|
עם נהגי
הטרנזיטים תושבי בית סירא ליד קוביות הבטון החוסמות את הכניסה לכפרים
ומונעות מתושביהם לעלות על כביש 443 שיושב על אדמתם.
ירדנו מהאוטו של תמר. קוביות בטון חוסמות את הדרך. מאחוריהן טרנזיטים. כמה
גברים נשענים, חלקם מעשנים, עומדים באפס מעשה או שכך נראה ברגע הראשון.
ג'יפ של הצבא עומד ליד, החיילים בפנים, סגור ומאיים. והכיבוש כולו במלוא
עירומו פרוש לפנינו. כפרים חסומים. חוסר עבודה. חיילים עם רובים וכוח
וזכויות יתר. והישראלים האחרים טסים על כביש אפרטהייד מול וליד העוול ולא
רוצים לדעת עליו ולא איכפת להם דבר.
יש אחד שהיה ליד המחסום, החיילים קראו לו והוא ברח לכיוון הזה. כמה קולות
בעירבוביה מספרים לנו. אז באו חיילים, שאלו מי זה. אז מוכר הקפה שכאן אמר
להם אני לא יודע, לא מכיר אותו, הוא מכפר אחר. אז את רואה מה עשו לו?
הצביעו על האדמה. שפכו לו את הקפה. והרביצו לו. זה בנאדם מסכן. אין לו
אוכל. לא מרוויח ביום אפילו עשר עשרים שקל. הוא לא יכול לעבוד בפנים. מנוע.
למה עשו לו ככה... יש לו יד שבורה וברזל ברגל... זה נכה, אז שפכו לו הכל על
הארץ שלא ירוויח כלום... זה שהם רודפים אחריו הוא בטח פועל. בגלל זה ברח
מהם, אולי שם כאן את התיק שלו. כל הפועלים באים לפה כי מוכר הקפה יושב פה
כל הזמן. אז החייל אומר לו של מי התיק, אתה חייב לדעת מי זה. אמר לו אני לא
יודע. לא מכיר. אז הם אמרו לו אסור לך לעשן. אסור לך לדבר. סתום את הפה.
ואחר כך בסוף נתנו מכות לאנשים פה. ושפכו הכל. ולקחו את הבנאדם. הרגל שלו
עם ברגים והיד שלו עם גבס. אז הם רצו לקשור אותו אבל היד שלו שבורה. אז
אומר להם שהיא ככה. והחייל אומר שלא איכפת לו.
הם לקחו אותו לשם, הוא עכשיו ליד המחסום.
עדיין דברים זרוקים על הארץ. הכל רק קרה. רוצה סיגריה אומרים? לא תודה
אמרתי.
עוצמת המציאות מחד, והלקוניות הטורדת בה היא מסופרת.. לא לקוניות,
יומיומיות, משונה.
זה החיילים האלה שעשו? הצבענו על הג'יפ ליד. כן, זה החיילים האלה.
כמה דקות אחרי שהגענו עם המצלמה, מצלמות אותם, יצא אחד מהם, קצין, ואמר
שאסור לנו לצלם, אמרנו מותר לנו והמשכנו לצלם אותו, והוא נכנס לג'יפ והם
נסעו משם.
ראית איך הם ברחו כי מסתכלים עליהם.
פניהם של חלק אדומים, אולי כי בדיוק ברחו מהחיילים וחזרו, אולי כי זה רק
קרה, כי דואגים למוכר הקפה...
אני בדיוק הייתי חוזר רוורס במונית מספר א', כשהם באו כאן. אז בא החייל
אלי, פתח את הדלת. עשה ברגל שלו ככה על המונית. והמונית בדיוק נוסעת. ותפס
אותי. אמרתי לו חכה שתעמוד המונית. בוא איתי לפה צעק, ועושה לי סימן של
אזיקים. אמרתי לו שבחיים אתם לא עושים לי כלבוש כזה. היו ארבעה חיילים.
