זה היה יום רביעי.... בתור הנשים וה'הומניטארי' אישה הייתה מחזיקה תינוק בן כמה ימים ושני ילדים קטנים לצידיה. לידה גבר, בן זוגה, ואיש זקן, כולם נעמדים לפני החיילים. 'ארג'ע' אומר החייל אוטומטית לגבר, אלא שהאיש אינו מגיב, כי איך יגיב, האם הוא יעזוב את אישתו שבקושי סוחבת את התינוק, ואת ילדיו הקטנטנים... אחרי כמה 'ארג'ע' גווע קולו של החייל. והם עברו. 'יום טוב, שלום, כל טוב, תודה רבה' אומר המתנדב עם הזקן הלבן בטרטור בלתי פוסק, ובמבט מועלב ותמה, מביט בעוברים ושבים ששומעים את 'קרקורי' הברכה שלו כמו היו שקופים, ולא מתייצבים להכיל את 'אנושיותו ההומנית הנאורה'... ארג'ע, וואחד וואחד, נשמעות 'זמירות' הכיבוש הרגילות: יאלה באנאת... ארג'ע' לווארע... וואחד וואחד, ועוד ארבעה 'מותרים. לעבור את 'הקרוסלה' הראשונה אל השנייה. מדי פעם נלכד מישהו בפנים, למול צחקוקם הכבוש או הגלוי של החיילים.
איש מגיע ונעמד ליד החיילת. מחכה. היא חולמת. הוא פותח את התיק. היא איננה רואה, או לחילופין כי 'ננגעה' מחדוות הכוח, שפשה בה.... מתלותו בה, מכניעותו כביכול, מנואשותו הגלוייה.. ואחרי זמן, שנמתח, תלוש, שבו התור עוצר, והאיש עוצר, תיקו פעור אליה, פנימו גלוי, ועשרות אנשים דוממים ושקטים ודרוכים ומחכים, מבטיהם נעוצים בה, בתנועת כף יד מקומרת, כמו ידה הוא חפץ מנותק מנפשה, כשלא הביטה בתיקו, או בו, ברפיסות מחויכת סימנה שילך, והוא הלך. 'תודה רבה, שלום, להתראות, יום טוב, כל טוב' ממשיכים צרורות הברכות, התלושות, התמוהות, של המבוגר שהם הצד האחר והלא מהופך של הארג'ע' של החייל הצעיר, ושל שתיקתה המתממת של החיילת מול אדם כפול בגילו ממנה המחכה שתואיל לראות שהוא קיים, שהוא אדם.
שלוש גרסאות מקבילות של כובשים.......

זה היה בחורף.... אבישי מפקד המחסום, בהחלט היה קונסיסטנטי בלעשות רע לשם רע: לענות בגסות מתלהבת, להיות עירני רק כלפי המניעה, ההצרה והפגיעה. ילד קטן (בן תשע) שעבר לא בתור, הוא תפס 'בחריצות' בצוארו, אצבעותיו ממשיכות ומוחצות את הצואר בשעה שהיה גורר אותו, תוחב אותו בחדוות כוח לעבר 'הקרוסלה', שיחזור 'למקומו'... אנשים נבדקים באיטיות נוראה, גם בגלל הקבוע, דהיינו פטפוטי הביניים של החיילים אחד עם השני, הקהות לממשות האנושיות הקלופה העומדת מולם, שוויון הנפש שלהם לרעב, למצוקה, לזמן האוזל. כלומר מלבד האיטיות הנגזרת מההשטחה הגזענית של מי שעומדים מולם, שאינם בני אדם במלוא מובן המילה, ודמם אינו נשפך כמו שלנו, והפצעים אינם מכאיבים להם כמו לנו, והאימהות לא אוהבות את ילדיהן כמו שאנחנו, היה הספציפי. והספציפי היה הטון של אבישי ועוד דומה לו בשם חיים. כוח שפשה. והייתה, מה שהחיילים טוענים שהיא התרעה על מישהי שאולי תבוא בצורת מישהו, או משהו.
דהיינו כולם חשודים.
גם התינוקות, והכיבשה, והאופניים של הילד, וכמובן האישה בת השמונים מיריחו שאינה בריאה, ועומדת שעתיים, ומבקשת לעבור בתור 'ההומאניטרי', אלא שלא, כי אי אפשר, כי כולם כולם כולם חשודים עד שיוכח אחרת וגם אחרי זה.

