|
היית אצלו? בטח הייתי. זה בן משפחה שלי. מסכן. מסכן.
לע' יש שטפי דם על הפנים הצעירות שלו. והוא כבר כמה ימים לוקח כל מיני
תרופות, שהחזיק בשקית, ולא ברור אם יש לו בעיה כלשהי או שזה מהמכות שקיבל
מקת הרובה. שוב הוא אומר לנו לספר. לספר מה שקורה. ואמרנו שככה נעשה.
הרבה מכוניות בתור משכם. מעבר למה שהעין רואה. שתי בוטקות, ובכל אחת מהן
חייל עם רובה שלוף לעבר המכונית העוצרת בגובה הפנים של הנהג או הנהגת. כל
נהג או נהגת מגישים אישורים ותעודות זהות. וחלקם מעוכבים בצד. נראה ללא
מפתח ברור. הם נתבעים לעמוד רחוק מהאוטו. וחיילים עם כלב קטן הולכים לרחרח
את המכונית. ובתוכה. חלק מגיבים מאוד רע על מגעו של הכלב.
איש שנבדקה מכוניתו, כשעובר לידינו אומר, צילמתן? ראיתן?
כן, אמרנו לו. בעיניים רושפות, הודה, ונסע.
זה שטח סטרילי אבקש מימך ללכת מכאן אומר לי חייל.
מה זה שטח סטרילי.
זה מפריע לנו בעבודה.
אני מפריעה לך בעבודה?
כן.
זו עבודה? למה שאתה עושה אתה קורא עבודה? מבטי אמר לו את דעתי, והוא הלך
נזוף, וחשב, וחזר, ואמר לי שזה שטח סטרילי ושהוא יודע את זה ולהסתכל על
איזה שלט. ושזה החוק הוא אומר. לפי החוק אסור לך. ואמרתי לו, זה נדמה לך
שזה חוק, אבל זה לא. זה אי צדק מחופש לחוק. במושגים אנושיים וגם במושגים
חוקיים אוניברסליים זה פשע. מה שאתה עושה הוא פשע. אתה בשרות פשע. מגן על
פושעים בשעת פישעם. אתה תסיים צבא ותנסה לנסוע לחוץ לארץ ואז תראה שהשקר
החמים הזה לא עובד יותר על העולם האמיתי.
אבל הלכתי משם, במיוחד כדי לא לדבר עם חייל, ולא חשוב על מה, כי אפילו לדבר
זה להתקרב, וזה לתת לו תוקף, ולא רציתי.
ואז התברר שהזמין ניידת משטרה. שבאו. לקחו ממני תעודה ואמרו שזה שטח צבאי
סגור. שזה לגונן עלי וכל מיני שטויות. אז אמרתי לשוטרים שאני כמובן לא בשום
סכנה, ושלמרות שהחיילים טובחים רוצחים מתעללים ומדכאים פלסטינים, לי, מכל
הסיבות הפסולות והפגומות והגזעניות שמפניהם הם כך לפלסטינים, לי לא נשקפת
סכנה אמיתית מפניהם, מלבד הטחות או קצת מכות במקרה הגרוע, וסביר שלא כרגע.
ומי שכן בסכנה כאן אלה הפלסטינים, אבל עליהם מן הסתם הם לא באו להגן, ואחרי
שיגרת פינג פונג מילים של בעלי זכויות יתר, בסוף השיבו לי את התעודה.
והחייל שראה שלא עצרו אותי חזר מתוסכל למחסום להמשיך במלאכת הדיכוי.
מערכת השיכלול של המחסום מדגישה את נוראותו. לאחרונה נעשו
כאן עבודות בנייה. הכל נראה יצוק בכוונה להישאר. אין סימן לזמניות.
