|
קודם גזלו להם את האדמה, עם הזיתים, וירו עליהם, ושמו אותם
בבית סוהר, ואז את הבאר, ובנו פילבוקס ליד שמשקיף כדי שלא
יבואו למים שלהם, ולאדמתם, ואז הם ירדו למחסום ומכרו לחם,
כדי להרוויח שישים שקלים ביום, לעיתים פחות, ואז חיילי
המחסום מטיחים את הלחם על הארץ, או אומרים להם לכו, עופו
מכאן, והם מתרחקים, ואז הם חוזרים, ולעיתים הכל מתמלא בחול,
ולעיתים מרימים מהחול וממשיכים למכור.
אני מבקש שלא תהיה פה. אתה תהיה מאחורי החיילים שלי נקודה.
ביקשתי מימך יפה. אומר החייל הממושקף הגבוה, כניראה מפקד
המחסום.
שמעת מה הוא אומר הבנזונה הזה. למה לא כאן, אומר נעים בשקט,
ונסוג אחורנית, למאחורי אותו קו דמיוני, אותו קו של כוח
ששרטט המדכא הצעיר בתנועת ידו, מצביע למקום אחר כמה מטרים
מהמקום בו עמד נעים קודם, הדומה דמיון מוחלט למקום שבו עמד
אלא ששם לא ביקש לעמוד, ונעים נסוג ושוב נעמד, מחכה לאחותו
שאמורה להגיע משכם, ומידי פעם מנסה למכור עוד כמה כעכים,
כי זה מה שהוא עושה.
זה היה לא מזמן במחסום חווארה, אחד המחסומים סביב שכם
המכותרת, אין כניסה או יציאה אליה אלא דרך נקודות מניעה,
המחסומים, ששם עומדים חיילי צבא הכיבוש והדיכוי ומונעים
מהתושבים את המעבר. יום שבת אחד, אחר ונבדל ודומה וזהה
לשאר הימים והשנים של המחסום המסוים הזה וכל האחרים ושל
חיים תחת הלמות הדופק של הכיבוש.
נעים חי בעוריף, כפר קרוב להתנחלות יצהר שעל ההר. התנחלות
יצהר שכולה יושבת על אדמות שנגזלו מפלסטינים בכוח, שרובן
הגדול נמצא בבעלות פרטית פלסטינית מובהקת והשאר שבעלותן לא
נקבעה סופית. אין רגב אדמה אחד עליו יושבת ומתפשטת יצהר,
ששייך, ולו גם באמצעי מרמה או דילים מפוקפקים כרוב הקניה
של אדמות של ערבים מראשית הציונות, ליהודים.
למשפחתו של נעים היו שלוש מאות ושבעים דונמים ובהם אלף עצי
זית. פרנסת המשפחה מזה דורות רבים. מאז שנגזלה אדמתם כולם
איבדו את אמצעי המחיה שלהם, ולו הזעומים, עם ולמרות הכיבוש.
כשניסו לחזור לאדמה לרעות בה כבשים, או לקטוף זיתים ירו
עליהם, או עצרו אותם. לכן ירד למחסום למכור לחם.
בכל יום הוא מתעורר בשתיים וחצי שלוש לפנות בוקר, יוצא
בארבע, מונית שרות מהכפר עד זעטרה, שם מחכה עם אחרים עד
שמגיעה בארבע וחצי מכונית עד א-ראם, מא-ראם מונית שרות
לרמאללה, שם קונה שש מאות כעכים, לו ולכמה חברים אחרים
המוכרים כמוהו במחסום.
הוא מגיע בשש וחצי למחסום חווארה, בשבע מתחיל לנסות למכור.
לפעמים זה כמה פעמים ביום הוא מספר. ארבע עד חמש פעמים,
שבאים החיילים וזורקים את הלחם על הריצפה, מטיחים, עם
הידיים, או אומרים אחורה, עופו... ואז הוא מתרחק מאה מטרים
ואחרי שעתיים שלוש חוזר, כי מה יעשה.... בבוקר היום באו
פעמיים. ופעם שלישית מעט לפני שבאנו הוא אומר... אמרו
יאללה, זוזו... שלוש שניות יש לכם, מי שלא זז אני זורק.
