הצחקת אותי  you must be jokingפרטים על הדימוי

ישנן צורות ההתעללות הקבועות, כמו להתעלל ברוכלים, או לסלק את נהגי המוניות מכל מקום.
אולי, כי כמו גזילת האדמה והטרנספר הרועש והשקט, למנוע פרנסה זה חלק מהמדיניות הרישמית. ולחיילים יש הוראות קבועות לדאוג לזה, גם אם הן לא רשומות בשום מקום.
לכן זה גם קורה לאורך השנים, במקומות שונים, ועל ידי חיילים שונים, כמו טיפטוף של גשם.

כמו גם לירות על הילדים של מחנה הפליטים קלנדיה, שזו כניראה מדיניות רשמית. כי אחרת איך אפשר שיורים שם כך כל השנים, בקלות כזו, בילדים ממש קטנים, כמו היו חיות בציד, או במטווח, ושזה ממשיך אחרי שנרצחו ככה כבר כל כך הרבה ילדים.
אולי זה כדי לחסן את החיילים, שלא 'ישגו' לחשוב שילד פלסטיני זה ילד, ואולי בעצם זה קורה גם בעוד מקומות שאני פחות מכירה.
 


וישנן האופנות המתחלפות, שהן לרוב יוזמה מקומית של חיילים מסויימים, הבאה והולכת איתם.
כי הן לא משרתות את השיטה והמדיניות, אלא נועדו רק לאפשר לחיילים לפרוק יצריהם בכל צורה שיחפצו. לכן הן לרוב לא נשארות לאורך זמן, כי תמיד ממציאים צורה חדשה טובה יותר. חדשנית יותר. שמסעירה יותר את הדמיון שלהם.

בזמן ההוא במחסום קלנדיה היתה אופנת 'התעללות-התעודות-המזוייפות'.

לא פשוט לנסוע ממקום למקום אם את פלסטינית או פלסטיני. כל הגדה המערבית היא רשת קורי עכביש של נקודות מניעה. הכל מכותר. ומפוצל. גטאות קטנים בתוך גדולים יותר. מוקפים מחסומים וכבישים ליהודים בלבד. חומות וחיילים עם רובים.
לעבור ממקום למקום איננו מובן מאליו. וכדי לעבור, מעבר לסכנה שבכך, פלסטינים צריכים כל הזמן לעמוד בקריטריונים משתנים ולא קבועים ולא צפויים - כשיטה.

מה שקרה הוא שאנשים היו מגיעים למחסום קלנדיה, ואז מחכים כמה שמחכים, ועוברים מה שעוברים - הרמת חולצה, או סיבוב, או משהו אחר, תלוי בהרבה דברים, רובם שרירותיים - ולבסוף מגישים לחייל את תעודת הזהות.

אלא שבימים ההם של אופנת התעללות-התעודות-המזוייפות, ועד היום בעצם, תעודת הזהות לבדה לא הספיקה.

כלומר לא מספיק שהחייל יבדוק את התעודה ויראה מה שיראה במחשב של הצבא. אחד הדברים הוא מקום המגורים. אם נניח אדם היה בדרכו לבית לחם ובתעודת הזהות שלו כתוב 'שכם', אז אסור לו לרוב להגיע לבית לחם. למרות שהוא גר שם.

בגלל שכל כך קשה לעבור במחסומים, סתם לבקר במקום אחר נניח, אנשים לרוב כבר לא ניסו.
כי יש גבול למה שאדם מסוגל לספוג ולהסתכן עבורו עבור לבקר מישהו.
לחצות מחסום זה אם כן בדרך כלל עבור דברים הרבה יותר דחופים. כמו עבודה או בריאות. או כי הם גרים שם בצד השני של המחסום, וממש אין להם ברירה.

לכן עשו הכל כדי שיתנו להם לעבור. התחננו. ואם אפשר היה, הראו תמיד עוד תעודה. שתסביר לחייל למה הם רוצים לעבור ממקום אחד בחייהם לאחר. למה לשם. למה כן ולא לא. למה מותר. תעודה שתוכיח שהם בסדר. שתסביר מדוע טבעי שילכו לשם... למרות שאסור.

