נדיבות במחסום קלנדיה

הפעם הראשונה שפגשתי אותו היתה בשנת 2004 קרוב למחסום קלנדיה. זה היה כשחיילי הכיבוש יצאו למסע התעללות שוב, כדי לתפוס קורבנות מזדמנים.

אם היו למשל נקלעים לדרכם רוכלים המוכרים כך או אחרת בצידי המחסום, היו הופכים את מרכולתם, כך היה אז. ואם לא היו רוכלים זמינים אז דבר מה אחר, כמו לתפוס מישהו ולצעוק עליו לאן אתה הולך, או אתה זרקת אבנים, או רוח, רוח מין הון, ואירג'ע, ולהכות אותו קצת, ואז לעצור אותו או לא.

באותו היום בדיוק ראיתי כמה חיילים, אולי עשרים מטרים ממני, צועדים בנחישות עם רובים זקורים וברור היה לי שהם מחפשים מה לעשות, ובמי לפגוע, ואני עמדתי והבטתי בהם במבט חמור, וכל נפשי וגופי זועקים, וילד קטן שלא הכרתי, אולי בן 9 אז אני חושבת, ניגש אלי ונעמד על ידי והביט על מה שהבטתי אני. ושנינו עמדנו כך איזה זמן. שנחווה היה ארוך מעצמו. ולבינתיים קבוצת החיילים עצרה לרגע. ובדיוק הביטו אנה ואנה. מחפשים בעיניהם איפה יפקידו את אלימותם הרשאית. ואז הקטן הזה הביט בי ועוד הביט בי וחשתי במבטו אלא שמבטי שלי היה נעוץ בחיילים, ובבטן היה לי גוש שגדל וגדל, ואז הילד התכופף והרים מהארץ אבן כמיטב יכולתו אז לשאת משהו בידיו הקטנות, בידו האחת ניקה אותה מעט מהחול שדבק בה, והושיט לעברי את האבן, והבטתי בו, ועם סנטרו הצביע על החיילים, ושאל אותי אם אני רוצה אולי לזרוק את האבן.

ואני חושבת היום כמו שחשבתי אז, שזו היתה נדיבות מאין כמוה.

כי הילד הקטן הזה ראה נכון את חוסר האונים הצורב שחשתי, ואת הכעס שלא היה מה לעשות איתו, ואת זעקתי הדוממת, וביקש בעדינות הכלתו לעזור לי לפרוק את מה שחשתי, ולתעל את רגשותי הקשים כלפי החיילים לדבר מה ממשי.
אבל אמרתי לו "לא תודה" וחייכתי אליו. והוא נתן לאבן ליפול בחזרה לאדמה.

ונשארנו ככה לעמוד הוא ואני בזמן שחיילי הכיבוש ממשיכים לחפש קורבנות מזדמנים עם רוביהם הזקורים ומבטם הקהה, כדי לעשות בדיוק את מה שנשלחו לעשות. למרר את חייהם של הפלסטינים. וכך גם עשו.

איה קניוק

Generosity at Qalandiya Checkpoint

I first met him in 2004, close to Qalandiya Checkpoint. The Occupation soldiers were out on a harassment rampage again, to catch random victims.

If for example vendors came their way, who sell their goods somehow along the checkpoint, the soldiers would turn over their stands. That’s how it was back then. And if not the chance vendors, then something else. Like catching someone and yelling at him “Where are you going?” or “You were throwing stones”, or scram, go away, get back. And beat him up a bit, and then arrest him, or not.

On that day I had just seen several soldiers, perhaps 20 meters away, marching with conviction, their rifles erect, and it was obvious to me they were looking for action, for someone to hurt. And I stood there and gave them a grim look, my body and soul shrieking. And a little child, unknown to me, a 9–year old I think, approached me and stood next to me and looked at what I was looking at. And we both stood there for a while, which felt longer than it really was. In the meantime the group of soldiers stopped for a moment. They were just looking to and fro, seeking a target for their permitted brutality. And then this wee one looked at me, and looked at me some more, and I felt his gaze, but mine was riveted to the soldiers. And in my gut was a knot that grew and grew. Then the child bent down and from the ground, he lifted a stone as best as he could hold in his little hands. With one hand he brushed some of the sand that had stuck to it, and held it out to me. I looked at him, and he, with his chin, pointed at the soldiers, and asked me whether I want – perhaps – to throw the stone.
And now I think, just as I did then, that this was an act of unparalleled generosity.
For this little child read my seething helplessness, and the anger I felt and had nothing to do with, and my silent shriek, and in his delicate containment wished to help me channel my harsh feelings towards the soldiers into something concrete.
But I said “No, thank you” and smiled at him. And he let the stone fall back to the ground.

And we stayed there, standing, he and I, while the Occupation soldiers went on looking for chance victims with their erect weapons and their blunt look, to do precisely what they were sent forth to do. Make miserable the lives of Palestinians. And so they did.

Aya Kaniuk. Translated by Tal Haran