צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies



על הילדים מוכרי הקפה
דו"ח ממחסום חווארה
החוסם את העיר שכם
יום שבת
29 בספטמבר 2007

About the little coffee sellers
Report from Huwara CP
which blocks Nablus
Saturday 29.9.2007



english
























 

 

מחסום חווארה, יום שבת 29.9.2007 אחר הצהריים, ימי צום הרמאדן, מחסום ככל הימים, אכזר ורע, חיילים ככל החיילים, צעירים, אכזריים וגזעניים, שנפשם הושחתה בשם הוריהם ומדינתם וצרכיהם העדריים, המונעים מאנשים לעבור.
מחסום חווארה חוסם. זה מה שהוא עושה. זו מהותו. השאר זו רק ואריאציה.
מי שרוצה ביטחון לא מכתר את שכם ומונע אנשים לצאת ולהיכנס אליה. זה מי שרוצה לחנוק, להרעיב ולהתעלל כמטרה.

אספר במיוחד דבר אחד בלבד מאותו אחר הצהריים מכוער ומדכא ודומה ושונה ודומה לכל מה שמאפיין כיבוש ודיכוי וכליאה והתעללות כשיטה ומטרה
.

במסגרת מניעת החיים, כליאת האנשים במובלעות, שביניהן מחסומים וכבישים ליהודים בלבד, ישנן נקודות הצומת האלה, מחסומים, מקומות 'מעבר', המושכים את הרוכלים למיניהם לנסות למכור דבר מה. לרוב אלו אנשים שמקצועם אחר, אלא שנמנע מהם לעבוד בו במסגרת חוקי ההפרדה והדיכוי המתעצמים. אנשים המנסים לפרנס משפחות, לרוב גדולות, ומרוויחים פרוטות. כי המצב הכלכלי הנורא לא מאפשר לבקש הרבה כסף. כי אין מי שישלם. בכל זאת, חרף המצב, אנשים צריכים לעיתים מים או קפה או חומוס או חיתולים. ובנקודת היציאה מהמחסום, לפני שיעלו על מוניות לכל מיני מקומות, יקנו לעיתים משהו. זה טוב לרוכלים כמובן, וטוב לנהגי המוניות המחכים לרוב שעות, וטוב לעוברים והשבים שגם הם לרוב חיכו שעות כדי לעבור.
מה רע בזה? בדיוק בגלל סיבה זו, דהיינו שזה אמצעי אחרון דחוק להתפרנס, ורווחה לעוברים, ואפשרות כלשהי לנהגי המוניות להתרווח עם כוס קפה פעם בכמה זמן, זו בדיוק הסיבה לפגוע דווקא באוכלוסיה עלובה זו.
הרי אם מי מהם היו חשודים על פי חוקי הכיבוש, היו נחקרים או נעצרים. אלא שלא.
אסור להם להתפרנס. זה חוק הכיבוש. והאמצעים - לשלוח את מוציאי הפועל הצעירים לכלות את חמתם במסכנים האלה כיד דמיונם. בכל המחסומים, וכל היחידות, ולאורך שנים, זה קבוע. זו לא גחמה, זה לא מקרה בודד של חייל אכזר. זו מדיניות.
למנוע מהרוכלים להתפרנס.
למה?
כי הם צריכים. זו הסיבה.
בנקודות הצורך, מתיישב הדמיון היהודי כדי למנוע. כך גם משרדי המת"ק (מנהלת התיאום והקישור), אותו מקום שאמור להיות מענה עבור אנשים תחת כיבוש, שמכיר בחובה לשמור על חיי האוכלוסיה האזרחית תחת כיבוש, ולהיות מונע על ידי מניעים 'אנושיים יחסית' והומניטריים, ולו במצב של מלחמה, הוא המרכז והמוח של שיטת המניעה. של אופיה האפל והחובק והנורא. והוא המרכז לגיוס משתפי פעולה.
על ידי שימוש ציני ברמת המניעה הגורפת והמכוונת, ובזה שהוא המקום היחיד אליו אפשר לפנות עבור היומיום, הפך המת"ק למקום המושלם כדי לדרוש מאנשים לבגוד בעמם, כדי לקבל ולו את הדבר המינימאלי ביותר. כגודל הצורך כגודל האפשרות ללחוץ. משרדי המת"ק הם שם נרדף לשב"כ. ששם הוא יושב. הם האנקויזיציה בלבוש 'הומני'. ההומניות היא הלשון הממורקת ממהות בלבד. ומה יותר מתוחכם מזה. אם אדם רוצה לבקש אישור לבנות בית עליו ללכת למת"ק, וכמובן לא יקבל אישור, כי הוא פלסטיני, מזה הרי נגזר הכל. אבל כך כבר יש כתובת ידועה כדי להרוס לו את ביתו אחרי שייבנה. ואם מישהו חולה סרטן ורוצה ללכת לעיר אחרת שאסור לו על פי חוקי ההפרדה ללכת אליה, מה טוב. יש סיבה טובה לבקש ממנו משהו זה או אחר. ואז יעבור. כי המניעה הרי היא שיטה של שליטה ולחץ ואין בה סיבה הקשורה בביטחון אפילו. האופל המזוקק בהתגלמותו. כך המוקד 'ההומנטרי' של הצבא הוא המינהל האזרחי. המקום שהוא אחד המרכזים של הדיכוי, של אירגון האפרטהייד, ושל מינהלת הרס החברה הפלסטינית, הוא הוא המקום היחיד אליו לפנות. זה כל כך ציני ומתוחכם וכל כך נורא.
וכך צומת הצורך של הרוכלות הוא צומת ההתעללות.

