צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies

על הדיכוטומיה בין הכיבוש ומקיימיו.פרטים על הדימוי

אני מדברת רק על אלה שהם נגד המדיניות. על זה שאני רואה בתוך השנים בתימהון גמור אנשים, ובמיוחד נשים, המספרות על בנן ההולך בדיוק לצבא או למילואים, כדבר מובן מאליו ובטבע הדברים ומבורך.
הן אומרות את זה לעיתים תוך כדי ההפגנה נגד אותה מדיניות אותה הוא מקיים, ולא נראה שהן מרגישות שום סתירה, להיפך.
איך זה ייתכן?

ואני לא מדברת על אלה שרע להן מזה שהוא בצבא.
ויש כאלה.
שניסו הכל או כמעט הכל, לשכנע אותו ולהראות לו אחרת, וויתרו, כי זה הבן שצריך והכרחי לקבל, לא חשוב מה הוא עושה. או בגלל בן הזוג שדוחף שהוא יילך, או כי הן חלשות. וכדי לא לאבד אותו. וכי הן מתבלבלות. ודוחות את המחשבה, הרבה פעמים עד שהכל מדי מאוחר.

אני רק מדברת על אלה מהן שרצו שילך, ושחושבות שנכון ללכת לצבא לא משנה מה הצבא עושה, ולכל המלחמות באשר הן.
גם לזו הנוכחית, האחרונה, שלא היתה מלחמה, אלא טבח.

האם בגלל מיסוך הלשון. כי הן מספרות את מעשי הבן במילים אחרות. במילים שקופות.
אומרות הלך לקיים חובתו, מבלי לתת קונקרטיזציה למעשה החובה הזה. או שצריך צבא, מבלי להגות במפורש מה הוא זה שהצבא מקיים בפועל. מבלי לומר, בני לקח רובה או מטוס או טנק, וירה על אנשים תחת כיבוש ומצור וגזלה ממוסדת, התעלל בהם ומנע מהם וטבח בהם.

האם כי הוא בנה, ולעולם לא תכנה אותו בשמותיו המפורשים גם כשהוא מקיים דברים פסולים. כי הוא בנה. גורה שיצא לה מתוך הבשר ולעולם תמשיך לחוות אותו שם, במקום ממנו יצא.
אהוב ומבורך וצודק וחכם ויפה ומוסרי כי הוא הבן.

ואיפה הגבול הנכון בין הנטייה הטבעית והצודקת כשמדובר בבנים ובבנות לא לראות אותם במלוא אחריותם וזהותם כשהיא פושעת; גם כשאגואיסטים, תועלתנים או מנצלים, גונבים ורוצחים, כי זה הבן או הבת. שלא בחרו להיוולד. שמתפקידה לקבלם לא משנה מה, ואפריורי, כי אלה ילדייה - לבין זה שבגלל שאלה הבנים והבנות המקיימים את המעשים הנפשעים, היא מגייסת דיכוטומיה תמוהה בין המדיניות לבין מקיימיה החיילים כמו הן ישויות נפרדות.

ואז המילה הכיבוש מחליפה את המילה הכובשים או המוציאים לפועל. והמילה חובה מחליפה את המילה נישול ודיכוי ורצח. והמילה אנחנו מחליפה את המילה בני או בתי, והמילה תרומה מחליפה את המילה ציות, והמילה טוב את הרע.

וכך ובכותלי הדיכוטומיה ושינוי השפה, הבנים והבנות יכולים להמשיך להישלח להרוג ולדכא ולטבוח, ומברכים אותם בצאתם.

איך אפשר לעמוד ולקבול על מדיניות שהבן מקיים, כשלא התנגדו שילך לקיימה. איך הן אומרות, על ההפצצה ועל הרצח אני מוחה, על המדיניות ועל הפוליטיקאים אני קובלת, ואילו על בנה אומרת הוא עושה את חובתו. או עשה, וטוב שכך.
איך אפשר?