אחורה, מהר... לשניים זרקו את הלחם על הארץ.... אחד עומד
ליד, בחור גבוה גם הוא מעוריף. קודם סילקו אותו והוא נסוג,
ואז חזר, ואז שפך לו החייל את הלחם לתוך החול.
השומשום עדיין מזוג באדמה שלרגלינו.
אני אמרתי לו, אומר נעים, תרביץ לי ולא תזרוק את זה. אז
הוא אמר עכשיו אני אשים אותך בג'ורה. בגלל שאני אמרתי הוא
אמר. אמרתי לו, אתה לא אוכל את זה? זה לחם, למה תזרוק לחם?....
תגיד ברוך השם כל יום, אבל למה אתה זורק לחם... הוא לא
רוצה שאנחנו נתפרנס כאן, הוא אומר, אחרת בשביל מה?
כבר סוף היום. הכעכים לא ממש טריים. מעט אנשים קונים.
עוברים מהר. גם להם לא קל, הילדים המוכרים נדחפים לעברם,
לעיתים זה לא מתקבל יפה והם נהדפים, והמבוגרים רק מכריזים
בקול, שישה בעשר שקל.
הבחור שזרקו לו את הכעכים בבוקר עומד באפס מעשה. אולי אין
לו כבר מה למכור. או שסיים מה שנותר לו. רואים שהם חבורת
חברים, המבוגרים והצעירים.
מה כבר אנחנו מרוויחים ביום, כולה עשרים שקל הוא אומר לנו
אחרי רגע, מהבוקר עד הערב. ואז הוא בא, החייל הזה, ואומר
אל תעשו... איך הוא עושה ככה. איך... המשפחה זה מה שחשוב
לי, זה הכל. רק להביא להם, יש לי עכשיו גם ילד בן עשרה
חודשים, אם אני לא אביא לו אוכל מי יביא לו, מי, הממשלה לא
מסתכלת עלינו בשום דבר, גונבת לנו.
העיקר שלא יהיה לנו פרנסה, בשביל זה, אומר נעים.
היו נעים ואברהים שגם הוא מעוריף, שכנים, ובנו של אברהים
בן השתים עשרה בערך, והבחור הגבוה שזרקו לו בבוקר את הלחם,
וילד נוסף בן ארבע עשרה ממחנה עסכר, ועוד שניים קטנים ממש
מבורין. עגלה אחת, ועוד ארגז על הבטון, והשאר מסתובבים עם
שקיות ניילון שחורות ובתוכן כמה כעכים בלבד, אולי כי אם זה
ייזרק, שזה לא יהיה הכל.
החייל מרחוק אומר לתמר אל תצלמי אותי. הבחור הגבוה אומר
תצלמי, תצלמי תצלמי... היא ממשיכה לצלם.
בדיוק עובר ליד הצעיר מבין המוכרים, הילד מבורין, ילד אולי
בן אחת עשרה. הם מספרים שיש לו אחד עשר אחים, שעזב את בית
הספר בשביל לעבוד, שהוא ואביו מפרנסים את כל המשפחה, לאביו
גם בסטה לא רחוק הם מספרים... איך הם זורקים לו, קובלים
כולם, אחד עשר ילדים בבית והחיילים זורקים לו, תסתכלי, לו
אסור?
המבוגרים יותר שומרים מרחק מהחיילים המסתובבים לא רחוק,
והנערים המסתובבים מוכרים בגלוי ממש רק כשהחיילים מסובבים
פניהם ואז מהר הם מושיטים את השקיות לפני העוברים, רק הקטן
מבורין מוכר בלי מעצור.
כבר מאוחר, רואים שהילד הצעיר כבר גם כן עייף, לא כל הזמן
מנסה למכור. החיילים מידי פעם אומרים לו לזוז ממקום כלשהו
למקום אחר. הוא זז וממשיך. שש בעשר נשמע מכל כיוון, כעכ
כעכ. החייל ניגש לעוד מישהו ואומר לו לזוז. ואחרי עוד איזה
זמן רק מרחוק, זוז הוא מסמן לו עם קימור כף יד קטנה,
שאומרת הכל. ושוב הילד זז צעד וחוזר. והחייל מפנה גבו. עד
הפעם הבאה.
נער אחד עם חולצה אדומה נשען על הגדר. בן ארבע עשרה אולי.