     

זו משפחה עניה במיוחד מספרים כולם. (וגם יהודית לוין ממחסוםווטש, המכירה אותם טוב, וחברה טובה שלהם, יכולה לספר עוד על מצבם ועל מה הם עברו). ובחווארה שאנשים בה בהחלט לא עשירים, נתנו להם צריף ללא כסף. שם הם מפזרים את המיזרונים שלהם. לדברי יהודית זה כל מה שיש שם בבית. עניים מרודים. כי למרות העוני הכללי יש עניים יותר, וכזו היא המשפחה. שבעה ילדים. במקור מליד ג'נין. מפרנסיה העיקריים הם הבכור ניזאר בן השש עשרה, ומעתצם בן השתים עשרה. על כתפי שני הקטנים האלה, חיי משפחתם. הם מרוויחים מקסימום חמישים שקלים ליום. לרוב פחות מעשרים. אם שני הילדים לא מרוויחים דבר אין דבר כדי לקנות עימו אוכל. זה מאוד מאוד פשוט.
אז כמובן שזו בדיוק סיבה מצוינת לפגוע בהם.
יחידות טרור קטנות של חייל או שניים או שלושה יוצאים לצוד את הרוכלים.
הילדים האלה לרוב מוכרים תה וקפה. זהו. כבר בעבר היכו אותם. שפכו להם את הסוכר והמים והקפה על הריצפה. כל חייל ודמיונו המיוחד.

בשבועות האחרונות מככבים בדרך כלל החייל ישראל והחייל אלכס ולא רק. הם אבל הבולטים. ישראל מגיע גם לפעמים בהאמר ולא רק מהמחסום. בחור חרוץ במיוחד מתברר.

יש המכים, ויש השותקים, ויש העוצרים אותם בצינוק לשעות או מעמידים אותם בשמש במתכוון או סתם צועקים עליהם שאם לא יסתלקו ישפכו להם את הסחורה, ויש המקשיבים לאיי פוד שלהם כמו אין עולם ליד.

אין בי צורך בנקמה. זו לא הנטיה שלי. גם ברעים. אבל אני מודה שלעיתים פתאום יש לי צורך שכולם כאחד, כל מי שמקיים את שלטון האופל הזה, כל התליינים הצעירים האלה, 'חיילינו', יסורבו כשיעלו על מטוס למסע הבגרות הסטנדרטי מספר שתיים אחרי הצבא בהודו ובדרום אמריקה. וששום אוניברסיטה לא תקבל את מי שהשתתפו במלחמת האופל הזו נגד עם אחר רק כי הוא אחר.
לפחות זה.