כולם באו אלי ככה, תעמוד, שתוק, אמרתי להם לא.
זה היה לפני שבאתם בחמש דקות.
כשראו את המצלמה ברחו. כי יש מישהו שמחפש אותם עכשיו.
הם הלכו על יד העצים, אומר מישהו אחר וכולנו מביטים לכיוון שהוא מצביע.
הלכו לכפר עכשיו. תסתכלו שם. ואפשר היה ולו בקושי לראות ג'יפ מרחוק ליד
העצים על גב ההר. ושביל. ואז נשמעו קולות. ולקח רגע להבין מה זה.
זה כדורים, את לא שומעת?
שמענו.
הם בהתחלה של בית סירא, הם בכניסה לכפר. לא נכנסו עוד, אומר מישהו. אולי
יורים באוויר.
כמה דקות ארוכות ונוראות הם ירו ואז היריות חדלו.
המקום הזה שעמדנו ודיברנו בו הוא הכניסה שנחסמה לבית סירא וח'רבתא ובית
ליקיא וכפרים אחרים מכביש 443, הכביש שהיה הדרך לרמאללה ולכל מקום עבור כל
כפרי הסביבה. כבר כמה שנים אסור על התושבים השימוש בו. זה אומר שבמקום
להגיע בעשר, עשרים דקות לכל היותר לרמאללה עיר המחוז, עליהם לנסוע שעה
וחצי, דרך שישה כפרים, עם חורים ותעלות, בדרך לא דרך.
זה אומר שאסור להיות יותר עם צירי לידה או לגסוס או שתהיה התקפת לב כי הכל
חסום, וארוך, ומסוכן.
דרך המלך הסלולה והקצרה היא לבעלי זכויות היתר. שתי מערכות מוסר, שתי
מערכות כבישים וזכויות אזרח והזכות לחיים.
מאז שהם פנו לבית משפט באמצעות עורך דין מטעם האגודה לזכויות האזרח על
האיסור על הנסיעה על הכביש (היושב על אדמתם שהופקעה מהם ושמעולם לא מכרו,
באמתלה המגוחכת והמרושעת שהכביש נבנה לצורכיהם),
שההתנכלויות גברו.
לא שלא היו קודם, אבל לאחרונה כל הזמן. לפעמים כל יום ובמיוחד בלילה,
לעיתים פעם בשבוע, פולשים החיילים לכפרים, יורים, לעיתים באוויר, לעיתים
גז, לעיתים ירי של רעש רק כדי להפחיד.
זה בשביל להפחיד את הילדים אומר ע'. בשביל זה הם נכנסים. לע' יש שבעה ילדים
הוא מספר. אז בלילה באו, בשבוע שעבר, שמו את כולם בפינה, ככה באמצע הלילה.
כבר כולם ישנו. הילדים הקטנים מפחדים. והם יורים גז. גם על הילדים. קשה
מידי הוא אומר, קשה ... אם תראי את הילדים שלי הוא אומר, את תבכי. קטנים.
שנתיים. שבע שנים... לא ישנים... והם לפעמים כל יום באים. ופעם סוגרים את
רחובות הכפר. ולאף אחד אסור לצאת.
גבר צעיר אולי בן 30 אולי טיפה יותר, מתערב פתאום
בשיחה. פניו עזים ומופנמים. כך נראה, אחרי שסיפר הבנו.
יש לי ילד חולה, ימות עוד קצת... זה היה בעשר שהם סגרו. שאסור לצאת לרחוב.
עוצר... והילד לא בסדר. אז אמרתי לחייל תן לי לצאת מהבית, לרופא. אמרתי לו
עוד עשר דקות אני אחזור. הנה התעודה שלי אצלך. אמר לי לא. בחייך, אמרתי לו,
הוא ימות. הילד ימות.
אמר לי שימות בבית.
הוא אמר לי אסור לצאת, מבינה, הילד שלי חולה, אלה חיילים ממזרות כולם. ילד
קטן שימות בבית?