זה הנער מהמחנה. מעסכר. שם אין כלום אומר נעים, אז הוא
מוכר פה, וכל הזמן החייל זורק לו ואומר לו לך מפה, ללכת
הביתה יותר טוב בשבילו... מה אני אגיד לך איה, בעיות כאן,
אין אחד שאין לו בעיות.
חבר'ה, בבקשה ללכת מעבר לחיילים, נשמע קולו של המפקד...
ועובר זמן... והרוכלים מנסים למכור, ופה ושם מצליחים,
אפילו שמעט.... ושוב מגיע חייל זה או אחר, ואומר שמישהו זה
או אחר ילך למקום זה או אחר שאינו שונה בדבר מקודמו מלבד
העובדה שמקום שעמד רצה לעמוד ונשלח לאן שאיננו רוצה.
ואני חושבת הם מוכרים לחם. גברים, עם ילדים, וילדים
שמוכרים כי המבוגרים לא יכולים, והחיילים הצעירים האלה
פשוט מבקשים למנוע מהם את האוכל, כפשוטו, שלא יהיה להם
אוכל בבית... האם זה כוח שפשה, האם זה מה שכוח עושה, האם
זה כי אינם רואים בני אדם שיש להם פנים, אלא רואים גזע,
מבטא, ושעליהם הם מביטים מנקודת עליונות משטיחה, מאיינת,
האם מולם יש חיות ולא בני אדם שהם משתעשעים בלענות אותם,
כי הרי ולו גם לשיטת הקלישאות של הכיבוש אין הרוכלים
מבחינתם מסכנים את הביטחון, והם אפילו לא טוענים את זה, רק
מונעים מהם את הזכות להתפרנס, וכניראה לשם זה נשלחו.
את האדמה של משפחתו של נעים פשוט לקחו. הם עלו לקטוף והיה
שם בולדוזר, שהחל עוקר זיתים ומתנחלים שאמרו להם לכו. הם
הלכו למנהל האזרחי ואמרו, מה פתאום לקחתם את האדמה שלנו,
אז מישהו שם אמר להם שהאדמה היא שלהם, של היהודים, משנת
שלושים ושבע. האם הכוונה אלפיים שנה אחורנית או מאתיים לא
ברור. נעים אמר לו שזו האדמה של אבא שלו וסבא שלו שקנה
בכסף, בלירות, אז האיש מהמנהל הציע להם אחד עשר אלף שקלים
על השטח, אבל נעים אמר שכל דונם עולה עשרים אלף דולר והם
לא הסכימו.
את יודעת, עכשיו בדיוק בזמן הזה, כל שנה בחודשים האלה,
הולכים וקוטפים זיתים... היינו חיים מהזיתים, אבא שלי וסבא
ואני וכולנו, כל שנה עושים כסף מזה, אוכלים מתפרנסים, היום
לא נותנים לנו, זהו...
כל זה החל בשנת אלפיים... בערך... שלקחו... אותי לקחו לבית
סוהר לאחד עשרה חודשים. זה היה בגלל שאני עליתי למעלה אל
העצים, לקטוף, שיהיה משהו בבית, אחד עשרה חודש הייתי בדמון.
על מה, על כלום. אמרו אתה באת לאדמה של המדינה שלנו, ככה
השופט אומר, אתה עשית טעות אמר, עבדת וקטפת זיתים וזה אסור
והיית זורק אבנים על הדתיים. וואלק אני לא יכול לשחוט עוף,
והוא אומר שאני יכול לעשות ככה.
זאת האדמה שלנו.
עכשיו אני עשרה חודשים בחוץ. בעצם יותר, מה 26 לדצמבר. אחד
עשרה חודש ישבתי, אין שליש ואין מנהלי גם.... יש לי עכשיו
ילדה קטנה, אני אוהב אותה, שישים שקל כל יום, ברוך השם,
מביא לה וופלס מביא לה מותק שתאכל משהו, אני לא רוצה שתבוא
פעם לשכן שלי ותגיד תביא לי עשר שקל, לא אוהב את זה, אני
יעבוד בכבוד שלי אפילו אני מוכר אבנים. ברוך השם הנה
מסתדרים. זהו. חיים, מספיק אני קם בבוקר ואומר אני חי.