בשבת היה יום כזה. לא נורה אף אחד לעינינו, לא הוכה, ולא נכפת, רק עמדו בחורים צעירים עם קסדות ורובים ומנעו מאנשים לעבור באדמתם ובביתם לשם צרכיהם השונים, מבריאות וחינוך ועד המוסך ולבקר אחות מבוגרת, ולא נתנו להם לעבור אלא אם עמדו בקריטריונים. וגם אז לא תמיד.
ואיזה קריטריונים יכולים להיות ראויים כדי לא לתת למישהו לנשום, ולחיות, ולגדל ילדיו, ולאכול? מדוע אדם הגר במקום אחר לא יכול לבקר את אביו הגר כאן.
מדוע?
פשוט מאוד כי הפגיעה היא המטרה ולא הסימפטום. וכדי שבנקודות הצומת של בקשות האישורים, הנדרשים בשביל כל דבר ולו הפעוט והמינימאלי ביותר, אפשר יהיה לגייס אותו לשיתוף פעולה.
שיטה מספר אחת בלהרוס את מרקם החיים. לזרוע רעל באפשרות של אנשים להאמין זה לזה. כי בתנאים הנוראיים האלה של לחץ, הסבירות שמי מהשכנים והחברים נדחף לעשות משהו כנגד עמו, היא עצומה. היא גם אנושית. וכך אי אפשר יותר להרפות עצמך אל האחר, כי מי יודע, ואם מישהו כבר מקבל אישור זה יותר מהכל מעורר חשדות.... והוא, המקבל אישור, לעיתים החשוד מכולם, כי איך קיבל, כי מה אמר לקפטן? מי יודע.... וכך גם לקבל אישור הוא בעייתי, ובלעדיו אי אפשר דבר....

לפני כמה ימים הם מכרו חיתולים, כי ברמדאן אין ביקוש לקפה. ניזאר ומעתצם שוב. והחייל ישראל לקח את השקית שבתוכה החיתולים ונתן לניזאר בן השש עשרה, האפילפטי, מכה בראשו. ואז החייל אלכס לקח את מעתצם הרזה והצנום ואמר, אחתוך לך את הראש ואת הלשון. יש לו קול מפיק תולעים אומרים מסביב על אלכס. אומרים גם שהוא דובר ערבית. ושאמר לילד המפוחד את הכל בערבית. ארבע וחצי שעות היו בג'ורה, בצינוק, עמדו כי אין מקום לשבת, ואז נתנו להם ללכת.

ועוד פעם אחת בזמן האחרון, לא יודעים לומר מתי בדיוק כי זה קורה כל הזמן, הם מכרו במגרש החניה של המוניות ובאו חיילים ולקחו אותם, והעמידו אותם בשמש מאחורי מה שמכנים הנקודה ההומניטארית. מאחורי הצריף. שלא ייראו. ככה איזה זמן. שעות. והאמא באה. שמעה מאנשים שהם שם. והתחילה לבכות, ואמרה שהם מביאים פרנסה, ואז בא ג'יפ ועצר ושמע, ושיחרר אותם.

לפני יומיים אולי, מספר נ' סדרן המוניות, שפכו להם את המים ואת החיתולים שמכרו. אז באתי ואספתי ובא החייל שזרק ושמכיר אותי בפנים והביט עלי, הביט חזק. ככה זוכר אותי אני חושב. והיום כשהייתי בדרך משכם באמצע התור, התישבתי על הבטון וניגש אותו החייל שזכר אותי ואמר נראה לי שאתה היום לא עובר. למה, אני אומר לו, אני לא מחבל. זה כי אתם מתנקמים בי כי עזרתי לילדים.
אז החייל אמר לי, אתה תגיע לתור, אבל אתה לא תעבור.
אם אתה רוצה ראש בראש, אמרתי לו, אני חזק. אבל אני לא עשיתי כלום. שנינו יודעים שזה כי עזרתי לילדים. בגלל זה אתה רוצה לעשות לי באסה.
והוא לא דיבר יותר. אז הגעתי לתור והייתי הראשון, והוא בא ואמר לי לך הביתה, אמרתי תבדוק אותי אני נקי, אני יודע את החוק. לא עזר, אמרו לי תחזור, אז צעקתי, ואז אמרו לי בוא בוא תביא תעודה. אמר לא תכנס. וצעקתי עליהם שזה לא החוק ושאני יודע אותו. אז בא הקצין של המחסום ואמרתי לו אנחנו לא מתלחמים. אתה האחראי על הסדר של החיילים. בשביל זה יש קצין, בשביל יותר חכמה. אם אני אגיע לדי סי או תהיה כאן בעיה. אמר קח את התעודה בחזרה. אתה לא תעבור לפני שתים עשרה. אמרתי לו למה. אמרתי שאני אפסיד כסף. אמר לי לא תעבור.
זה קצין זה.
אז עברתי במונית. תפס אותי הקצין. אמרתי לו עוד פעם שאני לפי החוק. הוא אמר צעקת. לא צעקתי אמרתי לו. אמרתי שהחייל רצה להיכנס איתי לויכוח. שזה כדי להתנקם בי. כי עזרתי לילדים. אמרתי לו שהם מתנהגים כמו אני והוא במלחמה. ושאני רוצה ללכת לעבודה.
תביא תעודה אמר, ונתתי, ואמר הנה התעודה שלך רק אל תצעק.
ועברתי.

