. אלא שאלה שינויים פיסים, קוסמטים, במהותו איננו משתנה. מחסום. הכל מגולם במילה הזו. מערכת שנועדה למנוע מאנשים לעבור מחלק אחד של חייהם לחלק אחר. אסורים למעבר אלא אם הוכח אחרת. פעם יש סככות ופעם אין, ופעם זה מעבר מבטון ופעם מפלסטיק, הקריטריונים למעבר לא קבועים, כשיטה, פעם כן למורים ולא לסוחרים, פעם לא לנשים, וכן לגברים מגיל חמישים, ופעם רק מי שגר ברמאללה ופעם כל מי שאינו גר ברמאללה, פעם אסור לאף אחד, ופעם לכולם מותר, פעם האיסור הוא באדיבות ופעם בלי, ופעם גם מכות, או שכולם יעמדו עם הגב או לא לעבור את הקו, הדמיוני, כי אחרת ישלחו לסוף התור, עונש, שילמדו..... החיילים משתנים, מכל הגילים, מכל החילות, אבל זה לא משנה דבר בזה שהמחסום הוא איסור תנועה, וחיים, והכל ואריאציות על אותו נושא, על אותה מהות, על אותה התעללות.

בימים אלה המחסום עומד לאט להפוך למשהו דמוי מסוף ענק; כל התפרים הגסים של האלימות, מרותכים לתוך סטריליות, לחיילים לא יהיה יותר מגע עם הפלסטינים, לא יהיה הכרח לצעוק ולהתעלל אותה התעללות גסה ומוכרת ושקופה, שאין לטעות בה. כאן ההתעללות תהיה 'נימוסית', סטרילית, על ידי רמקולים, ומרחק, וצבעי רקע, ידי המתעלל לא תגענה במי שהן מתעללות בו... הכל כדי שההתעללות תיראה אסתטית, ומוסתרת... הכיבוש בתמציתו, בגולמיותו, בעירומו הצורב, הבוטה והטורד... גירסה זו של מחסום קלנדיה איננה זמנית, ולא ניראת זמנית, היא ניראית ואומרת שהמחסום הוא כאן כדי להישאר.. וזה, מתברר, המדכא את האנשים יותר מכל... יותר מלהרטב בגשם או להיצלות בשמש... יותר מהזוהמה והליכלוך והעדר השירותים, והרשות על הזמן כמו יתוש למעוך כשרוצים, כמו פלסטלינה, בידיהם של הכובשים הצעירים.... כי כמו שזה, עם הצבע הצהוב החדש, והשלטים בערבית ובעיברית, וההון הניכר שהושקע, והעציצים, ומסלולי הבטון המסודרים, זה נראה כמו שזה כאן לעולם... ובכולם לאחרונה ישנה חרדה חדשה וקולפת... עצב, ותחושה של סוף, כמו סימני פיסוק, נמזגו וניספגו בהלמות ההישרדות החמה והנפלאה של קלנדיה.

לא מיזמן למדו דוחפי העגלות, בהתחלה על ידי חיילים מזדמנים, ורק מפעם לפעם, ויותר ויותר כמו מה שנראה הוראה גורפת, שאסור להם להעביר סחורות.
סחורות אינם תמיד מהות, אלא כמות, לא יותר מחבילה, ארגז וזהו. אלא שסחורה זה הכל מתברר, ירקות שקנו בשוק, או מקרר שקנו בזול יותר בראמללה ורוצים להעביר לבית באר-ראם או ירושליים, זה בגדים חדשים שקנו, או כוסות לביית, זה הכל, אם רוצה החייל... יותר ויותר מגיעים אבו עומר וחבריו למקום עמידת החיילים, עם משהו כזה או אחר שהתבקשו להעביר, מבקשים כרגיל לעבור לצד השני, אלא שלא, זו סחורה נאמר להם, לכו חזרה....

מלהרוויח חמישים או שבעים שקלים כל יום, את אותו הסכום מרוויח אבו עומר ביומיים....

שלושים וחמישה שקלים ליום....