קלנדיה ככל המחסומים הוא נקודת איסור תנועה. אסור אלא. והאלא קטן והולך, משתנה. מטרתו הרשמית היא ביטחון, ומטרתו החתרנית היא הרס המרקם, השייכות והחלום.

קלנדיה היא מקום.
קלנדיה היא סמל.
קלנדיה היא גורל.

היא איפה שחייל יושב בבודקה עם או בלי רובה שלוף על קהל שממתין, מאות אנשים לרוב, שעות, בשמש, ומסמן תנועה קטנה בכף היד, והפלסטיני מתקרב. הוא מושיט יד, התעודה ניתנת, מעיף מבט, ובמקרה 'הטוב', בתנועת יד מסמן לו ללכת, הגוף איננו זז, רק כף היד הקטנה עם קימורה הקטן...... קלנדיה זה איפה שהצבא והעירייה ביחד דואגים לזה שאנשים קשי יום שמימלא איבדו אפשרות פרנסה בגלל הסגר, וכל מה שנותר להם הוא לעמוד קרוב למחסום ולהציע מיני דברים כמו פיתות וחומוס למי שעוברים בהכרח שם, שמשכורתם במקרה הטוב תגיע לחמישים ששים שקל ליום , יאבדו הכל... הם באים, שורפים דוכנים, מכים, שופכים ורומסים סחורה או מחרימים אותה בלי לתת דוח, כשיטה, במסגרת חוק, הכיבוש, שאיננו החוק, אלא שזה לא משנה דבר כי זו קלנדיה..... זה היה לא מזמן, שני חיילים, נער ונערה פותחים וסוגרים את התייל למעבר מכוניות, פלירטטו האחד עם השנייה ולהיפך, הוא מביא לה קפה וסוגר את התייל, היא מוציאה מסטיק וסוגרת את התייל, גורל הפלסטינים מרקד לאורך חוקי הפלירטוט, ומכוניות צייתניות מחכות בשקט לזה שמי מהם ינופף ויאמר: יש לך רשות לחצות, את אדמתך, ללכת לביתך, מביתך, ובינות להתעסקות שלהם אחד עם השני תוך החלטות שרירותיות למנוע או להתיר, כך עברו להן השעות..... בקלנדיה אישה לא הגיעה להאכיל את תינוקה כי החייל חשב שלהתלונן זה להתחצף וזה שווה עונש של עיכוב, ובכלל איזו מין אמא היא העוזבת את תינוקה, אז מגיע לה... חייל על גבעה מקפץ מעל חומת בטון נמוכה, עם רובה שלוף לעבר מונית. שעצרה איפה שאסור, לא כי יש איזה איסור תנועה ידוע שירד מהשמיים שאומר שאסור לעצור שם, ולא כי הקו "הקדוש" הזה שמאחוריו או לפניו אסור, מעוגן באיזה הגיון כלשהו, או מוסר כלשהו, או ערך כלשהו, אלא שאסור איפה ששחר החייל, או שזה היה אלי, או שזה בא 'מגבוה' נכון לאותו היום, החליטו שאסור. ולמה אסור? ככה. מה זאת אומרת ככה. ככה זה ככה. והככה הזה הוא גם לא קבוע, כל יום וכל רגע יכול להיות ככה אחר, יכולים להיות כמה ככאים באותו היום, פעם אסור מנקודה איקס עד וויי, ופעם אסור בשום מקום, למה? ככה.
ובגלל 'החטא הזה' לעצור ולאסוף אישה עם כמה ילדים במקום הקרוב למחסום קלנדיה, מכוון אליהם החייל את נישקו השלוף, דורך, הילדים נרתעים בבהלה, אחד מרטיב במכנסיים, לעיתים זה גם עם פיצוץ צמיגים, או ניפוץ שימשה, לעיתים המונית מוחרמת לכמה שעות, או כמה ימים, ימים שבהם האדם לא יביא אוכל לביתו, ואולי רק לקחת תעודת זהות לכמה שעות.
את תעודת הזהות לא תמיד מחזירים, לעיתים קורעים אותה וזורקים מעבר לגדר.
לעיתים מאבדים אותה סתם.
לעיתים לא מחזירים כי זה העונש.