זה הכל כי עזרתי לילדים, שהם מתנקמים בי.

היום האמא היתה בדרך חזרה משכם ובדיוק ראתה איך בבעיטה הופכים לבנים שלה את העגלה. החייל ישראל ועוד אחד. שלושה קרטונים ובכל אחד מהם שבעים ושתים כוסות זכוכית. זה רמדאן אז לא מוכרים אוכל. הכל נפל ונשבר. כל הכסף הלך לטמיון. היא באה בריצה, ובכתה, ותפסה את החייל, ואחד מהם איים עליה עם האם שש עשרה שלו מול הפנים, והשני דחף אותה עם הקת מהצד, והיא אמרה לו תירה בי, המוות יותר טוב, והם המשיכו לדחוף אותה עם קתות הרובים שלהם, והיא לקחה את הילדים והלכה.

והם לא ירו בה.

הכי הרבה, הילדים מרוויחים חמישים שקלים, לרוב לא יותר משלושים או עשרים. אם אין כסף, אין אוכל בבית.

חשבנו כמה חברים ברמאדן לעשות משהו בשבילם, אומר נ' סדרן המוניות. הם לא מפה, אמרתי לך, מליד ג'נין. אין עבודה. אין כלום. זה אפילו לא פיתה ושמן וזעטר. אני מתבייש בכסף שלי את מבינה. מה זה עשרים שקל ביום, את מבינה את זה?

יותר מאוחר ליוותה האמא של הילדים את בנה מנתסר החולה לשכם לבדיקה והלכה בכביש ולא דרך המכשול המסתובב. החיילים צעקו עליה, והיא אמרה להם הילד שלי חולה.
שאלוהים יקח אותך, אמר לה החייל.
והיא עברה.

הילדים האלה אינם הילדים היחידים המוכרים במחסום חווארה שקלגסי הצבא הישראלי פוגעים בהם. יש גם מבוגרים. סיפרנו עליהם כבר הרבה פעמים ועוד נספר. כי כמו שאמרתי, זה מה שהחיילים נשלחו לעשות. ועושים בנפש חפצה. יש שהטיחו את הבייגלה שמכרו הרוכלים על הארץ לתוך החול. ואת הברד שפכו. לא כל החיילים מכים. יש שרק אומרים רוחו, ארג'א, רוחו מן הון. יש המשרטטים קו ואומרים עד כאן. יש שבועטים. ויש שעושים את זה עם הקתות. באותו היום במחסום היו כאלה ששמו אותם בצינוק כי השם שלהם עלה ברשימת הזאבים ויצא בינגו. ויש שעקפו ו'התחצפו' שזה לשון הכובש לזה שהם לא השפילו מבט. ויש שנישענו 'מדיי' זמן על איזה בטון. והיתה מונית ובה אב נכה וחולה ובנו שנהג בה, בדרך לביתם בשכם. והחייל אמר לא. לא תיכנסו. כי המונית על שם האב ולא הבן. כי ככה. אבל האב כאן ליד אומר הבן, והוא נכה. וזה לביתם. והא לא מרגיש טוב. והרי מי שגרים בשכם 'מותר' להם על פי 'התקנות' להיכנס ולצאת, אבל אויה, הוא נוהג במונית של אביו, שאמנם לידו, ושאמנם נכה, אלא שאינו הוא, אז יאללה קישטה. אז האיש נסוג עם המכונית והלך. ושוב חזר, לבדו, ושוב אמר, אבל אני יכול הרי להיכנס לשכם, וגם הוא, וגם המונית, אני לא בדרך לתל אביב, והחייל עשה לו תנועה של לך מפה בידיו, עוף, והאיש אמר עוד משהו, וביקש, והחייל סימן בידיו סימן של אזיקים, כאומר אני מייד אוזק אותך אם אתה לא עף, ואמר לג'ורה, וזה אומר לצינוק, והאיש הכועס והמתוסכל והדואג הממהר אל אביו הרים את ידיו השמימה כאומר זה גורלי וזה גורלנו, והחייל אמר לו בוא הנה, וסביר שיאזוק אותו עכשיו, כי הוא חייל עם רובה, וכי הבחור הזה הוא רק פלסטיני.
וזו לא מטאפורה.
הסיכום הכללי של שבת, כמו כל יום וכל הימים, הוא שחיילי הצבא הישראלי עמדו שם לפי מזגם והוראות השעה והתעללו בעם הפלסטיני כי הוא פלסטיני. זה פחות או יותר הכל.
 
