בשעה תשע היה פייצל בדרכו לירושלים. כדי לטייל. הוא ניסה את מזלו דרך גדר לא גבוהה ליד ביר נבאללה, גדר קטנה לא בנויה לגמרי, בדיוק על גבול עטרות.
ג'יפ עם שני חיילים עצר אותו. אותו ועוד חמישה עשר גברים ושמונה נשים. רובם מנסים להיכנס כדי לעבוד. החייל לקח ממנו ומהאחרים את תעודותיהם, אמר להם שהם היו בשטח ישראל, ונאמר להם לחכות ליד הגדר עד שהוא יחזור עם התעודות שלהם. הם חיכו רבע שעה עד שהוא חזר. אולי הלך לנסות לצוד עוד.
לאחר שחזר החייל חיכו עוד כארבעים דקות, חלקם ישבו, ואז קרא את השם שלי ראשון סיפר, הייתי שמח. חשבתי אחתום על הטופס (כך נהוג, לחתום על טופס ולהשתחרר, אחרי כמה פעמים נכנסים לבית סוהר, לפעמים מייד, על פי רצונו של החייל) ואלך. ואז בדיוק הגיע עוד ג'יפ. החייל מהג'יפ השני לקח את כל התעודות מהחייל שבג'יפ הראשון. ותוך בעיטות אמר לכולם לקום. קמנו. אחד היה ממש זקן. וחולה.
אמרו שיקחו את כולנו בג'יפ למחסום.
עלינו שלושה ראשונים, ושמעתי אותו אומר במכשיר, אזרוק את אלה במחסום והשאר ילכו ברגל.
בג'יפ לא יכולנו לנשום אויר. וישבנו על חצי כסא, צפופים. שלושתינו. גם הזקן היה. החייל שם עלינו את הכלב. בכוונה. שישב לנו על הרגליים. הוא היה מכוסה. החייל אמר לנו, אם אתם עושים משהו הוא נושך אותכם.
הוא מספר שהם פחדו.
בסוף פייצל שלא יכול היה לשאת את קירבתו של הכלב אמר לחייל 'יש לי בעיה שאתה שם אותו על הרגליים' אז החייל ענה זו לא בעייה שלי. אל תדבר.
ואז הגענו למחסום דחייה (מחסום א-ראם) הוא מספר, ישבנו בצד. מאחור, לא איפה שרואים אלה שעוברים במחסום. אסור לדבר בטלפון, אסור בית שימוש, אסור לשתות, אסור לעשן. כל מילה, אם אתה מדבר, לוקחים אותך לחדר קטן, מרביצים ומחזירים.
מרביצים, שאלתי.
נגיד אנחנו יושבים, מספר פייצל, יש אצלנו איזה חייל, עומד אצלינו כל הזמן. אם רואה מישהו זז, או מדבר, או זז קצת, הוא קורא לו, שולח אותו לחייל השני, השני מעביר אותו שמה יש חדר כמו קונטיינר, מכניסים אותו לשמה, מקבל קצת מכות, יוצא. קצת על הפנים, על הבטן, על הרגליים. לא נורא כואב אני חושב, שאלתי מי שנכנס. קצת. חמש, עשר דקות כל אחד.

במחסום יש חייל עם כלב. כל מי שמגיע הולך אליו החייל עם הכלב ואומר, תחזור, סגר. זה אומר שלא מקבלים אישורים. ככה כולם. אף אחד לא עובר. ואז הוא גם בא אלינו, להפחיד אותנו, כל עשר דקות, כל חמש דקות לפעמים, עובר איתו אחד אחד, לאיים עלינו. לא תאמיני מה שאני מספר לך, לא תאמיני.
אחרי איזה זמן הגיע ג'יפ אחר ובתוכו חמישה או שישה כלבים. פייצל לא זוכר באיזו שעה בדיוק.
בהתחלה לא ידענו שזה מהחיילים. כלומר נכנס אחד ביננו לבוש אזרחי, לא צבאי, היה בידיים שלו איזה קופסא. מחביא ביננו. אני שאלתי אותו מה אתה עושה פה, אני לא ידעתי מה זה, אמרתי לו אני לא צריך להסתבך עם החיילים, הוא לבוש אזרחי לא ידעתי. אמר אני חייל.

אחרי כמה דקות אותו בנאדם מגיע עם כלב שיחפש את הקופסא. אחד אחרי השני. כמו המספר של הכלבים חמש או שש. כל פעם כלב אחר.

לפעמים הוא מחזיק את הכלב והכלב מכוסה על הפנים, ולפעמים שולח אותו ככה לא מכוסה, לבד, וכולם באים אלינו, מרחרחים על הגוף.
אסור לזוז.
כל הכלבים מצאו את הקופסא, אמר.
כל פעם שהכלב מוצא את הקופסא החייל הזה נותן לו אוכל, מושיב אותו, מלטף אותו.

אחרי שגמרו עם הכלבים, זה היה בערך באחת, אמרו לנו תחתמו פה, ושחררו.

על מה חתמתם? מה שצריך לחתום עליו הוא טופס שכתוב עברית וערבית, לפעמים הם גם מוסיפים בכתב שלהם בעברית בלי ערבית, וכתוב בו שבזמן שהייתי בישראל ושתפסו אותי עשו חיפוש ולא גנבו ממני כסף ולא ירימו ידיים והתנהגו בצורה יפה.

אז אמרתי, הוא מספר, איך אני אחתום על זה אחרי מה שעשיתם לי.
אמר או שאתה חותם או שאתה נשאר פה.
חתמתי, מה אני יעשה.

פייצל היה בכלא הישראלי עשר שנים, עבר עינויים קשים, במעצר עצמו ואחר כך בבית הסוהר, פניו שוסעו, ליסתו נשברה, והוא נכה.
פייצל הוא איש שלום.
הוא אומר שאחרי שהיה סגור כל כך המון זמן הוא לא יכול לשאת דלתות סגורות וגבולות סגורים. שהוא אוהב את ירושלים, שהוא חייב לטייל, עוד ועוד לטייל, או שישתגע, ולא בשום מקום אחר בעולם רק בה, ושלא יכול להיות שיקרה לו משהו, שהוא איש שלום, שהוא כבר ישב ויודע שדרך האלימות איננה הדרך, שהוא פציפיסט, ושלא יתכן שאסור לו לטייל בירושלים העיר שהוא אוהב.

פעם תפס אותו חייל והוא טלפן אלינו ואמר תגידו לו שאני איש שלום, ואמרנו, והחייל שחרר אותו.

זמנו קצוב. יהיה רגע שייתפס ודבר לא יעזור.
כי פייצל הוא פלסטיני.

וזה פחות או יותר הכל.

אחד הימים בחג הפסח, יום רביעי, 4.4.07, סגר מלא על השטחים.