ולמה עשה את זה החייל? ככה.
או במילים של מישהו כי אנחנו ערבים.

הם ערבים. אין להם פנים נבדלות. הם אחד. עיסה אחת של שחומים במוניות כתומות.

איך אמרה לפני כמה זמן המפקדת בקלנדיה, אני מכירה אותו.
את מכירה אותו בשמו שאלתי בתמימות. את מזהה את פניו?
לא, הפתירה בזילזול על ההתעקשות שלי, אני מכירה אותו, אותם.
כי מה זה משנה לה. הוא, הם, הוא עצר במקום האסור, הוא, שזה הם שזה הוא, ועכשיו עונש לו, להם, להם שהם לו, ומה אם הוא מתאבד היא מסבירה?
היא הרי שומרת עלי מפניו, ממנו שהיא מכירה אלא שלא בשמו, לא בייחודו, אלא על פי עיקרון האדם שהוא הפלסטיני נהג המונית, רדוקצייה של סטראוטיפ שהפרט הופך נציגו, הוא 'המחבל'.

ובסך הכל הרי לא ירו בו, לא היכו אותו, לא העמידו אותו בחום לשעות, דווקא, או בגשם דווקא, או בבור דווקא, עם איומי רובה דיו דיו, ולא היכו את פניו עם הקת, וגם לא גנבו לו כרטיסי פלפון, סתם נתנו לו להתייבש כמה שעות, במכוניתו, מאוד 'קרוב' לחיילים.

ייאמר זו קלנדיה, אלה חייליה, זה המחסום המסויים הזה, זו לא השיטה, זה לא הקונספט, המטרה, הרי אפשר כביכול לקיים מחסום מבלי לצרוח על זו שדרכה על הקו הלבן עם רובהו השלוף: "אחורה", הקת נוגעת בגופה, עד שהיא נופלת אחורנית ומפילה את קודמותיה והילדים בוכים, או לסגור את המחסום למאות אנשים כי מישהו 'עקף' בתור. הרי חיילי קלנדיה כשירו על הילדים שזרקו אבנים, מרחוק, יכולים היו לא לירות בהם, ואם לירות, לא בירי חי כמו כשירו למוות בעומר מטר בן ה14 בצוארו בעודו בורח, או בירי גומי על פארס גימזאוי, לעיין והשאירו אותו לדמם בלי לקרוא לעזרה, בלי לבדוק: ירו, הרגו והלכו.

ואם גם לא היו יורים, ולא היו מכים, וכשמעכבים לבדיקה זה רק היה כמה שעות אבל בלי לשבת עם הגב, או כשהם כפותים, או על רגל אחת, או דווקא בסיד הלבן ואוי למי שקם, נניח רק היו מקיימים את "החוקים".
מה הם החוקים?
זה הרי על פי ההוראות שאסור לרוב האוכלוסייה להתפרנס, לעבד את שדותיהם, ללכת לבית הספר, זה על פי ההוראות שמעכבים לכמה שעות שרוצים, ומחרימים מונית של אדם בן ששים המפרנס עשרה ילדים לכמה זמן שרוצים כי עמד איפושהו, או לא עמד, זה על פי ההוראות שיורים על ילדים הזורקים אבנים על 'הגדר', וזה על פי ההוראות שרצחו את אחמד אבו לטיפה בן ה 13 ליד מחסום קלנדיה. הוא טיפס על הגדר, והם ירו קודם באוויר, ואז לכיוון הרגליים, ו'רק' אז הם ירו לו בלב, הכל על פי ההוראות.