מדווחת איה קניוק. צילומי הילדים ויוי צורי..
 

 
 
 
 


Huwara Checkpoint, Saturday afternoon, 29.9.2007, the Ramadan month of fasting. The checkpoint is as it always is, cruel and mean. The soldiers, as all soldiers are. Young, cruel and racist. Their minds poisoned in the name of their parents and country and needs of the herd, to check and curb people's movement.
Huwara checkpoint checks. Movement. That is what it does. That is its essence. All the rest is variation. Whoever desires security does not impose closure upon Nablus and prevents people from entering and exiting it. These are the objectives of whoever wishes to strangle, starve and harass.

I shall tell especially one thing of this ugly and depressing afternoon, so similar and different and yet similar to everything that typifies occupation and oppression and incarceration and abuse as a method and a goal in itself.


In the denial of life, enclosing people in enclaves amongst which there are checkpoints and roads for Jews only, there are these junctions, checkpoints, 'passages' which attract various venders to try and sell things. Mostly these are people with different vocations who have been prevented from practicing their trade by the ever-worsening rules of separation and oppression. People who are trying to provide for their families, usually large ones, and earn a pittance. For the terrible economic situation does not enable them to charge much. No one can afford much. Still, in spite of everything, people sometimes do need a cup of coffee or some humus or diapers. And at the exit points from the checkpoints, before they board taxis on their way anywhere, they sometimes buy something. It's good for the venders, of course, and good for the taxi drivers who usually have to wait around for hours, and good for the passers-by who have also been waiting for hours to be allowed through. What is wrong with this? Precisely for this reason, namely that this is a last meager resort to earn and provide some relief for the passers-by, and the possibility for drivers to relax over a cup of coffee once in a while – this is just the reason to inflict harm precisely upon this miserable population.
After all, if any of them were suspect in the eyes of the Occupation, they would long since be arrested and investigated. But they are not. They must not earn a living. This is the rule of Occupation. And the means – sending the young executors to take out their wrath on these poor. At all the checkpoints, by all the army units, for years now. It has become routine. It is not a whim, not a single incident perpetrated by some cruel individual soldier. It is policy. To prevent the venders from making a living.
Why? Because they are needy. That is the reason.

At points of need, the Jewish imagination is mobilized for prevention. Thus, too, the DCO (district coordination office), the very place that is supposed to provide answers to people under occupation, that acknowledges its duty to maintain the lives of occupied civilians, be driven by "relatively humane" and humanitarian motives, even in a state of war. It is the very center and brain of the prevention system. Of its sinister nature and terrifying stranglehold. And it is the very center for recruitment of collaborators.
Through the cynical use of sweeping, targeted prevention, and the fact that it is the only venue where Palestinians are allowed to appeal to for their everyday needs, the DCO has turned into the perfect place to demand of people to betray their own, in order to obtain even the slightest minimum. The greater the need, the greater the possibility to pressure them. The DCO offices are synonymous with the GSS – General Security Service. That is where it sits. These are the inquisitors in a "humane" guise. Humaneness is only the non-essential language. What could be more sophisticated? If a person wants to apply for a permit to build a house, he must turn to the DCO, and of course not receive such a permit because he is Palestinian.
That is the root of it all. But then his address is already known so his house can be demolished as soon as it goes up. And if someone is ill with cancer and wants to go to another town where he is not allowed to go by the laws of separation, all the better.
Ample reason to ask of him one thing or the other. And then he will pass. For prevention is methodical control and pressure which has not a thing to do with security. It is the distilled embodiment of evil. The army's "humanitarian" hotline is the DCO. The place that constitutes one of the centers of oppression, or organizing apartheid, of administering the destruction of Palestinian society – is the one and only place to which they are to turn. It is so cynical and sophisticated and so very awful.
And thus the juncture of need of the venders is the juncture of abuse.