ואז עבר ליד המחסום שאדי, קצין 'בכיר' במת"ק (המתק הוא בהגדרתו השיווקית, המערכת הצבאית שמעייניה טובת האוכלוסייה תחת הכיבוש, אלא שבפועל זו מערכת מתחזקת כיבוש, מקום גיוס המשתפים, וזה המקום, שכשיטה, לא נותנים אישורי מעבר). פנה אליו אבו עומר ושאל. ואמר. וסיפר וביקש... ושאדי אמר שאכן ישנה הוראה כזו, שהגיעה מלמעלה הפעם, שאסור להעביר סחורות בקלנדיה, רק במעבר ביתוניא כי שם הם משלמים מיסים. מה נעשה שאל אבו עומר. ממה נחיה. טוב אדבר עם מפקד המחסום שירשה לכם טיפה יותר מרק ארגז. שירפה.. כך אמר שאדי והלך.

ואבו עומר חש תיקווה, כך נשמע, כזה הוא.

אגב, הטרמינולוגיות הלשוניות האלה, של מיסים במעבר ביתוניא, איסור סחורות, אינן מקריות, אינן תלושות... הן חלק מהניסיון להפוך את חומת ההפרדה ובתוכה את מחסום קלנדיה ('שמכבסת' המילים מכנה איזה זמן 'מעבר', מעבר ולא מחסום), לגבול החדש בין ישראל לפלסטין.... לרמוז שקלנדיה היא מעבר גבול, ולכן כמו במעבר גבול סחורה לא עוברת בלי מס, היא הכרזה פוליטית, שחושפת מטרות פוליטיות. זה לא נאמר בגלוי, אבל מרומז בשטח, וברשת החוקים הגלויים והסמויים המתקיימים שם.....

וכך, בבת אחת, מה שהיה קשה ממילא, כמעט בלתי אפשרי, סכומים פעוטים שהיו מרוויחים בים תביעות החיים נעשה כמעט בלתי אפשרי. היינו שמונה עובדים הוא מספר לפני כמה ימים, שבוע אולי, קצת יותר, ארבעה עזבו.

ועוד כמה ימים עברו, כל אחד מהם עובד יום כן ויום לא.... הוא מדווח.... שעות של ציפייה תעבורנה עד שמישהו בתנאים האלה מבקש להעביר משהו. כי מי תחת הכיבוש כשכולם במצב רע יעביר מזוודה וישלם משהו, כשיכול היה להחזיק לבד.

רק את מה שלא יכול להחזיק לבדו יעביר בעגלה ויסכים לשלם עוד משהו עבורו.

אלא שעכשיו עם החוק החדש, שאומר שסחורה לא, כל מה שהוא בעצם גדול מארגז יכול להיקרא סחורה, כך שכל מה שבשבילו מבקשים להעביר בעגלה בתנאים האלה, יכול להיקרא סחורה.... וכך גם קורה.... אגב, לא בדקנו בביתוניא שאמנם שם מותר. מן הסתם שם נאמר רק קלנדיה.

שאלנו אותו על עומר בנו הגדול בן השבע עשרה שלפני איזה זמן התגלה אצלו לחץ דם גבוה מאוד. האם גילו מה זה שואלות. לא, לא גילו, הוא מקבל תרופות אבל לא יודעים למה יש לו. אמרו שאפשר לגלות או בהדסה, או בירדן. אלא שזה עולה כסף, שאין... עומר טוב בלימודים, הוא מוסיף, והתיקווה היא שאולי יסיים לימודים, ילך לאוניברסיטה ואחרי שנה יוכל לעזור בפרנסה, וכך יהיה כסף לשלוח אותו לירדן לבדוק מדוע יש לו לחץ דם גבוה ומסוכן.

מעולם לא ניראה כל כך מדוכדך, אומר שהילדים מבקשים בבוקר כסף, עשרה שקלים כל אחד לטרנזיטים כדי להגיע לבית הספר, גרושים, אלא שלא יכול לתת, שהוא לא אבא טוב.... איזה מין אבא הוא הוא אומר, איזה מין אבא הוא...