אי אפשר ללכת לשם, זהו, מי שהולך כדור בראש. אח שלי הלך
למעלה לאדמה, בשנה האחרונה הזו, ונתנו לו כדור ברגל, כי
הוא רוצה להביא זיתים, לא גומי, חי, עד היום צולע, יצא
בסדר... אף אחד כבר לא עולה כבר למעלה.... זה שבע שנים ככה
אומר אברהים בינות לדברי נעים... מאז לקחו, שבע שנים מאז
אין כלום.
גם לאברהים לקחו את האדמה עבור ההתנחלות. עשרה דונם. ועשרה
דונם של אחיו. זה היה לפני שנה. במקרה של אברהים כינסו
בעלי אדמות והגיע נציג של הישראלים והציע להם חמש מאות
דולר על כל שטח אדמה. הרוב אמרו לא. שלא מוכנים. שני אנשים
מתוך העשרה שכונסו אמרו כן. התנאי היה שהם יחתמו על נייר
שהם קיבלו כסף תמורת האדמה. איברהים ומשפחתו לא הסכימו
ואיבדו הכל.
והייתם באדמה מאז שלקחו שאלתי. הוא מספר שמסוכן. המתנחלים
רודפים אחרי מי שמגיע לאדמה עם נשק. עם כלבים. עם
טרקטורונים. כבר עשרה אנשים הוא מספר נפצעו מיריות של
מתנחלים כשבאו לקטוף זיתים בחלקות האדמה שלהם.
ואז מה קרה? באה משטרה למעלה ואז משמר הגבול. הכל הכל
בלגאן היה. ועשו סגר. על הכפר. המון המון עשו סגר. אסור
לאף אחד להסתכל מן החלון. כל יום, חודש.
נשארה לכם אדמה? לי אין לי, לקחו הכל. לי יש עכשיו רק בית.
מה שיש ליד הבית, זהו.
מי משתמש עכשיו באדמה? הם, לא אנחנו. הם קוטפים את הזיתים,
והולכים לכפר קאסם ועושים שמה את השמן.
וגם את הבאר הם לקחו הוא אומר, באר על אדמת שתי המשפחות,
שלו ושל נעים. זה קרה כשנעים היה בבית הסוהר. זה המתנחלים
שלקחו מספר אברהים, פשוט הגיעו כשהחיילים שומרים עליהם
ושמו צינורות לכיוון ההתנחלות, לדשא שלהם, בשביל היופי...
זו באר נהדרת, היינו מביאים בקבוקים גדולים, של שמונה עשרה
ליטר, ועם החבל, מוצאים את המים, איזה מים, איזה טעים,
עכשיו אין...
מישהו כל הזמן שומר שם על הבאר? יש פילבוקס וחיילים שכל
הזמן שומרים עם מצלמה ומשקפת ונשק אם אנשים נכנסים לאדמה.
רואים את הואדי. את הכל. פעם הלכתי עם הכבשים לשם, ליד
הבאר, מספר נעים, מייד באו חיילים, אמרו פה גמרנו, אסור,
ועכשיו ניקח את הכבשים שלך ונשים אותך בבית סוהר.. למה, מה
עשיתי.. פה עומדים לבנות וזה כבר האדמה שלנו, הם אמרו....
והיה בלגנים, זה, מצביע בידיו על מכות מריבות. היה ככה,
מכות מכות. בעיות ככה. וזהו, עכשיו האדמה שלהם. לא הולכים
לשם.
הם תפסו את הבן שלי מספר אברהים, החיילים, תפסו אותו ולקחו
אותו עד שעה אחת בלילה, עד שעה אחת בלילה לקחו אותו, שחטתי
כבש עליו, יום אחרי מתי היה חוזר הביתה, נשבע לך באלוהים,
אני לא משקר עלייך.... בן כמה היה? לפני שנה זה. בן שלוש
עשרה.
לקחו אותו משעה עשר בבוקר עד אחת בלילה, והיינו בדיסיאו,
ואני מחפש ואני מחפש, כל המשפחה מחפשים, אני חשבתי שהוא מת,
זה בן, מה את חושבת זה בן, מה זה לקחו אותו עד שעה אחת
בלילה, זה ילד, אמרו לו שישימו לו כדור בראש, שאם תחזור
למעלה ניקח אותך עוד פעם ולא תחזור לבית ונהרוג אותך, אמרו
שלא תחזור לבית, שנשים לך כדור בראש, בגלל זה הלב שלי כואב
עליהם, כואב עליהם הרבה, אני לא אוהב אותם הרבה.. אבל צריך
לחיות, להתפרנס, חמש ילדים יש לי חמש....