אולי כי נוח להן כך.
אולי כי הן לא באמת מוכנות לצאת מהכלל, ולטלטל מושגי יסוד אוטומטיים כמו שלשרת בצבא זה טוב, ושזו האזרחות האולטימטיבית, ושחייל ובמיוחד לוחם הוא מודל של ערך ונתינה והקרבה לכלל.
וכי גם הן ובני זוגן היו בצבא, ושרתו את אותה מדיניות, ונצרבו והוטבעו בחותם השייכות, וננגעו.
וכי לקרוא לדבר בשמו הוא להביט במראה עמוקה מדי וקשה מדי ולדבר כך גם על עצמם, ומה עשו הן והם, בתורם, במסגרת שרות חובה; שכמו הדיכוטומיה בין כיבוש למקיימיו, הוא אחד האמצעים היעילים ביותר בשימור המציאות באשר היא, איומה ככל שתהיה.

יתכן שזו גם הסיבה שהתפתח אותו מודל של ערך הידוע גם בכינויו הציני 'יורה ובוכה'. מודל החייל - (המוציא לפועל של המדיניות), ההולך לקיים את הרע (בעיניו) וסובל מלבטים ומרגשות אשמה - שהפך דימוי של ערך.
וכך, לא זה אשר אינו משתתף במלאכת הדיכוי והטרור הממוסדים הינו המבורך, אלא דווקא זה שמשתתף במלאכת עשיית הרע, אבל סובל ומתייסר.
זהו היורה ובוכה. שהוא בעצם איש הנורמה, ההולך בתלם לא משנה מה הוא התלם רק כי זה הוא התלם, ומתהדר ומתפלש בסבלו כמו היה הוא הקורבן של מעשיו (שכביכול נגזר עליו לקיימם), ולא התוקף הפושט לתוך ביתם של פלסטינים ויורה עליהם ומונע מהם חיים, רק כי הם אחרים ממנו או כי כך נאמר לו לעשות.
האדם הרגיל, המוסרי באופן שגור, שבאמת ובתמים לא תמיד גזעני במיוחד, ולא אלים, ואכן היה שמח אילו מעשה המדינה היה אחר מכפי שהוא.
מי שנענה למסרי תקופתו בלי רגש עז כזה או אחר, מי שמציית.

אכן, קשה לקרוא למעשה הבן פשע, ולהודות שמה שהוא מקיים הוא פסול, ובשרות הפסול, כי זה הבן.
מי שרשום במקום העמוק מכל.

אני זוכרת שפעם לפני שנים כתבתי על חייל שהוא קלגס. ואמא של חייל בעת ההיא, שקראה את דברי, כעסה והתקוממה ואמרה שאסור כך לומר.
בני חייל, היא טענה, ובני אינו קלגס. לכן, חייל אינו קלגס.

אולי אנושי מצידה להתנגד למילים שלי. אך אינו נכון.

ואכן כמה תובעני וכמה מורכב לאם להיות יכולה לשאת את הסתירה בין ידיעת שמות מעשיו של הבן, לבין זה שזה בנה. כמה קשה, למרות שזה הבן האהוב והיקר מכל, לעמוד בהירה וצלולה בלי שום מיסוך ושינוי שפה ולומר:
רע הוא עושה, למרות שהוא בני.
ולא לומר:
הוא בני, ולכן מעשיו אינם רעים.

קשה להביט במראה.

ובוודאי, כמו שמקיימי המדיניות נוטים לעשות, כמובן נכון גם להאשים את הגנרלים, ואת הפוליטיקאים, ואת הפשיסטים, וכמובן את הימין הקיצוני והלא לא כל כך קיצוני ואת המתנחלים והטרנספריסטים המוצהרים, בזה שהם אחראים ישירות למדיניות הממשלה ולכיבוש ונוראותיו, ולטבח בעזה.
הם, אכן לא רואים בני אדם, ולא רוצים שלום, וחושבים שגזע אחד עליון על מישנהו, ושזכותו של האחד לחיים ולכבוד ולביטחון גדולה יותר.
אלא שזה לא בגללם שהמדיניות לא משתנה ורק מעמיקה.
כי אותם אי אפשר לשנות, רק להכריח. הם נתון כמו האבנים והשמש ומבנה האדמה. בין אם בהשקפתם או בציניות שלהם.
הם מה שהם ולא יהיו אחרים.