This is an especially poor family, everyone say sit. (Judith Levin of Machsomwatch, too, knows them well. She is a good friend to them and can tell more about their situation and what they have been through). And in Huwara, where people are certainly not wealthy, they were given a shack without having to pay. There they spread their mattresses. According to Judith, that is all they have. They live in dire poverty. However impoverished everyone is, there are the poorer poor, and such is this family. Seven children. Originally from the Jenin area. The main bread-earners are the eldest son, 16-year old Nizar, and 12-year old Mu'atassem. The livelihood of the entire family rests on the shoulders of these two children. They earn no more than 50 shekel a day, usually less than 20. If the two children earn nothing, then there is nothing to buy food with. It is extremely simple.
This – of course – is an excellent reason to hurt them.
Little terror squads of one-two-three soldiers venture out to hunt down the venders.
These children usually sell tea and coffee. That's it. They have already been beaten before. Soldiers have spilt their sugar and water and coffee on the ground. Every soldier and his own special fancy…

In recent weeks, usually soldier Israel and soldier Alex have been starring in this program, but not only they. They are but the prominent ones. Israel sometimes comes around in a Hummer, and not just from the checkpoint itself. An especially industrious fellow, it seems.

There are those who beat, and those who keep silent, and those who are detained in the concrete cell for hours or placed in the sun on purpose or just yelled at that if they don't get the hell out their wares will end up on the ground, and those who listen to their i-pod as though there is no world around them.

I don't usually harbor feelings of vengeance. It is not my nature. Not even against the bad guys. But I do admit that at times I need for all of them, down to the last one, everyone partaking in this sinister regime, all these young executioners, "our soldiers", to be denied entry when they will be boarding the plane on their way to the standard post-army treks in India and South America. And that no university will ever admit whoever took part in this sinister war against another people only because it is another people. At least this.

Saturday was such a day. We did not see anyone get shot, nor beaten, nor shackled. There were only young men with helmets and guns who prevented people from moving in their land and home for their everyday needs, from going to school or the doctor or the garage to visiting their elderly sister. Only if they fit today's passage criteria. And even so, not everyone.
What criteria can be worthy to not allow someone to breathe, to live, to raise children, to eat? Why can a person who dwells elsewhere not be allowed to visit his father who lives here? Why?
Very simply, for hurt is the purpose and not the symptom. And so that at the juncture points of permit applications needed for the most trivial, minimal thing, it will be possible to recruit collaborators. The first and foremost method of destroying life texture, is to poison people's ability to trust each other. Under such dreadful conditions of pressure, the likelihood that a neighbor or friend has been pushed into acting against his people is enormous. It is also human. And thus, you can no longer let go with one another, for who knows, perhaps the other has already received his permit and more than anything that arouses suspicion… And he, the one who receives his permit, is sometimes more suspect than everyone else, for how did he do it? What did he tell the 'captain'? Who knows… And so even receiving permits is problematic, and without them nothing is possible…

A few days ago the brothers sold diapers, for during the Ramadan fast there is no demand for coffee. Again, Nizar and Mu'atassem. Soldier Israel took the bag of diapers and hit 16-year old, epileptic Nizar on the head. Then soldier Alex took skinny little Mu'atassem and said, I'll cut off your head and tongue. He has a voice creeping with worms, say the others of Alex. They say he also speaks Arabic. And that he said all of this to the frightened boy in Arabic. They spent four and a half hours in the holding cell, standing for there is no room to sit. Then they were allowed to leave.

Another time, recently, can't say exactly when for it happens all the time, they were selling in the taxi park. Soldiers came along and took them, stood them in the sun behind what they call the "Humanitarian Point". Behind the shack. So they would not be seen. Some time. Hours. And their mother came. People told her they were there. And she began to cry and said that they are the family's bread-winners. Then a jeep came along, listened, and released them.

