|
עדותו של פאדי ראג'ב חנני מהכפר בית פוריכ
על תקיפת הצבא בביתו ביום שישי, ה-20.4.07
בבית המשפחה הגדול חנות ירקות ומכולת בקומת הקרקע הפונה לכביש, ושתי קומות מגורים -
פאדי אשתו ו-5 ילדיהם חיים בקומה העליונה, ואחיו ומשפחתו בקומה התחתונה.
והרי תיאור האירועים כפי שסיפרו לנו פאדי, אחיו וילדיו:
ביום שישי, ה-20.4, בשעה 4 אחה"צ בקירוב, הגיעו 3 ג'יפים (צבא ומג"ב) לכפר. כרגיל,
ילדים זרקו אבנים. פאדי סגר מיד את חנותו ונכנס לבית עם כל ילדיו ואשתו. היו עמם גם
אשת אחיו ובנה התינוק.
הג'יפים נסעו אל השטח שמאחורי הבית, בו כרם זיתים לא גדול, והחיילים פתחו באש לעבר
הבית, פגעו בקולט השמש שעל הגג. בהמשך חזרו הג'יפים ונעמדו מול הבית כשהחיילים
יורים למשך כ-20 דקות לעבר הכניסה לבית, המרפסות והחלונות. (את פגיעות הקליעים סביב
ידית דלת הכניסה, בקטעים שונים של קירות הבית החיצוניים, במרפסות, וכן חלונות
מנופצים – את כל אלה ראינו וצילמנו. ט.ה.) כל אותה עת עוד היו המשפחות בפנים, ולא
נאמרה להם מלה. כעבור כ-20 דקות, קרא חייל ברמקול בערבית,
"מוסלח ינזל" – שהחמוש ירד. הבינו שהצבא משוכנעים כי בקומה העליונה של ביתם שוהה
חמוש.
אבל לא היה שום חמוש. עברו עוד כ-20 דקות של קריאות דומות ברמקול והמשך הירי.
כעבור כ-40 דקות מתחילת האירוע, פאדי אחז בזרועותיו את התינוק, נעמד מאחורי הדלת
לחדר המדרגות בקומה השנייה, וניסה לצעוק בכל כוחותיו "אין פה שום חמוש! כולם
קטנים!" שוב ושוב.
צעק צעק ונראה שאיש לא שמע אותו. המשיכו לירות בחלונות.
בסוף קראו החיילים לפאדי לצאת החוצה עם הילדים הקטנים. הוא כבר היה המום ומותש.
ליד הדלת היה רגע מזעזע שבו הוא רצה לצאת עם התינוק ואשתו ניסתה לעצור בעדו ולצאת
ראשונה כדי שיירו בה, לדבריה, ולא בו. נדרשו לו דקות ארוכות לשכנע את שני התאומים
שלו בני ה-6 לצאת גם הם.
החיילים המשיכו לשאול אותו, "איפה החמוש?" פאדי: "איזה חמוש?" החיילים: "החמוש שירה
עלינו מחלון הקומה השנייה שלך." הוא ענה: "אין חמוש אצלנו." חיילים: "כן נכון. והוא
ירה שני כדורים על הצבא, מהמטבח שלך..."
הקצין הנוכח לקח מפאדי שם ומספר ת.ז. והורה לו לדבר עם השב"כ בטלפון נייד.
השב"כ: "אתה עומד עכשיו במזרח הבית, בביתך בקומה השנייה יש חמוש. תסגיר אותו לפני
שנהרוס לך את הבית." אחרי 2 דקות השב"כ – בפלאפון של הקצין – שואל את פאדי: "מי גר
לידך?" ענה: "האחים שלי." אמרו לו, "אז אולי אחד מהם זה החמוש בקומה העליונה, תגיד
לו מיד שירד ויסגיר את עצמו,
כך יציל לך את הבית. אחרת, בעוד שעה הריסות הבית על ראשך."
החיילים המשיכו כל אותה עת לקרוא לחמוש שירד ויסגיר את עצמו, והמשיכו בירי על הבית.
בינתיים החלו להיאסף אמבולנסים כי פינו שם איזה 5 פצועים שנפגעו מכדורי גומי קודם
לכן.
בשלב זה כבר היו ליד הבית 7 ג'יפים . השעה כבר קרוב ל-8 בערב.
שיחת טלפון רביעית עם השב"כ, עדיין מנסים לשכנע את פאדי שיש חמוש למעלה וחייבים
להסגירו כי אחרת ייהרס הבית. אז הורה השב"כ לקצין הנוכח להפריד מאביו את אוסמה בן
ה-12, בכורו של פאדי.
שאלו את אוסמה: "מי היה בבית שלכם?" ענה: "אני, אמא, אחיי ואבא, ודודתי ובנה". שאלו
אותו:
"דוד שלך למעלה?" ענה: "לא." –"אז מי ירה מלמעלה על הצבא?" ענה: "אף אחד."
המשפחה הציעה לצבא לשמש מגן אנושי לחיילים שייכנסו לבית ויחפשו את החמוש שהם טוענים
שנמצא בו. החיילים סירבו. הגיע בולדוזר, הסתובב סביב כל השכונה, לא עשה כלום. השעה
כבר 9 בערב.
את האישה והילדים הרחיקו לשכנים, הגיעו 2 ג'יפים חדשים עם חיילים נוספים, בעוד
השב"כ מתקשר לשיחה חמישית ואחרונה עם פאדי. אמרו לו: "פאדי, הנשק שלמעלה, אנחנו
נכנסים למצוא ולקחת. יש יציאה סודית מהבית?" פאדי: "לא. רק דלת אחת קדמית יחידה."
השב"כ: "בפעם האחרונה, תסגירו את החמוש ולא נהרוס." בעת השיחה, עלו חיילים גם לבתים
שכנים וירו על הבית מבחוץ.
פאדי: "אם תמצאו נשק, קחו אותי." השב"כ: "אם לא נמצא, סימן שאתה ירית."
החיילים הרחיקו את פאדי כ-100 מטר מהבית, ונכנסו לבית, חיפשו והפכו, קרעו וזרקו
רימוני הלם שגרמו לחריכת מזרונים ושמיכות, ולהרבה טינופת. לא מצאו כלום.
קרוב לשעה 10 בערב החזיר הקצין לפאדי את ת.ז. שלו.
פאדי שאל אותו, "איפה הנשק שמצאתם?" הקצין צחק צחוק 'צהוב' (מרושע) והסתלק,
ללא כל הסבר או התנצלות.
טל הרן ונועה פרלסון, סייע בתרגום: נ.
תאריך הביקור בבית
פוריכ: יום ראשון, 22.4.07 אחה"צ
|