חזרתי לבית. שמתי על הפה שלי מים. מה נעשה. סגרו הדלת שמה. אמרו אסור...
הוא חולה מפה, בלב. בן 12. צריך טיפול, אמרו אל תצא מהכפר. לקחתי אותו
בבוקר. עד שעה 4 בבוקר חיכיתי שיצאו מהכפר. ולקחתי אותו.
את מבינה, אמר לי שימות בבית. על הילד שלי.
ואז שתק לרגע.
עם הנשק שלו עומד כמו גבר, המשיך. טוב שבחיים שלהם יש להם הנשק שלהם, אם לא
היה להם נשק כולם כל העשר, אשים אותם בבוץ, על הזבל אני אזרוק אותם.
וכולנו דממנו לרגע. כי בתוך ים הדברים, ואי הצדק, המופשט והמוחשי,
בנו הקטן והחולה כל כך, לקח את כל המקום, והדמיון, וסדרי העדיפויות,
וחיכינו, עד שמבטו שכך, והמשכנו.
אלה החיילים מפה, מהמחסום. מפה. כל הזמן. עונים לשאלה שלנו.
לפעמים חיילים באים ב 12 בלילה... אתמול בעשר בבוקר נכנסו לכפר. תפסו ילד
בן 10. התחילו לתת לו מכות עם המקל. אתמול זה קרה.
בלילה לא יכולים לישון. פוחדים, אומר איש טיפה יותר מבוגר.... הכל אסור. לא
לדבר. כבה את המנוע. לא צריך לשמוע אותך... כאילו אנחנו לא בני אדם.
קול אחרי קול, מספרים, על הפלישות, ועל הילדים המרטיבים בלילה, ועל איך
בח'רבתא באו חיילים בלילה וסגרו אנשים בחדר אחד ובזמן הזה חיפשו כסף ולקחו
גם, בית אחרי בית, ועל כמה קשה, וכמה היה קל יותר פעם.
קודם כל הכביש הזה מהכפר שלנו. מהאדמה שלנו אומר ח'. אצלכם כשבאים לפתוח
איזה דרך מאיזה תושב עושים להם כל הדברים ומשלמים להם פיצויים על הכביש.
אנחנו לא רוצים שישלמו לנו רק יפתחו לנו, יתנו לנו את החוק שאני אלך על
הכביש הזה. לא רוצה פיצויים מהאדמה שלי, רוצה שיתנו לי ללכת.... שאני אגיע
עד רמאללה... זה עושה לאנשים רק רע כל זה, סובלים אנשים, סובלים.
שני אנשים מתו במונית שלי, במחסום, כי לא נתנו לעבור אמר מישהו שעד אותו
הרגע שתק, חמור סבר עם כעס הדוק תחת העיניים. הם היו חולים, במונית הוא
ממשיך, ואמרו אסור לעבור. שימות באוטו שלך אמרו החיילים...
הוא לומד היסטוריה באוניברסיטה הפתוחה סיפר. רוצה לדעת הכל. כי הכל
מההיסטוריה. לא הייתי בעיר חמש שנים. רק פה. רוצים שנהיה כמו פעם...
הישראלי מותר לו ללכת ואני לא? פשוט דרום אפריקה.
שם בדרום אפריקה מקומות לבד, להם בילוי לבד, על הים לבד, אותו הדבר פה.
ואני עכשיו אולי שנה רביעית חמישית ששית לא נכנסתי לשום מקום. זה חיים?
לוחצים על אנשים יותר מידי. אנשים אחר כך... מה לעשות. אנשים ישתגעו. רוצים
לחיות. החיילים כל הזמן לוחצים על האנשים. שאתה לוחץ יותר מידי על הבנאדם.
אחר כך מה הבנאדם יעשה. יתפוצץ. ישתגע.