הרבה מורים עברו אז במחסום קלנדיה מִדֵי יום אחר הצהרים. אחרי שגמרו ללמד בכפרים שסביב רמאללה או בה. והמדיניות הרשמית דווקא היתה שלמורים מותר לעבור. לפחות אז.
לכן כל כך מפתה היה עבור החיילים למנוע דווקא מהם לעבור.
לכן מי מהם חשב על הרעיון המבריק של התעודות המזוייפות.


מה שהיה קורה הוא, שהיו מראים את תעודת המורה, והחייל היה אומר על כל תעודה כמעט, זה מזוייף. לך לצד. ומי שכביכול יש לו תעודה מזוייפת היה מעוכב לשעות, ואז עובר לצד השני של המחסום או לא. תלוי בחייל.
לעתים זה היה בלי עיכוב, רק 'עוף אחורה' או 'מה אתה מתחצף' כשמישהו אמר 'אבל אני ממהר, ותמיד אני עובר'. וגם פה ושם, לא תמיד, קצת מכות, שילמדו. עם או בלי הקת. או לשבת ולהפנות את הגב. או לא להפנות את הגב. הרבה מהם אנשים מבוגרים. אבל זה לא ממש משנה לחייל.

והיתה פעם מסויימת, שאני זוכרת אותה טוב, כי עבר ט', מכר שלי, מנהל בית ספר בבית חנינא. והיתה לו תעודה מונפקת על ידי הרשות הפלסטינית, שבמיוחד סידר חדשה, כדי שתיראה הכי הכי רשמית שאפשר, והיא גם כך נראתה. וגם היתה. והחייל אמר לו: 'זה מזוייף'.
ואני לא התאפקתי, ובקול של בעלת זכויות יתר התערבתי ואמרתי לחייל: 'אבל זה הרי נראה בדיוק כמו אמיתי'. והחייל אמר לי: 'נכון אבל לכן זה מזוייף. כי זה נראה אמיתי. כך יודעים שזה מזוייף...'

עד היום אני לא יודעת אם האמין בשטויות שאמר הוא עצמו.

ט' אמר לי לא לדאוג. ובכל זאת דאגתי. הוא חיכה כמה שעות, מעוכב. ודיברנו. ובסופן הוא חזר לרמאללה. ועקף דרך השדות בלילה חזרה לביתו בבית חנינא. כמו שעשה ברוב הימים אז.
ובזמן שט' היה מעוכב הגיע מ', שלא הכרתי קודם, ורצה לעבור. ואמר לחייל: 'אני גר באראם, זה כאן, זה קרוב. זה ממש מעבר למחסום. אני בדרך הביתה'.
'ואני לא מורה', הוסיף, כי ראה שכל המורים נשלחו אחורנית.
'אחורה' נבח עליו החייל.
והיה תור ארוך. ואנשים היו מרירים. ובצד ישבו עוד ועוד מעוכבים, על האדמה.
ומ' אמר: 'אבל אני גר כאן, מה אני אעשה'. והחייל אמר לו 'רק המשטרה הפלסטינית עוברת כאן, שמעת?'
ומ' זרח. 'אבל אני במשטרה', אמר, כי זה היה נכון. והחייל אמר לו 'אתה לא במשטרה'. ומ' אמר לו 'אני כן'. והוציא פתק, קצת מקומט, והחייל אמר לו 'זה לא שווה. לך תביא הוכחה שאתה במשטרה הפלסטינית, ואז תעבור'.
'אחורה'.
ומ' הלך.

ועבר זמן, אולי כמה שבועות, אולי קצת פחות, והם כבר לא היו בענין התעודות המזוייפות יותר. אולי כי זה לא היה להם מספיק מעניין. וחזרו להתעלל ברוכלים שהיה להם קצת שקט בזמן עניין התעודות המזוייפות, כי זה יותר אקשן. וכל המסכנים שהקימו את הבסטות כי ממש אין להם ברירה, חטפו שוב. את כל הרפרטואר הרגיל. לזרוק את התכולה על הריצפה. להפוך את הדוכנים. ועד הקו הזה ואם לא אכה אותך או אעצור אותך. ולמחרת עד הקו ההוא. וזה אסור. ושוב שופכים הכל על הארץ, את הפיתות והסוכריות ואת שארית אפשרויות הפרנסה הזעומות של עם תחת כיבוש.

