mahsanmilim-Living in Hebron

איך מתארים אופל, מזוקק, אלימות מוחלטת, איך מתארים עיר מאוינת מחופשת למתה, שבילים ריקים מאדם, חלונות מסורגים בכלובים שבנו פלסטינים תושבי המקום כדי להתגונן, פיסות קטנות של נראות מול חיילים ורוביהם השלופים, הולכים מהר, הראש מכונס, עושים עצמם לא קיימים, שקופים, חיילים בצמתים בתוך קוביות של אלימות ממוסדת, והמתנחלים, נחילי התיישבות, בוטה, ממאירה, פנים מושטחות בכוח שפשה, ברחובות דממה שניתן לשמוע, מופרת לעיתים על ידי נקישות סוליות חיילים או מתנחלים. אלמלא ידעת שיש אנשים לא היית יודעת, מהבתים אין קול, יורדים בדרכים אחוריות, מטפסים על גגות, אסורים בתנועה לאור יום, בכבישים, אסורים בביתם, פיהם תפור, קולם מותך, ביחד עם המנעולים על חנויות ריקות, סגורות, זועקות מה שהיה ואיננו, הדממה רועמת, כשאין כלובים סביב החלונות החלונות מנופצים, והבתים ריקים, חיילים או מתנחלים השחיתו, בזזו, הצדק שותק, איננו, שקט של מוות, לקול נקישות צעדי מי שרואים עצמם אולי הגזע העליון, ושומרי ראשם.

היינו תמר, ויוי ואני, ראינו גבר כבן ארבעים, כפות, המום, באחת מעמדות החיילים הפזורות בחברון שמטרותיהן שמירה על המתנחלים בעודם מתעללים בפלסטינים, ומניעת חייהם של הפלסטינים בני המקום.

למה אתם עוצרים אותו, למה אתם לא מקשיבים לו, מה הוא כבר עשה, הוא ניגש לבית הקברות כדי להוציא את הכבשים שלו, שם הוא גר, שם ביתו, הם ברחו לו, הם אכלו שם עשב, צעקנו, התחננו.
אולי הוא מרגל, אוסף מודיעין, מה אני יודע, משך בכתפו החייל.
שאל אותו. דבר איתו. זה אדם מבוגר. זה אדם. יש לו משפחה. ילדיו עליך. אתה הורס את חייו. אתה לא יודע לאן אתה שולח אותו. קח אחריות. אמור במה אתה חושד בו, למה אתה עוצר אותו, שאל אותו מה עשה, דבר איתו. ברר.
אל תפריעי לי. לא רוצה. מה פתאום לדבר איתו. הרי הוא לא יגיד את האמת. הפנה אלינו את כתפו והתרחק נזוף, עם רובהו המתנודד, וקסדתו ועליה פנס מטופש.

מצלמה ממוקמת בבית הקברות היהודי בלב בתים פלסטינים במקום החמקמק בין H1 ל H2. על עמוד גבוה. חולשת מגובה רב על האזור, מביטה לתוך חצרות הבתים של התושבים הפלסטינים, לתוך חלונותיהם, שם אותה ברוך מרזל אחד ממנהיגי המתנחלים. מסיבותיו. במצלמה, נראה א' רועה את כבשיו, נראו הכבשים נכנסים לבית הקברות, נראה הוא נכנס להוציא אותם.

מרזל מתברר כבדרך קבע נותן הוראות לצבא והם מגיעים ומבצעים. הם הרי אפילו לא צריכים לראות בעצמם מה הוא זה שעשה א'. מספיק שמרזל אמר. מספיק שא' איננו יהודי. כך זה נראה.

החיילים אם כן עצרו את א', הכבשים שנשארו ללא רועה אבדו, הם גררו אותו לעמדה, כפתו אותו, לאחר מכן שמו עליו פלנלית לניקוי רובים ששלפו מכיסיהם המיוזעים, עבר עוד איזה זמן לא ארוך, שהוא פשוט עמד שם, ואז הם טחבו אותו בכוח לג'יפ, והוא עלה, והם אחריו, וטרקו את הדלת, ונסעו.

אולי כי אנחנו טלפנו למוקד להגנת הפרט שהתערבו, אולי כי נראו, לא על ידי מתנחלים, לא על ידי פלסטינים אלא על ידי 'יהודיות' (מילה נרדפת לבני גזע העם הכובש, לא תמיד יהודים בפועל אלא כמטפורה) על גבול הזיקנה, אולי כי לא התחשק להם יותר, כי זה מתברר לא היה איזה גליק גדול הפעם, כי היו להם ענינים אחרים, והרי תמיד יהיו די כאלה אחרים וזמינים לפרוק עליהם את הלמות נעוריהם הזועקים כשצריך.
א' היה עצור מתברר 'רק' חמש שעות.

באותה המידה אפשר היה שלא ישוחרר שבועות או חודשים או שנים, אפשר היה שיואשם בחברות באירגון עוין או בנסיון פגיעה בחיילים, או שלא יואשם בדבר ויהיה במעצר מנהלי בלי שאיש יוכל לערער על אשמותיו כביכול כדי להפוך אותו משתף פעולה, או סתם כי אפשר.

א' שנראה בדיוק במה שעשה, רועה כבשיו ונכנס להוציא את אלה שתעו, נעצר כי הוא פלסטיני.
בגלל זה אפשר היה שלא יחזור לביתו. אפשר היה שיוכה או ייעלם או ייהרג.
ובגלל זה למרות אשמתו הכבדה כביכול אפשר היה לשחרר אותו אחרי חמש שעות בלי הסבר או התנצלות.
החיילים, בין אם כי הם יכולים או כי ממלאים פקודות, מתעללים בעם הפלסטיני כי אפשר, כי מותר, כי את זה נשלחו לעשות.