אבל הם לבדם לא היו יכולים לכפות את המציאות הזו, אלא אם אלה שנגדה, היו משרתים אותה גם כן, דור אחרי דור. וזה בגלל המוכנות לשרת את המדיניות לא משנה מה היא - שמירה על התנחלות, או עמידה במחסום, או להפיל בתים על ילדים ולהרוג אותם ולירות עליהם בעודם בורחים, רק כי זו המדיניות - שהכיבוש ומעשה הנישול והגזלה והטרור הממוסד רק ממשיכים ומעמיקים.

את שביל האופל יוצקים באמצעות השפה. באמצעות שינוי המילים. ובאמצעות הדיכוטומיה.

וכך האימהות מכנות את ההשתתפות במעשה ההתעללות והדיכוי של העם הפלסטיני, שירות. ולטבח בו, מילוי חובה. וטוענות שגם אם הכיבוש רע, ושהן נגדו, זה לא החיילים, שרק ממלאים את חובתם.

וכך גם אפשר בקלות המשונה הזו לעמוד בהפגנות נגד מעשה המדיניות, כולל זה האחרון, הטבח בעזה, ובאותה העת, וללא כל קונפליקט, לברך את הבן בדרכו לקיים את מעשה הטבח.

את אומרת שאין ברירה, שמישהו צריך, שמה אם יום אחד יבואו הרעים באמת מה אז, ומי יעמוד שם מולם.
שכך צריך לעשות.

ואני אז שואלת אותך, אימו של החייל, אילו למשל סיפרת למישהו מהפלסטינים המזדמנים שמחית איתם או בעבורם, שבזה הרגע בנך יורה על ילדים שאולי הם קרובי משפחתו, ואולי מחר יירה עליו, ויסלק אותו מביתו, ויכפה עליו ללכת בדרכים צדדיות כדי שיהודים יוכלו לנסוע בלי לראות אותו.
בברכתך.
ושבמחסום שמונע ממנו ללכת ברחבי חייו, יושבת כרגע בתך, כי כך צריך את חושבת, ומתעללת בו במסגרת ציותה לחוקים שנשלחה לקיים.
האם יסכים איתך שרק המדיניות היא הפושעת ולא אלה המקיימים אותה, בנך ובתך.
שהם רק ממלאים הוראות.

האם יבין את טענתך שטוב שבנך מקיים מה שהצבא עושה, למרות מה שהצבא עושה?
ושזה לא הוא המקיים את המעשים שהוא מקיים, אלא אלה ששלחו אותו, הממשלה והפוליטיקאים. ולא הוא המסויים, השוחר שלום. ולא את ששלחת אותו לשם. שזו השיטה?

שזה הכיבוש?

והוא, בנך, את מה שהוא כביכול לא עושה, עושה עם המון קונפליקטים. מתייסר ובוכה. כי הוא טוב. ומציית. כי הוא מוסרי. וסובל. ויורה. וטובח, ומדכא, ובוכה, ויורה. ויורה. ובוכה. ויורה.

ויורה.

האם יבין ויכיל ויקבל הקורבן, את הדיכוטומיה הזו בין מעשה ההתעללות והגזל והרצח לבין מקיימיו החיילים?

בין האגרוף לאצבעות?


 
איה קניוק         

 
 
 
 

On the dichotomy of the Occupation and its executors.image's details

I speak only about those who oppose the policy. About the fact that over the years I have been watching, in utter amazement, people and especially women who talk about their son who is just off to his regular or reserves army service, as if it were self evident and within the natural order of things, and welcomed.
At times they say it while protesting against the very policy that he carries out, and they do not seem to feel any kind of contradiction, quite the contrary.
How is this possible?