"Two days ago," says N., the taxi coordinator, "soldiers threw down the water and diapers they were selling. So I came and gathered the stuff, and the soldier who threw it came to me, he knows my face, and he looked at me, hard. That's how he remembers me, I think. Today on my way from Nablus, while waiting in line, I sat down on a concrete slab, and that same soldier came up to me, he must have remembered me, and he said 'I think today you're not going to be allowed through'. Why? I ask. I'm no terrorist. It's because you're getting back at me for helping the children. So the soldier said, 'you'll get to the line, but you won't be allowed to pass.' So I told him, you want a fight? I'm strong. But I did nothing. We both know it's because I helped those children. That's why you want to give me a hard time.
He spoke no more. Then I got to the head of the line, and he came and said 'go home!'
I said, check me. I'm clean. I know the law. It didn't help. They told me to go back. I yelled, and then they said, 'come and bring your ID. You're not getting in.' I yelled at them that this is unlawful, and I know it. Then the officer came along and I told him we're not fighting. You are responsible for this order of the soldiers. That's what an officer is here for, to be smarter. If I get to the DCO you'll have a problem here. So he said, 'take your ID back. You're not crossing before 12 o'clock." I said, why? I lose money like this. And he said, 'you're not crossing." Some officer.
So I crossed in a cab. The officer caught me. I told him again that I'm right by the law. He said, 'you yelled!" I did not, I said. I said the soldier had tried to get me into an argument. That it was all in order to get back at me. Because I helped the children. I told him they're behaving as if we he and I are at war. And that I want to go to work.
"Give me your ID" he said and I did. HE gave it back to me and said, 'just don't yell.'
And I got through.
All because I helped the children. They're getting back at me.

Today the mother was on her way back from Nablus and happened to be there just as her sons' cart was being kicked over. Soldier Israel and another. Three cartons, each containing 72 glasses made of glass. It's Ramadan so they're not selling food or beverages. Everything fell and broke. All the money was gone. She came running, crying, gripped the soldier, and one of the soldiers threatened her face with his M-16, the other pushed her from the side with his rifle butt, and she said to him: "Shoot me.
Death's better", and they continued pushing her with their rifle butts, and she took the children and went off.
And they did not shoot her.

Some of us, friends, thought we'd try to do something for them, says N. the taxi dispatcher. They're not from around here, I told you. They're from the Jenin area. No work. Nothing. Not even bread and oil and thyme. I'm ashamed of the money I earn, you see? What is 20 shekels a day, do you get it?
Later the mother took her sick son, Muntasser, to Nablus for a medical examination and walked on the paved lane and not through the turnstile. The soldiers yelled at her, and she told them 'my child is ill'. God take you, said the soldier. And she passed.

These children are not the only children venders at Huwara checkpoint whom the Israeli army brutes harass. There are also adults. We have written about them again and again. For as I said, this is what the soldiers were sent here to do. And do with zest. Some have dashed the venders' bread on the ground into the dirt. Poured out cooled drinks. Not all soldiers beat them. Some only say, "Git! Split! Get out of here!" Some draw a line in the dirt and say, 'Don't cross this line!" Some kick. And some do it with their rifle butts. On that day at the checkpoint some people were detained in the concrete cell because their name bingo-ed on the computer list. Some tried to bypass and some were "cheeky", meaning they did not look submissively at the ground while being checked. Some were caught leaning "too long" on the concrete side ledge. And there was a taxi carrying an ailing, invalid father whose son was driving, on their way home to Nablus. And the soldier said no. You don't drive in. Because the taxi is registered under the father's name and not the son's. Because.
But the father is here, by me, says the son. And he is now crippled. And they're on their way home. And he's not feeling well. And after residents of Nablus are "allowed" by "law" to come and go. But alas, the son is driving his father's taxi who, true, is sitting right there beside him and is, true, a cripple now, but he's not driving so git! Go away! So the man turned back. And came back alone and said again, but I should be allowed in, and him too, and the cab, I'm not on my way to Tel Aviv.
The soldier gestured him to go away, split! The man said one more thing, pleaded, and the soldier gestured shackled, as if saying I'll shackle you if you don't get out of here, and said "to the concrete cell!" And the man, angry and frustrated and worried, rushing off to his father, raised his hands skywards as if saying, this is my fate, our fate… And the soldier told him "come here!" and he'll probably shackle him now because he is a soldier with a gun, and because this young man is only a Palestinian.
And this is no metaphor.

Our summary of this Saturday shift, as any other day, is that the soldiers of the Israeli army stood there according to their nature and the instructions of the day and abused the Palestinian people because it is Palestinian. That is more or less all.


 Report by Aya Kaniuk.  Translation by Tal Haran.  Children's photographs by Vivi Suri.

 
 
© www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com