כבשיו אבדו, אותם כבשים שמראש לא יכול היה לקנות אותם, אלא ניתנו לו על ידי הצלב האדום כאפשרות למקור פרנסה.
אובדנם הוא אובדן שאין לו קריטריון, שאין לו שם.

אחרי שצרחנו על החייל הנבוך הוא אמר, נתראה בהפגנה, כמו אומר אני מהטובים, אני יורה ובוכה, אני לא באמת כזה.

כזה אתה, חביבי, כזה אתה בכל אבריך ורמחיך.
כל עוד אתה שם אתה כזה.
התעללות היא התעללות היא התעללות.
ככה זה.


חברון, פברואר 2007, תמר גולדשמיד, ויוי צורי ואיה קניוק

How does one describe total gloom, absolute violence, a city disguised into oblivion, a dead stand-still, pathways no longer trodden, barred windows caged-in by Palestinians for their own protection. Palestinians that have become shadows of visibility for soldiers and their rifle-sights, Palestinians quick-pacing, head drawn in between their shoulders, making themselves non-existent, transparent.
Soldiers in concrete-slab posts at street junctions agenting authorized violence,
and the colonists, swarming in and out of self-confident, malignant settlement.
Faces flattened by force that has spread like a scourge. Silence resonates in the empty streets, broken only by the hammering of soldiers' boots or colonists.
You would never guess there are people here. No sounds emerge from inside the houses. They come out of back alleyways, climb roofs, forbidden to move in the light of day, in the streets, on the roads, incarcerated in their own homes, their mouths sewn shut, their voice molten, just like the locks sealing empty, closed shops that shriek what has been and is now no longer. Silence thunders. Cage-less window panes are now shattered in houses that now stand empty, having been trashed, looted by soldiers or colonists. Justice is silent. Gone. In the deadly silence a pulse arises – echoing the footsteps of those who see themselves as the master race, and their bodyguards.

Three of us – Tamar, Vivi and myself – were there, witnessed how a forty-year old man stood shackled, dazed, in one of the many soldier posts throughout Hebron, whose purpose is to secure colonists while harassing-abusing Palestinians, and preventing Palestinians residents them from going about their lives.

Why are you arresting him? Why don't you listen to him? What has he done, after all? Approached the cemetery to collect his sheep – he lives nearby, that's his home –and the sheep got away, ate grass there. We shouted, pleaded. Maybe he's a spy, gathering information, what do I know, the soldier shrugged.

Ask him. Talk to him. This is a grownup. A person. He has a family. His children are at your mercy. You ruin his life. You don't know where you're sending him. Take responsibility. Say what you suspect him of, why you're arresting him, ask him what he did, talk to him. Find out.
Don't bother me. I don't want to. Why should I talk to him? He won't tell me the truth, anyway. The soldier turned his back to us, walked away scolded, with his dangling rifle and stupid helmet-mounted torch.

A camera is mounted on a very tall post inside the Jewish cemetery, amidst Palestinian homes at the touchy zone between H1 and H2. It commands the entire area, looking into the yards of the Palestinian residents, into their windows. This camera has been installed by Baruch Marzel, one of the colonist leaders. For his own reasons. The camera spotted A. whose sheep had been grazing and entered the cemetery. He was detected entering to get them out.
It is no secret that Marzel regularly gives the army orders, and the troops arrive and obey. They don't even need to see for themselves. Suffice it for them to hear Marzel.
Suffice it for A. to be a non-Jew. So it seems.

So the soldiers indeed arrested A., the sheep were left to their own devices and got lost. A. was dragged to the army post, shackled, blindfolded with a greasy rag used to clean rifles, and taken out of sweaty fatigue pockets. Some time passed, during which he simply stood there, then they forcefully stuffed him into an army jeep, he got in, they followed, slammed the door shut and took off.
Now – perhaps because we called the Center for the Protection of the Individual who intervened, perhaps because the soldiers were seen not by colonists, not by Palestinians, but this time by middle aged "Jewish women" (the adjective used metaphorically and synonymous to the local master race), perhaps because they no longer felt like it, that they sense there was no great sensation involved here, perhaps because they had other business at hand, and there will always be enough of this type of scapegoats for their youthful urges – perhaps because of any of the above, A. was held in custody for "only" five hours.
He could just as well have been held for weeks or months or years, accused of belonging to some hostile organization, or of attempting to injure soldiers, or not accused of anything and just stuck in administrative detention without any kind of due process – in order to force him to collaborate, or just because it's possible.
A., seen doing exactly what he was doing – grazing his sheep and entering the cemetery to retrieve some of them that strayed – was arrested because he is a Palestinian. That is the reason he might not have been allowed to go home. The reason he could be beaten up, or disappear, or get killed. And for this reason, in spite of his serious misdeed as it were, he could be released five hours later with not a word of explanation or apology. The soldiers – if for the fun of it, or for obeying their orders – harass the Palestinians because they can, they're permitted to do so, this is what they've been sent to do.

His sheep are gone, those sheep that he had not been able to purchase on his own, but were given to him by the International Red Cross as a possible source of livelihood. Their loss is a loss that has no criteria, and has no name.

After we shouted at the embarrassed soldier, he said – see you at the demonstration. As if telling us he was one of the good guys, shooting and weeping, weeping and shooting. That he wasn't like that.
You are like that, kiddo, you are like that through and through. As long as you are there, you are like that. Harassment is harassment is harassment. That' the way it is.

Hebron, February 2007
Tamar Goldschmidt, Vivi Sury and Aya Kaniuk