לארעיות. נקי יותר ואפל יותר. אנשים עומדים בתור מאחורי סורגים. מקוביות
הזכוכית קולן של חיילות וחיילים מוגבר ברמקולים בערבית הכיבוש השגורה, שהיא
ספקטרום קבוע של מילים. ללכת ולבוא ולעצור ואסור. בערבית רצוצה. בגלל
הזכוכית לא ברור אל מי החייל מדבר. אנשים רוב הזמן לא מבינים. מבט שואל
האומר: אלי? ושוב צרחה, והולכים אחורה בחשש, ושוב קדימה ושוב צרחות של
חיילים. ואז אדם מגיע לקוביית הזכוכית, ואחורה, עצור, בוא, לך, תבוא,
והשקיות ביד עם שאלה, וקשה להבין, ולעיתים החיילים עושים כך במתכוון שלא
יבינו, והקולות צורמניים וחורשים בגוף.
האנשים משאירים את התעודה בחריץ ופותחים את כל חבילותיהם באויר מול החלון
הממוגן של הבוטקה, כשהגברים עוד לעיתים אוחזים בחגורה ופלאפון, ולפעמים
נעליים שמצפצפות במגנומטר בו עברו קודם, כשחייל אחד מחוץ לבוטקה מכוון את
רובהו עליהם.
המשטח היחיד להניח את החבילות לבדיקה הוא מדף צר וממש גבוה, ולמי שישנן
שקיות מניח שם, ואי אפשר את כולן, ואז מתחיל לפתוח לפני החיילים, מוציא
פריט אחרי פריט שאין איפה להניח, ולא מבין לרוב מה
עליו לעשות, ושוב צרחות של חיילים, והכל לרוב נופל על הארץ, והוא או היא
מרימים, ושם, ושוב נופל, ומתפזר, כך אחד אחד, אחת אחת, מבולבלים ומושפלים
יוצאים, חגורות ביד, ושקיות, ומבטים עצורים לרוב, של כאב, לפעמים מילה קשה,
לפעמים הליכת ריצה, לברוח משם, מהר, לפני שיקרה עוד משהו רע. שתמיד גם
קורה. וזו הרי לא סוף הדרך. עד המחסום המתעלל הבא.
אישה עוברת בשער המגנטי. רוחי, לווארה, לה וון? היא קופאת. לא מבינה מה
נדרש ממנה. ושוב הולכת לכיוון הבוטקה, ועוצרת, מבטה חושש, מחכה, ועובר זמן
והיא הולכת אחורה ובמבטה שאלה מה עליה לעשות,
ונשמעת צרחה מתוך קוביית הזכוכית, יאללה מן לווארה, תעל, והיא חוזרת
בבהילות לבוטקה, ומחכה, ולבסוף מסמנים לה לעבור והיא הולכת.
בעזה זורקים עלינו בומבים ופוספורים וכולם מסתכלים על ישראל, אומר איש
בדרכו לשכם, שראה.
כן, אמרתי, נכון.
רוח לווארה, ממנוע... רוח מן הון... יאללה...
הקולות ממשיכים לחרוש בתוך הגוף והמחשבות.
נהג מונית מעוכב מחוץ לתור. עד שהלכנו, עברו יותר משעתיים וחצי שהוא כבר
שם.
הוא התקרב לנקודה קרובה מידי לקרוסלה לעבר שכם טוען החייל, כמו זו סיבה או
זכות לנטול מאדם את זמנו וחרותו, ומבטיח שיעכב אותו מספיק זמן עד שילמד
לקח. מבטיח ומקיים.
והנהג, איש כבן שלושים, חייך וצחק כאילו אומר לא תשברו אותי, אבל הדליק
סיגריה בסיגריה.