And I am not referring to those who suffer from the fact that he is in the army.
There are those, as well -
who have tried everything, or nearly everything, to dissuade him, to show him another way, and given up, because it's their son and he must be retained no matter what he does. Or because their spouse pressures him to go, or because they are weak. And so as not to lose him. And because they get confused. And reject the thought, time and again, until it is altogether too late.

I speak only of those who wanted him to go, who think it is right to go to the army no matter what this army does, and to all its wars, be they whatever they are.
Including the present one, the recent one, the one that was no war but a massacre.

Is it because of the screening of language. For they tell the deeds of their son in different words. Transparent words.
They say he went off to do his duty, without concretizing this act of duty. Or that we must have an army, without saying outright what it is that the army actually does. Without saying, my son took a rifle or a plane or a tank, and shot people under occupation and siege and institutionalized robbery, and harassed then and brutalized them and restricted them and slaughtered them.

Is it because he is her own son, and she will never utter his explicit names
even when he does wrong.
Loved and blessed and just and smart and handsome and moral because he is the son.

And where is the proper line drawn between the natural and appropriate tendency not to see sons and daughters in their full responsibility and identity even when it is criminal; even when they are egoistic, opportunistic or exploitative, when they steal and murder, for it is their son, their daughter. Who did not choose to be born. And it is her duty to accept them regardless, and a-priori, for these are her children – between this and the fact that because these sons and daughters commit these criminal deeds, she recruits a strange dichotomy between the policy and its soldier agents, as if these were separate entities.

And then the word occupation replaces the term occupiers or agents or executors.
And the word duty replaces the term dispossession and oppression and murder. The word we replaces the word my son or my daughter, and the word contribution replaces the word obedience, the word good or right replaces the word evil or wrong.

And thus within this dichotomy and transformed language, these sons and daughters can go on being sent to kill and persecute and slaughter, and they are sent off with a blessing.

How can one stand there in protest of a policy carried out by one's son, not having protested his actually going off to carry out this very policy. The way that mother says it - I protest the bombing and the murder, I complain of the policy and the politicians. As for her son, she says he is doing his duty. Or did. As well he should.
How is this possible?

Perhaps because it's convenient that way.
Perhaps because they are not really willing to stray from the flock, to shake such automatic axioms such as army service is good, it's the ultimate act of citizenship and that a soldier, especially a combatant, is a model of valor and giving and self-sacrifice for the sake of the collective.
And because they and their spouses have been in the army and served that very policy, etched and imprinted in them as a seal of belonging, and were infected.
And because calling this thing by its name means looking in a mirror too deep and too difficult, and speaking thus of themselves, of what they themselves had done in their own turn of mandatory military service – that like the dichotomy of occupation and occupiers, is one of the most effective means, of preserving any reality, horrific as it might be.

Perhaps this is also the reason for the development of that exemplary value cynically termed in Hebrew, 'shooting and crying': the model of the soldier (policy agent) who goes forth to do evil (in his own eyes) and suffers from deliberations and guilt feelings – a model that has become an image of value.
Thus, not the one who refrains from institutionalized oppression and terror is the worthy individual, but rather the one who actually takes part in the mechanism of evil, albeit tormented while doing so.
This is the 'weeping shooter'. In fact he is the norm, he tows the line no matter what the line is, only because it is the line, and he righteously wallows in his own torment as though he were the victim of his own actions (that he is fated to carry out), and not the assailant who invades the Palestinians' home and shoots them and denies them their lives just because they are different from him or because this is what he was ordered to do.
This is the normal person, moral in the banal sense of the word, who is really and truly not always particularly racist, nor violent, and would indeed be glad if the act of state were different than it is.
It is the person who yields to the messages of his own time without any strong feelings one way or another, who simply obeys.

