נגד שירות חובה
against conscription

אירגון 'רופאים לזכויות אדם' ערך מסיבת עיתונאים במלון אמבסדור בירושלים. הנושא היה הלחץ של מדינת ישראל על חולי סרטן וחולים במחלות קשות אחרות בעזה, באמצעות השב"כ, לשתף פעולה עם ישראל כנגד בני עמם, בתמורה לאפשרות לצאת לטיפולים מחוץ לעזה.
 
הדעת לא סובלת את המחשבה. אדם מחובר לצינורות, לעיתים גוסס, שזקוק לטיפול שאין בעזה, בדרכו למצרים, לירדן או לישראל. כשיגיע למחסום, יילקח הוא או בן משפחתו לחדר צדדי, שם יושב איש השב"כ, ויתבקש לבגוד בבני עמו בתמורה לרשות לצאת. אם ייסרב, יישלח אחורנית, אל מותו הכמעט ודאי.

היינו שם במסיבת העיתונאים. היו דוברי ערבית והיו דוברי אנגלית וצרפתית וגרמנית וספרדית. לא היה עיתונאי ישראלי יהודי אחד, כך לפחות היה נדמה. אבל איך יכול להיות, חשבתי לעצמי, שהם אינם כאן בהמוניהם סביב נושא כזה. הרי גם אם הם חושבים לעצמם שזו עלילה על ישראל ועל שיטותיה. גם אם הם חושבים שלא יתכן שכך קורה, הם הרי עיתונאים. הם אמורים להיות אלה המערערים על כוח, החותרים לאמת, המעמידים את הידע והזכות לידע מעל שיקולים אחרים. והרי מדובר במעשה, שאם נכון, יש לו חשיבות עיתונאית ממדרגה ראשונה.
 
האפשרות שישראל, כמדיניות רשמית, בריש גלי, רוצחת חולים במחלות ממאירות אם יסרבו לבגוד בבני עמם, לא עורר שום סערה או דיון ציבורי. העיתונאים היהודים-ישראלים ברובם המוחלט לא חשבו שאלה חדשות חשובות.

אני חושבת שהסיבה האמיתית שבגללה הם לא הגיעו, וכתבו כמו שכתבו, היא חלק מהתשובה לאיך מדיניות נפשעת כזו מתרחשת בקלות הזו ובשתיקה הציבורית הזו, בארץ שאין בה דיקטטורה וצנזורה ואף עיתונאי לא יסתכן אם ידווח דברים כנגד מדיניות הממשלה.
ולטענתי, הסיבה היא שזה בגלל "שירות חובה". כי גם הם היו בשירות חובה.

"שירות החובה", שהונהג ב 1953 הפך את כל האזרחים הלוקחים בו חלק, לחלק בלתי נפרד מהמדיניות. המדינה איננה עוד מושג מופשט, שבינו לבין הפרט ישנו תריז ומרחק.
מעשיה של המדינה מתקיימים באמצעותו: 'דם' מעשה המדינה על ידיו.

טקסי החניכה של המאפיה וכנופיות וקבוצות אחרות (שנוהגות באלימות ממוסדת שלרוב אינה תואמת ערכים רווחים, ולעיתים אף אינה חוקית), קיימים בין השאר כדי לדאוג לזה שהנכנס לשורותיהן יוחתם בחותם השייכות.
המבחן או טקס השייכות הוא לרוב פשע. וכך, המתקבל לשורותיה, כבר ביצע עבירה בשם הקבוצה.
מרגע זה ואילך, נאמנותו מובטחת.
כי להביט באופן ביקורתי על הקבוצה, הוא להביט בעצמו, ולסכן אותו.
תחושת שייכותו, ציותו ושתיקתו, מובטחים.
 

'אבל מישהו צריך לעשות את זה', אומרים ההורים היהודים-ישראלים השולחים ילדיהם לצבא, שנה אחרי שנה ודור אחרי דור. כי 'העולם כולו נגדנו', ו'טוב בני מאחר', כי 'זו המדינה שלי', ו'חובה צריך לקיים גם אם כרגע אני לא מסכים עם המדיניות', ו'מה יקרה כשיגיעו הרעים באמת', אומרים אחרים.