קצת לפני שהלכנו הגיעו מפקד המחסום יחד עם החייל נציג המתק קפטן סלאח, עם
רובים שלופים למגרש המכוניות. כרגע קיבלו הוראה מהמחט (שהיה קודם בסיור עם
כל מיני כאלה הדומים לו) שיש לסלק את כל המוכרים ובעלי הבסטות. אסור. אז הם
מחפשים את הבסטות. מסלקים. וכולם אורזים מהר את הסחורה הדלה. מעתצם הילד
שהגיע בשלוש בבוקר כדי להתחיל למכור בחמש בבוקר לפועלים, שואל בשפתיים
רועדות, לייש?
מה מפריע לך הבסטות? שואל מישהו את החייל.
זו האדמה שלנו, הוא עונה.
מה, אני באמצע תל אביב?
איש המתק אמר שבשעה חמש מחר יבדוק אם ישנן בסטות. שאסור. ויוי דיברה עם אחד
הרוכלים למחרת ואמר שבשבע באו החיילים ובדקו אם ישנן בסטות וסילקו את מי
שהיו.
אפילו נקי היום כאן אמר אבא של מחמד מבורין בעצב. וסיפר שאתמול יום ששי
הזמינו מנוף, ושילמו מאה וחמישים שקלים מכספם לנקות את החניה.
הוא רוכל מבוגר, ששוב ושוב, דורות משתנים של חיילים, הורסים לו את המחיה.
כל דור ושיטותיו. פעם זורקים הכל לאדמה, לתוך החול. פעם שופכים על הארץ. או
בועטים. או עם הרובים. או בלי. הוא מכר ירקות ותירסים וכעכים ושוב ירקות
ושוב הרסו ושוב זרקו לחול את הכל, והוא אוסף מהחול ומתקן את ההריסות ומוכר
משהו אחר ומקווה, ושוב דור חדש של חיילים מגיע עם הוראות חדשות, לגזול
ולרמוס ולהרוס ולמנוע מאנשים לאכול ולעבוד, כי זה מה שנשלחו לעשות. ושוב
ושוב הוא חוזר, כי אין לו ברירה.
הפעם הוא ובנו הקטן מכרו ממתקים שקנה בשכם, ושילם לעגלון עשרים שקלים (פניו
משדרות שזה סכום גדול) שיעביר את הממתקים דרך המחסום. כי לו אסור. רק לכמה
'מאושרים' מותר להעביר משהו בעגלתם. העגלה שלו עדיין מלאה. מה תעשה עם
הסחורה? לא יודע הוא אומר בכאב כבוש.
למה הם לא רוצים לחיות איתנו ביחד, אומר מישהו. למה? למה מפריע להם? למה
אנחנו מפריעים להם?
קודם לקחו לנו את האדמה, ואז שלחו מתנחלים פושעים, ועכשיו בעזה הורגים
אותנו.
זה לא בשביל ביטחון זה ככה, זה בשביל לחץ. זה בשביל שלא נהיה. בשביל שנהיה
אויר.
כמעט כל יום יש בחווארה עוצר, מספיקים לספר לנו בדרך החוצה.
איך אתם יודעים שיש עוצר, רוני שאלה.
כי החיילים נוסעים באוטו ומודיעים ברמקול שזה כי אתם זורקים אבנים על
מתנחלים.
אתמול אחרי התפילה בצהריים עד הערב, ויום חמישי כל היום.
את רואה את הידיים שלי, את רואה? בחור עדין למראה, כניראה אחד הנהגים ששתק
כל הזמן אומר פתאום, ושולח ידיו קדימה כאוחז משהו ביניהן.
שריריו מתוחים מאוד, והדם שועט לתוך הנימים של הפנים שהאדימו.
ככה עד שאני אתפוצץ, ככה. עד שאני אתפוצץ.
החייל רואה ילד בוכה, ולא מרגיש כלום, כאילו הוא מכונה, כמו זה לא ילד, כמו
אנחנו לא בני אדם, אומר מישהו.
החיילים האלה גדלו לעולם אחר.
אנחנו לא בני אדם בשבילם.
איה קניוק,
דו"ח ממחסום
חווארה, שבת 24 בינואר 2009.
|
|