גם אם נקודת המוצא של ישראל לא היתה בלתי-מוסרית-בעליל-ושקרית, דהיינו שכל
מדיניות הדיכוי והמחסומים והנישול והלחץ היא תולדה של פיגועים ואילו לא היו
פיגועים לא היתה מקיימת כביכול מדיניות מפלה וכוחנית - מנקודת מבטו של הפרט
הפלסטיני אין שום קשר בעולם בין ההאשמות האלה אליו. ולא נתפש מבחינתו למה
אסור לו לנסוע על כביש שמקרב אותו למרחבי חייו, או לא לעבור במחסום חופשי.
כי מה זה קשור אליו.
וזה באמת לא.
הוא לא רצה להצטלם ולא צילמנו אותו. בשנות העשרים המאוחרות. על המצח שלו
פצע טרי. גם אותו היכו החיילים מקודם. הוא בדיוק לא מזמן איבד את אישור
העבודה שלו להתנחלות מבוא חורון, לכן יושב היה באפס מעשה בכניסה החסומה
לכפר בית סירא, כפרו, עם מכוניתו הפרטית בתקווה שמישהו ירצה לנסוע אצלו
כמונית למרות שהסיכויים קטנים כי במסגרת מעט האנשים המגיעים ממילא ישנם
טרנזיטים ומוניות מסודרות שאף הם בקושי מצליחים להתמלא במשך יום שלם למקום
זה או אחר.
אני הייתי עובד במבוא חורון. פותחים את השער בשביל הפועלים בשעה 7, שעה
בבוקר. ופותחים עוד פעם ב 5 עד 5 וחצי. וזהו סוגרים את הדלת. אם בנאדם צריך
לעבוד עד 7 בלילה, מה עושה... אני גמרתי בשעה 7, השער היה סגור, לאן אני
ילך. אז הלכתי למודיעין בשביל לבוא לפה. תפסו אותי המשטרה. אמרו איפה
הרישיון שלך, אמרתי זה הרישיון שלי. אמרו זה למבוא חורון, מה אתה בא
למודיעין.
אז אמרתי להם מה אני אעשה. אסור להישאר במבוא חורון. והשער סגור. אני רוצה
רק הביתה, בגלל זה.
לקחו אותי לתחנת המשטרה ועשו לי חקירה. פתחו לי תיק בתחנת מודיעין ועכשיו
הלכתי לבית אל לעשות מגנטי לחדש אותו. בשביל האישור. אמרו לי אין לך. יש לך
בעיה במשטרת מודיעין.
ככה די, אמרו אין לך אישור. ופתחו תיק. עכשיו לא נקי. ואין יותר עבודה.
זה מחבל צחק פ' על א'.
סיפר ששילם לעורך דין (לא מדובר בשכר הטירחה, אלא
בשכר סידור הענין) אלף חמש מאות שקלים כדי שיוריד את שמו מהמחשב של המישטרה
כדי שיוכל שוב לקבל אישור לעבוד בהתנחלות. ושהוא מחכה כבר חודשיים. וכלום
לא יצא, בינתיים.
בפעם השניה אחרי כמה ימים כשראינו אותו סיפר שעורך הדין הודיע לו שזה סודר,
ששמו נמחק מהמחשב, וזה אומר שאחרי כמה חודשים ללא עבודה שוב יוכל בקרוב דרך
שערי המקום להיכנס לעבודה במבוא חורון. עד ששוב השער יהיה סגור. כי סיים
אחרי חמש וחצי או כי לחיילים לא התחשק לפתוח את השער. ואז אולי תתפוס אותו
המשטרה, ואולי לא מיד, ובסוף כן. ושוב ייאבד את אישור העבודה.
לח', שעבד בהתנחלות מבוא חורון איזה זמן עד שחדלו לחדש לו את האישור, בעל
בית שעבד אצלו שם חייב לו שלושים וחמישה אלף שקלים ושאינו משלם כבר שלוש
שנים.
אולי בגלל זה.
