דם על הידיים אבל לא על שלנו
blood on their hands not on ours

כל כך מדהים אותי שוב ושוב המילים דם על הידיים, שנאמרות אך ורק על לוחמים פלסטינים, ולעולם לא על חיילים ישראלים.
איזה בחור שהיה בחיל קרבי אין לו דם על הידיים.
מי לא רצח באופן ישיר או עקיף פלסטינים או לבנונים. מי לא ירה מטנק או מטוס או רובה או תותח.
מי לא שפך דם.

ומה חושבים ההורים של החיילים המתים או החיים שלא רוצים שישחררו אסירים פלסטינים עם דם על הידיים (כדי לשחרר את החייל השבוי גלעד שליט) שבניהם עשו ועושים בצבא.

מה בדיוק יש בקצה של הפגז שיוצא מהטנק, והפצצה שמוטלת מהמטוס, והכדור שיוצא מקנה הרובה, יונת שלום? עץ זית? סוכריות?
בקצה של תותח של טנק יש פגז שהורג. ומי שירה פגז או כדור מרובה או פצצה ממטוס סביר מאוד ששפך דם.

כי זה מה שזה להיות חייל.

הם לומדים לירות ומתאמנים על לירות ומחכים בשקיקה להיות יכולים לירות סוף סוף ולהגשים את יעודם הצבאי במלואו. ולרוב הם גם יורים. כי לכך נועדו. כי את זה התבקשו לעשות. כי להיות חייל זה להרוג את זולתך. גם אם זה זולתך הפושע לתפישתך, או זולתך הראוי למוות, או זולתך הפחות באנושיותו ממך. עדיין, להרוג זה להרוג.

ומה אם היה מצב הפוך שבו ישנם הרבה שבויים ישראלים ושבוי אחד פלסטיני והיה דיבור על להחזיר את השבויים הישראלים בתמורה לשבוי הפלסטיני. והורים פלסטינים היו אומרים שהם לא מסכימים שמנהיגיהם ישחררו שבויים ישראלים בתמורה לשיחרור שבויים פלסטינים שיש להם דם על הידיים.
מי ישוחרר אז בחילופי השבויים. מי שאינו חייל קרבי? רק מי שאין לו מעבר לכל ספק דם על הידיים? מי שלא היה לוחם?
כי מה לעשות, למי שהורג יש דם על הידיים. ככה זה. לא משנה מאיזה גזע הוא. גם אם מהגזע הישראלי.

אילו החברה הישראלית ובמיוחד הורי החיילים לא היו מתעקשים על עליונותם המובנית של החיילים הישראלים, לעומת אלה המתנגדים לכיבוש, הפלסטינים.

ואילו היו מעזים לומר שהחיילים וביניהם החייל השבוי גלעד שליט אינם קורבנות אקראיים שנשבו אלא חיילים שנשלחו לפגוע בעם הפלסטיני, לדכא אותו ולשלוט בו ולמנוע ממנו חופש. ושזו גם המסגרת בה גלעד שליט נישבה. כחייל היושב בטנק סביב עזה הנצורה.

ואילו לא היו מציעים להרעיב ולהרוג את תושביה של עזה ולמנוע מהם אוכל ותרופות ומצרכי יסוד.

ובמקום זה אמרו את הדבר היחיד הרלוונטי והוא קבלו את ההצעה של החמאס בלי להתחסד ולהטיל את האחריות על החמאס רק כי זה הדבר הקונסנזואלי לומר. כלומר אילו נלחמו על חייו של השבוי הישראלי ולא על דימוייהם הם, דימויי העליונות המוסרית השגורים והממאירים של החברה הישראלית המדכאת -החייל גלעד שליט היה בביתו עם משפחתו, הוא ועוד מאות קורבנות פלסטינים עם ובלי דם על הידיים הנקברים בבתי הסוהר של ישראל ללא משפט צדק וללא זכויות אדם שהיו חוזרים הביתה להוריהם ומשפחתם המחכים להם.

אלא שכניראה מה שנראה אוביקטיבי אינו נחווה ככזה. כי העולם נגלה בשפה, מתוחזק בשפה, ונוצר בשפה. זו השפה שקובעת ויוצקת משמעויות בתוך דם המילים. ולא המעשה קובע כפי הנראה את הכינוי המוסרי שינתן לו, אלא מי הוא זה שקיים אותו. האם הוא בן השבט או לא. והאחר השייך לשבט אחר למרות שאפשר שנוהג באופן שווה ודומה מקבל כינוי מוסרי אחר.
האחר רוצח והדומה הורג או מגן. האחר הוא מחבל והדומה חייל. לא כי המעשה שונה אלא כי זהות המקיים שונה.