הוא מרבה לחוש שאולי הוא אבא לא טוב.... מרבה לחוש אשם.... גדוש עד תום ברגש, שמזוג לו בעור, בעיניים.... בכל מקום.... סבוך בריגשותיו הגולשים תמיד, גלויים, כמו פנינים נוצצות בשמש....

ברמדאן לא האחרון, הקודם, אני זוכרת סיפר שיש מינהג לתת מתנות לילדים, משהו חדש, ואמר, איך יתכן שהוא יוכל לתת להם משהו, איך יתכן.. איזה מין אבא הוא אמר גם אז... שהוא מתבייש... אלא שנתן משהו סיפר לי אחר כך.... קטן... אני דתי, הוא מסביר... אני חייב....

שוב ושוב חוזר על זה שאיך יכול להיות שאותן החבילות שהחיילים לא מרשים לו ולחבריו להעביר בעגלה, הרי אם בעל הדברים יחלק אותם בין ילדים שיעבירו אותם, מותר יהיה, ולא ימנעו מעבר, מדוע אם כן רק כשזה על העגלה, רק כשהמעבר של הדברים הוא גם פרנסה להם, מדוע רק אז החיילים מכנים את זה סחורה.... ואם העיניין היה האופי של מה שהועבר, הסוג, 'סחורה' כביכול, אז מדוע אופיו כסחורה משתנה רק אם הוא מועבר באופן אחר.. למה...

ואז תופס עצמו שרק סיפר, שלא שאל, ומחייך גם, מתנצל, ושואל מה שלומינו, כי הוא כזה. איש טוב.

ועברו יום יומיים.... שוב עבר קצין המתק שאדי, הוא מספר, ושוב העז והתחנן אבו עומר וקבל, ושאדי אמר טוב אדבר עם ניב, מפקד המחסום, שהוא זה השולח אותם לאחור פעם אחר פעם....

חיכה יום, לא מיהר, ואז ניגש אל ניב ואמר ששאדי המפקד אמר שיאמרו לו לניב שכן יתנו להם לעבוד טיפה, בכל זאת. ניב אמר שלא משנה מה שאדי אמר. עזרתי לכם פעם, ועשיתם לי בעייה הוא אמר. לא. לא תעבירו.
אבו עומר מסביר לנו שכשהוא ועזוז היו בחאג' במכה, בא אוטו של פיתות, ביקש לעבור את המחסום, נאמר לו לא, החיילים החזירו אותו. בעל האוטו פנה אל בעלי העגלות שיעבירו לו את הפיתות. ניב המפקד ראה את הפיתות, ומאז גם אחרי ההתרה שבאה אחרי ההצרה לא נותנים להם להעביר דבר.
עונש.
אבו עומר מסביר לניב שזו לא אשמתם. שלא ידעו שאמר לאיש הפיתות לחזור. ואיך יידעו?

שתילמדו, אמר להם ניב בן ה 19, אחר כך אנחנו נדבר.

שוב טיפה תיקווה, מספר בהיתרגשות שזכה מחברה שמסיעה אנשים למכה והוא עוזר להם בלהפנות אליהם אנשים בכרטיס על חשבונם לחאג' הגדול.
החאג' הגדול שחייב לעשות כל אדם בריא לא חולה ושיש לו כסף, הוא מסביר, אצלנו בדין, חייב ללכת לשם.

שם אני אתפלל הוא אומר, ארים ידיים לאלוהים שיעזור לנו.