בלי להעמיד את השאלה על מידת האמת של הנרטיב היהודי ישראלי ציוני בסיפור המציאות, ובלי שאלה על צידקתו, נניח שהמצב הפוליטי וההסטורי היה בדיוק כמות שהוא היום, ורק לשרת בצבא לא היה חובה.
האם גם אלמלא היה שירות חובה, היו ההורים ממשיכים לומר את המילים: 'אבל צריך צבא', ו'טוב בני מאחר'... והאם גם אז היו אומרים שאין ברירה אחרת, כל זה בזמן שהאחרים בני גילו ודורו יעשו דברים אחרים.

התשובה היא לא. אילו ההליכה לצבא לא היתה חובה, גם בתנאי מציאות דומים, לא היו ההורים רוצים שילדיהם ילכו לצבא, בהכרח.
אבל מדוע לא, נשאלת השאלה. הרי צריך צבא אמרו הם עצמם, ומישהו צריך ללכת... מדוע אם כן, אם לא כולם ילכו, ואם זו לא חובה, הטיעונים האלה כבר חדלים להיות תקפים?
כי טיעונים אלה לא היו האמת של המוטיבציה מלכתחילה. רק קלישאות שהתרבות מציעה, כדי לתת שם נוח לדחף הקונפורמיזם והצורך להיות כמו כולם, שהוא חלק בלתי נפרד, ולא רק במובן השלילי, של האנושיות.

אולי כי ההליכה לצבא, במסגרת שירות החובה, הוא טקס ההשתייכות הישראלי. ואם לא כולם עושים, הוא חדל להיות. וכשמוסט ממימדיו המיתיים והסימבוליים, אל הקונקרטיים, יאמרו רבים ובצדק, מדוע שאכלה חיי וזמני ואת שנותי הצעירות על זה, דווקא על זה.
 

אגב, השירות בורמאכט שקם בשנת 1935, היה שירות חובה. לשורותיו התגייסו צעירים במסגרת חוק מדינה, ועשו כמצוותו. גם הם, כמו בכל מצב שבו יש שירות חובה, הלכו בלי קשר למעשה מדינתם, והאמינו,כך יש לשער, שזה מה שצריך לעשות, כי זו חובה, הם והוריהם.
האם מי מאלה הטוען שיש ללכת לשירות חובה ללא קשר למה המדינה מקיימת, חושב שהיה עליו ועל בניו, אילו היה חי אז ושם, להתגייס במסגרת שירות חובה גם לורמאכט?
סביר שיאמר: 'לא, זה משהו אחר. הם הרי בסופו של דבר קיימו פשעי מלחמה. פשעים נגד האנושות. מעל מעשיהם מתנוסס דגל שחור. לא לכל צבא צריך להתגייס. לשם לא. ואצלנו זה עדיין לא ורמאכט'.
אבל אם חובה מקיימים כי היא חובה, ואם ללכת ולשרת, הולכים בלי קשר למעשה המדינה, כי צריך צבא, כי עדיף בני ולא אחר, כי זו המדינה, אז מדוע לא לורמאכט? איך אפשר מהנקודה של ערך הציות לשמו לומר שצבא אחד ראוי לשרת ואת האחר לא.

'בכל זאת, למרות חוסר השלמות האפשרי, הרי אנחנו לא פציפיסטים, ולא משנה מי צודק או למה אנשים מתגייסים, בכל זאת צריך צבא', אומרים דווקא אלה שבאמת נגד המדיניות, למרות שממשיכים לשרת אותה, הם ובניהם.
צבא מקצועי ומתוגמל, שהיה מושך אנשים מוכשרים, היה לכל הדעות, טוב מצבא של מתנדבים שחלקם הקטן בעלי כישרון טבעי למלאכת עשיית המלחמה שהם נשלחים לקיים.
'אבל האם אפשר שצבא שכיר יהיה נאמן כצבא חובה', הם ממשיכים לומר, ובצדק, 'הרי ברגע שלשירות יש תמורה כספית, קשה להאמין שעבור תמורה כספית מישהו יסכים לסכן את חייו.'
מתברר על פי מחקרים רבים, שהנאמנות והנכונות להסתכן בקרב, מאפיינת חיילים שכירים לאורך ההיסטוריה, אפילו כאלה שהם בכלל מבני עם אחר וזרים, שלמטרת המלחמה אין כביכול שום משמעות בעבורם.
כך למשל במקרה של אנשי הלגיון הצרפתי, ולא רק הם.
נראה, שכל החיילים, שכירים ובשירות חובה כאחד, רואים חשיבות ביחס של חבריהם לנשק, ומונחים על ידי זה כדבר ראשון. ובמובן הזה, על פי המחקרים, צבא שכיר אינו שונה בנאמנותו ומוכנותו להקריב ולקיים מעללי 'גבורה' מצבא חובה.