'הוראות' שבכל יום מתחלפות, כשיטה? פעם רק למורים מותר ופעם רק למורים אסור, על פי ההוראות. פעם אישורי עבודה מסויימים מכובדים: לא למובילי גז, כן למזון, ואישורים על בעיות רפואיות זה כבר תלוי, כי הרי איך יודע החייל לאמוד את הבעייה הרפואית מסביר לי בסבלנות מפקד המחסום, עיניו ירוקות ורכות, ובטח מטפל מצויין בחתוליהם של הוריו וקם לכל הזקנות שבעולם באוטובוס?

באמת איך הוא יודע?

אבל הוא זה שקובע אם היולדת תגיע לבית חולים, אם מי שיש לה rupture of the spleen תגיע לניתוח, ומה אם מעולם לא למד מה פרוש המילה spleen אין בעייה, הוא הרי מגן על המדינה מפני פיגועים!

זה שוב היה יום רביעי... אב ובנו הקטן עמדו וחיכו לתורם, ואז ניגשו, תעודתו של האב נבדקה והוא היה 'רשאי' לעבור, בנו הקטן לפניו, כשחייל ללא כוונה תחילה אני חושבת, אלא מתוך נמהרות לא קשורה, מקרית, התנגש באב מאחור.
האב נהדף טיפה קדימה ופגע בבנו שהשתטח על האדמה.
האב שידע כי דחפו חייל, לא אמר דבר, לא התקומם ולא מחה, קימור פניו לא השתנה, לא הביט אחורנית, בדממה הרים את בנו הקטן, שקם מחריש אף הוא, והם המשיכו ללכת, כמו לא נפל דבר, בנו הקטן לפניו והוא אחריו.
החייל שדחף שלא במתכוון את האב, ראה כי נדחף האב ושבנו השתטח, איננו עיוור, הסתובב אל חבריו והחל מתבדח איתם על דא ועל הא, לא מחמת אכזריות מיוחדת, לא נראה היה שהיתה בו כל התכוונות מיוחדת, הוא לא רווה שום נחת נראית ממה שקרה, אני די בטוחה שהוא לא התכוון להפיל את הילד, וכשצחקק עם חבריו זה היה בעיניניהם שלהם וזה לא היה קשור בכלל למה שבדיוק קרה. כובש ונכבש - הנכבש יודע, רואה, אבל שותק, מחריש, כובש עצמו. הולך, כי את חייו עליו לשאת, את בנו, את מה שנותר, ברגע הזה לעבור את המחסום היה חשוב מלזעוק את צדקתו. מלתבוע אותה.
הכובש אינו רואה, מביט ולא רואה. דבר לא קרה מבחינתו, אב פלסטיני שנדחף ומפיל את בנו איננו דבר.

בימים אלה כמידי כמה זמן בקלנדיה ישנם מיני שינויים, השינויים הפיסיים התורניים:

'זה בשביל יהודים או ערבים'? שואל אותנו ילד – מילדי המוות שמבינהם נרצחו כבר שלושה בשנתיים האחרונות, ב'משחקי' המוות בין ילדי מחנה הפליטים שזורקים אבנים על שדה הטרשים המכונה שדה התעופה, רחוק מהמחסום (אגב, אם היה זה מקרוב שהם זורקים אבנים, היה מותר לצוד אותם ולרצוח אותם?) וחיילי צבא הכיבוש והדיכוי שרודפים אחריהם ויורים עליהם בעודם בורחים.
לא ענינו, תפרנו את הכאב פנימה, חייכנו אליו, התשובה ברורה.

'רוצים אולי לזרוק אבנים' הציע לנו מתוך קירבה?