ושוב הגיע מ', וגם אני הייתי שם שוב, ואמר לי: 'איה, זוכרת אותי'. ואמרתי: 'כן'. והוציא נייר שרשום היה עליו בכתב רשמי בערבית. משהו, מ' הסביר לי, שאומר שהוא במשטרה הפלסטינית. אמר שלקח לו שלושה שבועות לסדר את זה. המון תלאות. 'שילמתי כסף', אמר, 'אבל יש לי תעודה, תראי', הוסיף וחייך.
ולא ממש הבטתי, ולא אמרתי כלום.
והוא נעמד בתור, שהיה כמובן ארוך, והגיע לחייל שאולי אפילו היה אותו החייל מהפעם הקודמת, ואמר לו במאור פנים כזה: 'יש לי'.
והחייל ששמו היה אני חושבת עידן או עומר או תומר, הביט במ' באי אמון. מופתע.
'מה יש לך?'
ומ' אמר: 'אישור שאני במשטרה הפלסטינית'.
והחייל אמר לו: 'ואז?'
ומ' אמר: 'אז מותר לי לעבור'.
והחייל צחק.
והצחוק שלו קרע את עור השמיים שנעשו לפתע שחורים.
ובסוף הצחוק הוא אמר לו 'אירג'ע'. אחורה.
ומ' לא זז. בטון זורם לו ברגליים במקום דם.
והחייל אמר 'אירג'ע אמרתי'.
ואני הורדתי את העיניים. וכשהרמתי אותן הוא כבר לא היה.

אני חושבת לפעמים על החייל הזה. עידן או עומר או תומר. אז מקלנדיה. אני מדמיינת אותו כשיהיה גדול וזקן ויישב עם נכדיו בחדר שישאלו אותו שאלות.
כמובן כל זה גם תלוי בהיסטוריה, לאן היא תלך. האם עדיין להתעלל בעם הפלסטיני, ולדכא אותו, ולגזול את אדמותיו, ייחשב צו השעה והאזרחות האולטימטיבית, או לא.
או האם אולי העולם ישתנה לטובה, והוא יצטרך לומר, כמו שאר החיילים ששרתו בתקופות חשוכות בהיסטוריה, 'הייתי צעיר' או 'מילאתי הוראות'. או ישקר בכלל ויאמר שלא היה אז בצבא. שהיה בין המיוחדים והיחידים שאמרו אז "לא", למרות שזה לא היה מקובל.
אבל אם הכל יהיה כמו היום פחות או יותר, וללכת לצבא לא משנה מה הצבא עושה, זה דבר נחשב, ונכדיו יביטו בו בעיניים כלות שיספר את סיפורי הצבא שלו, כי גם הם גדלו לחשוק בהם ולברך ולהשתוקק אליהם כמוהו לפניהם, האם יספר להם את הסיפור הזה איך סילק את מ' מהמחסום.
ואם לא יספר עליו, האם זה כי יש לו סיפורי "גבורה" אחרים, או כי שכח את זה בים הדברים, או כי אולי הוא לא רוצה לזכור בתוך זכרונותיו הבדויים פחות או יותר, את האופן בו התעלל במ'.

אני מניחה שהוא לא יזכור את מה שעשה למ'. הוא לא יזכור את מה שעשה לו, כי מ' לא היה אדם.
ומתוך זה שלא היה אדם, שלח אותו החייל עידן או עומר או תומר חזרה. ומתוך זה שלא היה אדם, גם לא יזכור אותו ולא ידע שעשה לו את מה שעשה.

איה קניוק.

 

image's detailsyou must be joking

There are the usual forms of harassment, such as abusing the vendors, or chasing away taxi-van drivers everywhere.
Perhaps because, like land-grab and both loud and quiet transfer, denying people their sources of livelihood is part of official State policy. And the soldiers have standing orders to implement it, even if these orders do not appear in writing anywhere.
That is why it has been carried out over the years, in different places, and by different soldiers, like drizzling rain.

Like shooting at children of Qalandiya refugee camp, that is apparently official policy. Otherwise, how is it possible to shoot there all these years, with such ease, at really small children, as if they were some animals of prey, or plastic ducks at a shooting range, and that this persists after so many children have already been murdered.
Perhaps it is done in order to make the soldiers immune, to keep them from 'mistaking' a Palestinian child for a child, and perhaps it actually takes place in other places with which I am less familiar.

And there are the changing fashions, usually local initiatives of certain soldiers, that appear and disappear along with them.
For they do not serve the system and the policy, and are meant only to let the soldiers take out their drives in any way they wish. That is why they do not normally persist over time, for a newer, better mode is always invented. More innovative. More exciting for their imagination.