אז מדוע יש צבא חובה?

כי אילו לא היה צבא חובה, היה נפגם ונסדק חותם השייכות של כלל האזרחים ההולכים לצבא למעשה המדינה.
מעשה המדינה היה הופך לדבר שהמדינה עושה אותו, ולא אני ובני.
ואז בהכרח היתה אובדת הנכונות האוטומטית של האזרחים להצדיק ולהסכים לקיים את מדיניות המדינה, לא משנה מה היא. ומדינאים היו נתבעים לתת מענה.

כמו למשל מה שקרה במקרה של מלחמת ארצות הברית נגד עיראק.
בהעדר שירות חובה, לא כל אזרח ואזרח שרת את מדיניות המדינה ולא נגזר עליו לשרת אותה, וכך מתקיים שם המרחק ההכרחי והנכון בין הפרט לבין מעשה המדינה. המדינה איננה הוא. לא כל מה שהיא עושה עשה הוא. ולכן, הוא יכול לבחון גם אותה בלי החשש שבכך ייאמר משהו עליו. וכך אכן קרה. למרות ההתלהמות הפטריוטית, והשקרים ששיקרו בעלי הכוח, ואהבת המלחמה המתקיימת ממילא, עם הזמן החלו אנשים לשקול את צידקת המלחמה.  ואמרו בקלות יחסית שהיא נפשעת ולא מוסרית.

וכמו מה שלא קרה אי פעם בישראל, שרוב אזרחיה של מדינת ישראל (ולא במקרה, מהמגזרים שחלה עליהם חובת השירות בצבא) לא היו ביקורתיים מעולם לצידקתה המוסרית של מלחמותיה. ולא רק הם אלא גם רוב העיתונאים. ולא צריך היה צנזורה כדי שעיתונאים יהודים-ישראלים, ישרתו את המדיניות הרשמית, יסרבו להיות ביקורתיים, יטענו שם פטריוטיים, ויקבלו את עמדת המדינה כלשונה, וזאת כשלא נשקפה לעתידם שום סכנה אילו עירערו וקבלו ושאלו שאלות על מניעיה האמיתיים ועל צידקתה.
כי גם הם היו בצבא. כי המדיניות זו הם. כי בניהם שם. כי להביט בה מהצד הוא גם להביט במראה.

כי לומר דברים חמורים על מעשה המדינה, בתנאים של שירות חובה, הוא לומר, 'אני ובני'.

הוא לומר אני עשיתי, לא הם, לא המדינה, לא הכיבוש, אלא אני. 
וזה, כאמור, הקשה מכל.

שירות החובה אם כן הוא ההמצאה הגאונית והנוראה ביותר של ישראל. תפקידו להחתים את תושביה היהודים בנאמנות לא מוסרית למעשיה של המדינה, לא משנה מה הם. תפקידו ליצור טישטוש בין מעשי המדינה למעשי היחיד, וליצור ביניהם זהות. מה שהמדינה עשתה עשה האדם הפרטי, עשה כל אדם.

וכגבול מוכנותו של אדם לכנות את מעשיו ומעשי ילדיו בשמם, זה גבול מוכנותו לכנות את מעשי המדינה בשמם.

ולכן לא צריך בישראל דיקטטורה או שלטון צבאי ולא צריך צנזורה, ולא סכנת חיים למי שפוצה פיו כנגד מדינתו, כדי שהרוב יצייתו, וישתתפו וישתקו, כשצריך.
מול רצח חולי הסרטן של עזה, מול מה שבישראל מכונה 'מבצע עופרת יצוקה' ובשאר העולם 'הטבח בעזה', ומול כל שאר הפשעים כנגד העם הפלסטיני, מאז ועד היום. כל מה שצריך הוא שירות חובה.

איה קניוק