אבל למרות כל קימוטי השפה והשיח, העליונות המוסרית וההתחסדות, הרצחנות והבגידה, השוני במילון המוסרי כשמדובר באחר, עדיין למרות הכל לירות זה לירות, והאחר מת כי מישהו ירה בו בין אם הגן או התקיף, בין אם היה ראוי לשפוך את דם המת או לא, בין הוא מהם או מאיתנו, דמו נישפך, ולמי שירה וגרם למותו יש דם על הידיים.

גם אם היורה היה יהודי והמת הוא 'רק' פלסטיני.

blood on their hands not on ours

Again and again I'm stunned buy these words, 'blood on their hands', that are uttered when referring solely and always to Palestinian combatants, never to Israeli soldiers.
What combat soldier has no blood on his hands?
What combat soldier has never directly or indirectly murdered Palestinians or Lebanese? Who has not fired a tank or rifle or cannon, or dropped a bomb from the air?
Who has not shed blood?

And the parents of dead or living soldiers who do not want Palestinian prisoners freed who have blood on their hands (in return for the captive soldier Gilad Shalit) – what do they believe their sons did or do in their military service?

What exactly is there at the tip of the shell fired from the tank, in the bomb dropped from the air, the bullet fired from a gun – a dove of peace? An olive tree? Candy?
The tank fires a shell that kills. And he who fired a shell or bullet or dropped a bomb, is highly likely to have shed blood.

Because that is what being a soldier means.

They learn to shoot and practice shooting and wait eagerly to finally be able to shoot and fulfill their military mission to the full. And indeed they usually do, for that is what they have been meant to do. For that is what they have been required to do. For to be a soldier means to kill the other. Even if this other is criminal in your eyes, or deserves to die, less of a human than you are. Still, killing is killing.

And what if the opposite were true, and there were numerous Israeli prisoners and a single Palestinian captive, and the issue at hand was the freedom of Israelis captives in return for that of the Palestinian. And Palestinian parents would be saying they cannot let their leaders free Israeli prisoners with blood on their hands in return for the Palestinian.
Who would then be freed? Anyone who is not a combat soldier? Only such as have no blood on their hands, beyond the shadow of a doubt? Whoever was not a warrior?

For what can one do – anyone who kills has blood on his hands. That is the way it is. Regardless of his ethnicity. Even if Israeli.

If Israeli society, especially soldiers' parents were not to insist on the inherent supremacy of their sons versus the Palestinians resisting their Occupation.

if those parents would dare to say outright that the soldiers - including the captive Gilad Shalit - are not random kidnapped victims but rather soldiers sent forth to harm the Palestinian people, oppress it and control it, and deny it liberty. And that this was the framework in which Gilad Shalit was taken prisoner - a soldier manning a tank outside besieged Gaza.

If, instead, they did not suggest to starve and kill the Gazan population and deny it food and medication and basic utilities, and would instead say the only possibly relevant thing: namely demand to accept Hamas' offer without any self-righteous poses nor placing the responsibility on Hamas only because it is the consensual thing to say – in other words, if they had struggled over the Israeli captive and not their own images, the images of moral superiority so rampant and malignant in oppressive Israeli society - then soldier Gilad Shalit would already be back home with his family, like hundreds of Palestinian victims with and without blood on their hands, buried alive in Israeli prisons without just trial, their human rights violated. They would be back with their parents and families so eagerly waiting for them.

But apparently that which seems objective is not experienced as such. For the world is manifested in language, maintained in language, created in language. Language is what establishes and casts meaning in the blood of words. Apparently it is not the deed that establishes its moral appellation but rather he who does it. And whether he belongs to the tribe or not. The other, belonging to another tribe – even if he might be carrying out a similar deed – will be given a different moral appellation.
The other is a murderer. The similar kills or defends. The other is a terrorist. The similar – a soldier. Not the deed is different but the identity of the doer.

But in spite of all the folds of language and discourse, the moral superiority, the self-righteousness, the murderousness and the treason, the different moral vocabulary attributed to the other, still and in spite of it all, shooting is shooting. And the other is dead because someone shot him, whether in defense or offense, whether the dead man's blood had to be shed or not, whether he belonged to them or to us. His blood has been shed. And the person who fired the shot and caused his death has blood on his hands.

Even if the shooter was Jewish and the dead man, 'only' a Palestinian.