היינו שם אתמול, בפעם האחרונה בינתיים, כשהגענו בדיוק ראינו אותו מנופף באגרופיו לשמיים, וצועק, איבריו מתפזרים לכל עבר, סוער, מעולם לא ראינו אותו כך, צועק ברבים, הוא איש ביישן, הוא לא ראה אותנו, בדיוק החזירו אותו מהמחסום, עגלה עם כמה ארגזים, ואז ראה, ועצר. מנסה להירגע.
הוא מספר שסוף סוף מפקד המחסום ניב עזב, והוא חשב ברוך שפטרנו, הגיע חדש, אולי, שאדי קצין המתק הרי הבטיח לו, אמר שיאמר לחיילים שיתחשבו, שיגמישו את הוראת הסחורה הזו, שיבדילו בין מה שנקנה כמתנה למה שהוא משהו שימכרו.... שיבינו שעליו לעבוד... והגיע אחד אחר במקום ניב, רועי אחד, ואבו עומר עם תיקווה חדשה ועגלה עם כמה ארגזים הלך למחסום... וגורש כרגע.... לא תעבור אמר לו רועי המפקד, זו סחורה..

לא תעבור ולא תתפרנס ולא תחיה ולא תאכל אמר לו המפקד החדש, ולא היסס....

בגדים בשקית זה סחורה? ירקות מהשוק זה סחורה? מתנות שקנו ברמאללה לחג זה סחורה?
המילים שלו קצרות, מבטו מסתובב בסיבובים, קולו יותר חזק מכרגיל....

הם לא רוצים שנעבוד. למה?

שוב ושוב, כמו תקליט שבור הוא מראה שוב, את מה שלא הגיוני, את מה שזועק בעירומו כהתעללות לשמה ולא שום דבר אחר ושאיננו קונסיסטנטי בטיעוניו אפילו לשיטתם.. תיראו הוא מצביע על איש סוחב בקושי שני שקים עצומים, הוא עובר בלי בעייה, אתם תיראו, ורק לנו אסור לקבל שבעה שקלים ולהעביר לו... אמרתי לרועי, הוא אומר, אמרתי לו...

כמו בכלל היה סיכוי שרועי או ניב או דומיהם, יתכן ויקשיבו לו, ויראו אותו, ויכילו אותו, ואת צרכיו ואת ילדיו ואת חייו הזכאים, הפעורים, מולם, כדי לזכות אותו או לא, כדי להרשות לו את פרוטותיו או לא... האם מי שמוכן לעמוד שם וכבר בכך חצה כל כך המון קווים, של המובן מאליו, של האנושי, מי שבמו ידיו וקיומו מוציא לפועל את הכיבוש, מי שדואג שאנשים לא יעברו במחסום, מחייהם לחייהם, גם אם זה על פי ההוראות, מי שמוכן, מי שמשתתף, מי שהוא מוציא לפועל, מתעלל, איך יכול היה לראות את אבו עומר המסויים, הניבדל? את אנושיותו, את ממשותו, את סיבלו, את זכותו, את קורבניותו? איך אפשר שמישהו יהיה שם ויראה את אבו עומר....? הרי אילו ראה את אבו עומר, אדם, בן 38, אב ובן ואח, וגבר, שדמו אדום כמו שלו, שכואב לו כשדוקרים אותו, ושמצחצח שיניים, ומתרחץ, ומעיף את ילדיו השמימה, ואוהב פילפלים אדומים ולא עגבניות כי הוא קצת אלרגי, הרי אילו ראה לא יכול היה להיות שם....

ואם עכשיו ילדים יקחו מאיתנו את התוכן שבארגזים, ויעברו ברגל זה יהיה בסדר? למה זה נקרא סחורה רק כשאנחנו עוברים? למה במכונית אפשר לשלם חמישים שקל ולהעביר ולא בעגלה, למה? למה? למה? למה?

הם לא רוצים שלום, הוא אומר... הם לא רוצים שלום, חוזרים לידו כהד אחרים, רוכלים שמנסים למנוע מהם למכור, כשיטה, ובעלי העגלות האחרים, והילדים המוכרים בוטנים וחיילים בועטים להם בפחים העלובים ומעיפים את הבוטנים על האדמה כדי לאסוף אותה ולנקות אותה, ולמכור אחר כך שוב... הם לא רוצים שלום.

אבו עומר, ידיד, איש עדין ומאיר עיניים, איש שעבר הכל, שחייו הם שביל של אובדנים, של חרדות, איש טוב. אבו עומר איבד את פרנסתו.
 
איה קניוק