אנחנו לא מטפלים בדברים כאלה...
על ההתעללות בילדים מקבצי הנדבות.

זה קרה ב 2005, ושוב ב 2006 ו-7 ו-8 ו-9 ו-10 וזה קורה גם עכשיו, שוב ושוב, לאור יום, לפי החוק והנורמה, מתעללים כוחות הכיבוש השונים בילדי משפחת שואמרה, מחמד, אחמד, ראמי, חוסאם ויונס, ובכל הרוכלים האחרים.

זו לא הייתה אז הפעם הראשונה שהמשטרה התעללה בילדי משפחת שואמרה. רק אחת מרבות. מחמד האח הגדול בן ה 15 טלפן וסיפר שניידת משטרה חטפה את חוסאם, אז בן שמונה וחצי, מהצומת שם מכר מסטיקים, ונעלמה, וביקש שנעזור. הפעם זכר גם לרשום את מספר הניידת שהנחנו אותו לכתוב כששוטרים יפגעו בהם שוב.
מחמד נורא דאג הפעם, וגם אנחנו דאגנו, כי מניסיוננו המשטרה לעיתים משאירה את הילדים בשדה רחוק. כך כבר קרה עם אחמד ועם ראמי, אבל חוסאם הוא רק בן שמונה וחצי, ואיך ידע לחזור לבד, אמר לנו מחמד שוב ושוב. תמצאו אותו, ביקש, תופר פנימה את הדמעות המציפות אותו, למרות נסיונו להתגבר.

טילפנו למשטרה.
ילד נעלם, אמרנו.
באמת? ענה קול קשוב ואחראי ומלא איכפתיות ציבורית, העושה את מלאכתו. מה שמו?
שמו חוסאם.
חוסאם? ואז השתרר רגע של שקט. ושוב נשמע קול. אה, אנחנו לא מטפלים בדברים כאלה.

חוסאם איננו ילד מסויים ששמו חוסאם. ילד יפה במיוחד, בן שמונה וחצי, שעיניו רכות, ועצב זקן מזוג במתיקות שלו כמו תכריך.
כי חוסאם אינו ילד, או אדם.
חוסאם הוא פלסטיני.
זו מהותו.
וזו אינותו.
וזה גם גורלו.
 

לעיתים זו 'רק' גזלת הסחורה. דהיינו שוטרים שלוקחים את הסחורה מהילדים, סחורה שנקנתה בכסף, מבלי להחזיר, מבלי לתת תמורה, או טופס החרמה כלשהו.
לעיתים אלה החיילים המעמידים את הרוכלים הקטנים בקור ובגשם על תלולית ליד המחסום, כעונש, או מטיחים את הסחורה על הריצפה, שוב ושוב, ולעיתים כאמור לוקחת אותם המשטרה בניידת ומשאירה אותם בשדה רחוק, שיגיעו לבד, שילמדו. ולעיתים זה גם מכות, עם או בלי מקל. חיילים או שוטרים. בשדה שליד, או בניידות עצמן, או גם באמצעות אָלָה, כמו שעשה השוטר דוד רביבו לארבעת הילדים אחרי שניצודו, בחדר המדרגות המזוהם של מחלק הנוער ברחוב שלומציון.

הגשנו בשמם של הילדים תלונה במח"ש כנגד השוטר דוד רביבו.
לא כי חשבנו שהוא האשם היחיד, או שאם דוד רביבו עצמו לא יתעלל יותר, ההתעללות בילדים וברוכלים בכלל תחדל.
אבל נגדו הגשנו. כי היה לנו שמו. וכי הילדים ביקשו, כי הם פחדו ממנו כל כך.
כי לא יכולנו לחלץ אותם מחייהם, כמה שרצינו. מהורות פגומה השולחת אותם יום יום מבוקר עד ערב לסכנה הזו, ומהכיבוש שאינו רואה בהם אדם. אבל לפחות שדוד רביבו, זה שבנוסף לכל השאר משתמש כלפיהם גם באָלָה, שהוא לפחות לא ימשיך להפחיד אותם כל כך, קיווינו יחד איתם. ביהירותנו ותמימותנו חשבנו שאותו לפחות נסלק. כי הרי היו לנו את ארבעת הילדים ועוד שניים נוספים שאינם בני המשפחה, שהיו מוכנים למסור עדות נגדו. לזהות אותו ככזה שלקח אותם למיחלק הנוער, והיכה אותם באלה, ואיך שוטר אחר אמר לו למה אתה מרביץ להם, שוטר שהם יכולים היו לתאר אותו אם נשאלו. ופרטים מדוייקים על המתעלל עצמו, על מראהו ועל הניידת שלו ועל השותף שלו, ואנחנו עצמנו, בעלות הפריבילגיות שאינן פלסטיניות, גם אנחנו יכולנו לתת עדות על זה שהשוטר הזה שבו מדובר, שקרן. או לפחות יכול לִדְבַר שקר. על איך הגענו לצומת פעם, והילדים אמרו לנו שהוא בדיוק לקח להם את המסטיקים העלובים שלהם ושם בבגז' שלו ושאלנו אותו והוא הכחיש שלקח להם, ואז הגיע השותף שלו אז, מתנדב, שהציג עצמו בשם, ולא ידע מה נאמר קודם על ידי שותפו, ואמר לנו שאכן לקח דוד רביבו לילדים את המסטיקים, שאכן ישנם שם בבגז'. כלומר גנב להם. בניגוד למה שאמר דוד רביבו עצמו. וכל זה אף מצולם בוידאו, וגם אותו היה ניתן לזמן לעדות, ואותנו.

לפניכם התלונה שהגשנו למח"ש, עימה דעתם של כמה אנשים בעלי השפעה, חבר כנסת אז, מנהל המועצה לשלום הילד, ואז תשובת מח"ש (המחלקה לחקירות שוטרים) אותה קיבלנו לאחר אינסוף נדנודים קרוב לשנתיים אחר כך, והיא אומרת שאין מקום לחקור.

שוטר שיש לו שֵם היכה ילדים באָלָה. ישנם עדים. ישנה חוות דעת על זה שהוא אדם שלא דובר אמת. ישנן חוות דעת על זה שהכרחי לחקור. וישנה תשובת מח"ש שאין כאן דבר לעשותו.

כי במדינה שזכויות אזרח הן על פי גזע, והזכות לקניין ולבריאות וחינוך ותנועה ועבודה הם על פי גזע, גם הגדרת הילדות כך מתברר, היא על פי גזע.
כי רשויות השילטון והכיבוש כמובן משלבות ידיים כש"האויב" הוא פלסטיני. גם אם הוא ילד. כי אין כזה דבר ילד פלסטיני. יש רק פלסטיני.
ואם הוא פלסטיני דמו מותר.

וזה הסיפור כולו, של פלסטינים תחת כיבוש, מאז ועד היום, בין הנהר לים.