כמה טובה שיטת המניעה הגורפת והאוטומטית לרודפי בצע נצלנים. מפסיקים לבקש
את העובדים, והמינהל האזרחי (מין ישות מפלצתית בשרות הכיבוש והנישול באמתלה
של טיפול באוכלוסיה האזרחית) לא ינפיק אישורים. כמה קל... בעל הבית לא רוצה
לשלם, או שהגיע זמן לפיצויים, אין בעיה, פשוט לא מבקש את הפועל יותר,
ואוטומטית לא ינפיקו לו אישור. והוא יהיה מנוע מלהיכנס לאן שעבד קודם. ואם
ייתפס ללא אישור הרי הוא 'פושע'. והגוזל מוגן.
עוצר טרנזיט ויורדים חמישה בחורים צעירים, והולכים בנחישות לכיוון המחסום.
חיילים תפסו אותם מתברר ליד מחסום נעלין, מחסום פנימי שנמצא כמה קילומטרים
עמוק יותר בשיטחי הגדה. היכו אותם שם, לקחו להם את תעודות הזהות ואמרו להם
ללכת ברגל לכיוון מחסום בית סירא לקבל את תעודות הזהות חזרה. האחד, נ', מלא
צלקות, אוזניו בולטות, כמעט נער. תסתכלי תסתכלי מה עשו לי, הוא אומר, פניו
מאוד ילדותיים עדיין, לבוש אדום חזק, מוזנח במיוחד, חסר שקט. לפני שבועיים
היכו אותו עם כת של רובה. בפניו. שם בנעלין. החתך לא הגליד עוד. הוא עצמו
משבטין שליד נעלין. החיים שלנו לא נעים אומר. לא טוב. הולכים רק בשביל
להביא כסף לאחים שלנו הקטנים. כל הזמן מרביצים. צועקים. בוא לפה, מי שלא
עונה להם מרביצים לו בנשק. עכשיו תפסו אותנו. החייל אומר לי יא בנזונה מה
אתה עושה פה. אמרתי באתי לעבוד, רק לעבוד. אמר לי תביא תעודה. נתתי לו
תעודה והרביץ לי ברגל שלו ואמר לי לך למחסום. ברגל. אמרתי לו זה הרבה דרך
שלי ללכת למחסום ברגל. אמר לך ברגל או שאני ארביץ אותך אם לא תלך. אמרתי
לו, צריך ללכת עכשיו? אמר לי אם לא תלך עכשיו למחסום בשביל התעודה אני
אזיין אותך. אמרתי לו בסדר אני הולך. עושים להם נעים שלא יעשו בלגן. עושים
בשביל ככה. רק שלא יעשו בעיות.
אנחנו שומעות עוד ועוד על מחסום נעלין. שהוא ממוקם ליד מקום שלא סיימו
לבנות שם את החומה. והרבה פועלים מנסים מזלם לעבור שם כדי לעבוד. ולכן הפך
מרחב פתוח וחופשי לאכזריותם הממוסדת והפרטית של החיילים. שאורבים להם
ומכים. ועוצרים אותם לשעות. ולעיתים סתם מפחידים ומכריחים לעמוד עם הגב
לכיוון זה או אחר, לזמן ארוך. או שלא מחזירים את תעודות הזהות. אז מסתננים
שמה מספר נ'. מי שרוצים לעבוד... מה יעשו.
ואז כולנו רואים אוטו מישטרה כחולה המגיע ליד. ועוצר. שוטר ושוטרת מוציאים
אדם צעיר, שרשרת על הרגליים, ידיים אזוקות מאחור. משחררים את ידיו
ורגליו והוא משפשף את הפרקים שלו כל הזמן. מזרים שם
דם כך נראה. השוטר נותן לו את תעודת הזהות שלו. הוא מגיש משהו לשוטר שלא
ראינו מה הוא.
מה עשה, אומרים אנשים. פועל, רוצה כסף לילדים שלו, שיאכלו. לאחים הקטנים
שלו.
אנחנו רואות פועל עייף. וחושבות שלא התפרנס היום. כי ניתפס.
הבחורים הצעירים שוב פונים למחסום כדי שיתנו להם את תעודות הזהות.