Indeed, one can hardly call the deed of the son a crime, and admit that what he carries out is wrong, and in the service of wrongdoing, for it is the son.
Etched in the deepest place of all.

I recall that once, years ago, I described a soldier as a brute. And the mother of a soldier at the time, who read what I had written, got angry and became indignant and said this was unspeakable.
My son is a soldier, she said, my son is no brute. Therefore, a soldier is no brute.

Perhaps it was human of her to resent my words. But wrong.

And, indeed, how difficult and how complicated it is for a mother to be able to bear the contradiction between knowing the names of her son's deeds, and the fact that this is her son. How hard, although this is the most loved, the most cherished son of all, who came out of her body and will forever remain there close and deep, how hard it is to stand up and say – clearly and lucidly, without screening, without sparing:
This is evil, what he does, even if he is my own son.
And not to say: this is my son, and therefore his deeds are not evil.

It is difficult to look in the mirror.

And certainly, as policy agents tend to do, one should also blame the war-monger generals and the politicians and the fascists and, of course, the extreme right and the not-so-extreme right and the colonists and the explicit transferists – blame them for being directly responsible for government policy and for Occupation and its horrors, and for the slaughter in Gaza.
Indeed, they do not see humans, and do not want peace, and think that one people is superior to another, and that the one people's right to life and dignity and security is greater than the other's.
But it is not because of them that policy does not change and only deepens.
For they cannot be changed, only forced. They are a given, like stones and the sun and the structure of the earth. Whether in their views or in their cynicism.
They are what they are and they will be no different.

But they alone could never impose this reality, unless those who oppose it, do serve it as well, generation after generation. And that is because the willingness to serve policy regardless – whether guarding a colony or standing at a checkpoint, demolishing a house over children inside or killing them and shooting them as they run, merely because this is the policy – that the Occupation and dispossession and robbery and institutionalized terrorism only persist and deepen.

The dark track is cast through language. By changing the wording. Through the dichotomy.

Thus the mothers call participation in the abuse and persecution of the Palestinian people, service. They name the massacre of the Palestinian people duty. And they claim that even if Occupation is wrong and that they oppose it, it is not the soldiers. These only do their duty.

Thus, with this strange ease, they can stand in protest rallies against the policy and its deeds including the last one, the massacre in Gaza, and at the same time, without any sense of conflict, bless their son on his way to do the deed, the massacre.

You say there is no choice, that someone must, or else one day the really bad guys will come and what then, who will be there to face them.
That this is what should be done.

And I ask you, mother of this soldier: if you, for example, would tell one of the Palestinians who you have had the chance to demonstrate with and for them, that at this very moment your son is shooting children who might be his relatives, and that tomorrow he might shoot him, evict him from his home, and impose upon him the use of side roads so that Jews can travel without seeing him - with your blessing –
and that at the checkpoint that prevents him from moving in the space of his life, it is your own daughter who now sits because this is what you think should be done, and she abuses him by her obeying the rules she has been sent forth to obey –
will he agree with you that only policy is criminal and not those who carry it out, your son, your daughter.

Who only obey orders.

Will he understand your claim that it is a good thing that your son carries out the army's action, in spite of the army's action? And that it is not your son who is doing what he is doing, but rather those who sent him, the government, the politicians? That it is not this particular, peace-loving son of yours? And that it is not you who sent him there, but the system?

That it is the Occupation.

And he, your son, does the deeds - that he is supposedly not doing – with so much inner turmoil, tormented and weeping. Because he is good. And obedient. Because he is moral. And suffering. And shooting. And slaughtering and persecuting and crying and shooting. And shooting. And crying. And shooting.

And shooting.

Will the victim understand and retain and accept this dichotomy of the act of abuse and dispossession and murder and its soldier perpetrators?

The dichotomy of the fist and the fingers?


Aya Kaniuk. Translated by Tal Haran

 
 
© www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com