ואני חושבת, לקחו לו את הילד. פשוט לקחו אותו וחטפו לו
אותו ולא טרחו לומר דבר להורים ושמו אותו לבד באיזה
פילבוקס לשעות ואיימו עליו שירצחו אותו. ככה. כי הוא
פלסטיני. כי הוא לא נראה. כי הוריו לא נראים. כי להוריו
אין דם חם ורגשות והלב שלהם לא מתהפך כשהילד לא חוזר הביתה.
הם לא רואים בני אדם. הם לא רואים פנים.
בחלק היותר דרומי של המחסום, לכיוון הכפר חווארה, איפה שיש
תחנת מוניות, ודוכנים של רוכלים, פגשנו שוב בחור שכבר
פגשנו בעבר, שמוכר שתילים, שלפני כמה שבועות סיפר איך
באותו הבוקר הגיע ג'יפ מהמנהל האזרחי עם הוראה כתובה שעד
יום שלישי שזה היה יומיים אחרי שהיינו, לפרק את כל הדוכנים,
ולא, יבואו ויהרסו ויקנסו.
כך היה כתוב. כך גם קרה הוא מספר, בדיוק. הם באו כמו
שהבטיחו, הרוב כבר היה מפורק מקודם, ומה שלא, הוטח על
הריצפה.
והיום, איך היום שאלתי?
היום זה שבת, הוא מסביר, הם לא הורסים בשבת, בצד הזה, בצד
השני כן, כאן רק מסתכלים, הצביע על חיילים במרומי הפילבוקס
הקרוב, בימים רגילים הם יורדים משם ומסלקים, או זורקים על
הארץ, אולי בשבת הם לא עובדים, אולי נחים.
בשבוע שעבר הוא מספר הם באו שלוש פעמים, ראשון שלישי
וחמישי.
ביום ראשון הם זרקו לו את הבסטה, הפכו אותה, עם הידיים,
איבדתי מאה חמישים שקלים לזבל הוא אומר... זעטר, כרוב,
כרובית. עצים. הכל זרקו, פעמיים האחרות אמרו לנו תסתלקו.
לאיפה שהמוניות.
איפה שאין עבודה רק שם מותר לעבוד.
זו לא העוולה היחידה, או העיקרית, או הגרועה ביותר. אבל זו
אחת מאלה החושפות בדיוק מצמרר את הכיבוש, ואת מטרותיו, לא
הרישמיות, ואת הרפש שפשה בכל מקום.
צבא 'ההגנה' לישראל בשיטתיות, בעיקביות, בחריצות, ובגאווה
מתעלל ברוכלים.
בכל מקום בשטחים שישנם רוכלים, הוא רומס אותם, רודף אותם,
במתכוון, על פי ההוראות.
ומי הם? אנשים שאין להם מה לאכול, שלרוב הייתה להם עבודה
אחרת שאיננה עוד בגלל הכיבוש, בגלל מחסומים, בגלל איסור על
כניסה לישראל. בגלל שמתנחלים בחסות הצבא ואיתו גנבו להם
אדמות ועקרו להם זיתים.
רובם מפרנסים משפחות גדולות, לרובם אין ברירה, כי אילו
הייתה להם לא היו מפקירים את עצמם לאיזור הפרוץ הזה שבו הם
קורבנות קונסיסטנטים לכל ספקטרום צורות האופל והשחיתות
והגיזענות והקהות והכוחנות ותאוות ההתעללות לשמה שספוגה עד
תום, במהות שירות הכיבוש.
מכים אותם, רומסים להם את הסחורה, הופכים להם עגלות. בדרך
כלל חיילים, ולוא דווקא ספציפים.. בשנים האלה, אלה היו
יחידות שונות, עם צבע נעליים שונה, ומגילים שונים,
ובמחסומים שונים, אבל ההתעללות ברוכלים ממשיכה כל הזמן,
היא הקבוע.
זה לחם אומר נעים. לחם. איך הוא זורק לחם. איך. על הארץ.
בנזונה, בנזונה. זה אוכל זה. זה אוכל של אלוהים.
איה קניוק
27.1.2007
|