מרחוק אנחנו רואות ששני חיילי מחסום נותנים את תעודות הזהות לפועלים
הצעירים. שחוזרים. עוברים במהירות את קוביות הבטון, ונכנסים לאחד הטרנזיטים
ונוסעים. לשבטין כניראה.
הבחורים שנתפסו ינסו שוב להסתנן, כי מה יעשו אומר ח'. הם חייבים להתפרנס.
צריכים להביא את הלחם לילדים, למשפחה, לאחים.
יהיה פה אינתיפאדה של אוכל אומר מישהו. בנאדם צריך לעבוד. אנחנו בני אדם
טובים. לא בסדר ככה.
לפני זמן היתה אישה בהריון מספר הסטונדט להיסטוריה, שהוא לקח אותה דרך כל
הכפרים. וילדה באוטו, כי לא הגיעו. ילדה ילדה צחק. היה מזל.
אני נמאס לי מהחיים כאן אומר ח'. נמאס לי. רוצה ללכת איפה שאני רוצה. רק
ללכת איפה שאני רוצה. ללכת וללכת...
למה הם עושים את כל זה. שלא נאכל? שלא נעבוד? שלא נביא כלום לילדים?
בערב שחררו את מוכר הקפה.
באו, הטיחו את מרכולתו על הארץ, היכו אותו, איימו עליו ועצרו אותו, ובערב
שחררו אותו, עד הפעם הבאה.
יש משהו משונה נורא במקום הזה. הגלוי כל כך ופתוח לעיני כל. במרחק כמה
מטרים מהדרך עליה דוהרים הישראלים. איך זה שאינם רואים, חשבתי. האינם רואים
את קוביות הבטון, האינם שואלים עצמם מה זה אומר שהדרך כאן חסומה, עם שלט
שעליו רשום כפר פלסטיני, בלי אפשרות להיכנס אליו או לצאת ממנו. האם אין להם
עינים?
זה שוב היה יום רביעי... מחסום קלנדיה לפני כמה שנים... אב ובנו הקטן עמדו
וחיכו לתורם, ואז ניגשו, תעודתו של האב נבדקה והוא היה 'רשאי' לעבור, בנו
הקטן לפניו, כשחייל ללא כוונה תחילה אני חושבת, אלא מתוך נמהרות לא קשורה,
מקרית, התנגש באב מאחור.
האב נהדף טיפה קדימה ופגע בבנו שהשתטח על האדמה.
האב שידע כי דחף אותו חייל, לא אמר דבר, לא התקומם
ולא מחה, קימור פניו לא השתנה, לא הביט אחורנית, בדממה הרים את בנו הקטן,
שקם מחריש אף הוא, והם המשיכו ללכת, כמו לא נפל דבר, בנו הקטן לפניו והוא
אחריו.
החייל שדחף שלא במתכוון את האב, ראה כי נדחף האב ושבנו השתטח, איננו עיוור,
הסתובב אל חבריו והחל מתבדח איתם על דא ועל הא, לא מחמת אכזריות מיוחדת, לא
נראה היה שהיתה בו כל התכוונות מיוחדת, הוא לא רווה שום נחת נראית ממה
שקרה, אני די בטוחה שהוא לא התכוון להפיל את הילד, וכשצחקק עם חבריו זה היה
בעניניהם שלהם וזה לא היה קשור בכלל למה שבדיוק קרה. כובש ונכבש - הנכבש
יודע, רואה, אבל שותק, מחריש, כובש עצמו. הולך, כי את חייו עליו לשאת, את
בנו, את מה שנותר, ברגע הזה לעבור את המחסום היה חשוב מלזעוק את צדקתו.
מלתבוע אותה.
הכובש אינו רואה, מביט ולא רואה. דבר לא קרה מבחינתו, אב פלסטיני שנדחף
ומפיל את בנו איננו דבר.
איה קניוק ותמר גולדשמיד. ינואר 2008 |