At that time in Qalandiya, the 'fake ID harassment' was fashionable.

It is not simple to travel from place to place if you are a Palestinian. The entire West Bank is a spider-web of prevention/check points. Everything is closured. And bifurcated. Smaller ghettos inside larger ones. Surrounded by barriers and Jews-only roads. Walls and soldiers with guns.
Passing from one place to another is not to be taken for granted. And in order to pass, beyond the risk involved, Palestinians are required to meet constantly changing, impermanent and unexpected criteria – as a system.

People would arrive at Qalandiya Checkpoint and then wait as long as they wait, and undergo whatever they undergo – lifting a shirt, pirouetting with their exposed midriff, or some other actions, depending on many things, mostly arbitrary – and finally handing the soldier their ID.

But in those days of the fake-ID-harassment fashion, until this very day in fact, the ID alone was not sufficient.

Namely, it was not enough for the soldier to check the ID and see whatever the army computer would come up with. One of the components is the Palestinian's place of residence. If, say, a person was on his way to Bethlehem and in his ID he was registered under Nablus, then usually he would be prevented from reaching Bethlehem, although he resided there.

Since it is so difficult to cross the checkpoints, just going visiting for instance, people usually gave up trying.
For there is a limit to what a person can take and to the amount of risk one is willing to be subjected to just to go visiting.
Crossing a checkpoint, then, is usually reserved for much more urgent needs. Like work or health. Or if people live just across on the other side of the checkpoint and really have no choice.

So they did everything they could to make the soldiers let them pass. They begged. And if they could, they always showed another document. To explain to the soldier why they wish to go from one place in their lives to another. Why should they cross over there. Why yes, and not no. Why is it not allowed. A document that would prove that they were alright. That would explain why it is natural for them to go there… although it is actually forbidden.

Many teachers used to cross Qalandiya then, every afternoon. After having finished teaching in the villages around Ramallah or inside it. And the official policy even allowed teachers to pass. At least back then.
That is why the soldiers were so tempted to prevent their passage.
That is why some soldier thought up the brilliant idea of fake IDs.

The teacher would show his/her teacher's ID, and the soldier would say about nearly every such document that it was fake. Go aside. And whoever had a supposedly fake ID was detained for hours. And then cross over to the other side of the checkpoint or not. Depending on the soldier.

At times there was no detention, just "get back" or "don't you get fresh with me" when someone would say "but I'm in a hurry, and I always pass here". And here and there, not always, some beatings, to teach them a lesson. With or without a rifle butt. Or making them sit with their back turned. Or not. Many of them elderly people. Which did not really matter to the soldier.
And there was one specific time, that I remember well, because T. was coming across, an acquaintance of mine, a school principal in Beit Hanina. And he had a certificate issued by the Palestinian Authority, especially issued anew so it would look as official as possible, and it did. And was. And the soldier told him, "It's fake".

I couldn't help myself, and with the voice of the privileged I intervened and told the soldier: 'But it looks really authentic". And the soldier said: "That's right, and that's why it's fake. Because it looks authentic. That's how you know it's fake…'

To this day I can't tell whether he actually believed his own nonsense.

T. told me not to worry, but still I worried. He waited for some hours, detained. And we talked. At the end of which he went back to Ramallah. And took roundabout trails through fields at night back to his home in Beit Hanina. As he usually did those days.
And while T. was detained, M. arrived, whom I hadn't known before, and wanted to cross the checkpoint. He said to the soldier: "I live in A-Ram, it's right here, close by. It's actually on the other side of the checkpoint. I'm on my way home."
"And I'm not a teacher", he added, seeing that all the teachers were sent back.
"Get back!" the soldier barked at him.
And it was a long waiting line. And people were bitter. And at the side more and more detainees were seated. On the ground.
And M. said: 'But I live here. What am I to do?' And the soldier said, 'Only the Palestinian police passes through here, you hear?' And M. beamed. 'But I am in the police', he said, because it was true. And the soldier told him, 'You're not in the police.' And M. said 'Yes, I am' and took out a note, a bit crumpled, and the soldier said, 'This is no good. Go get proof that you're in the Palestinian police, then you can pass.'
'Get back'.
And M. left.

Time passed. Perhaps some weeks, maybe less. They were no longer into fake documents. Perhaps because it was not interesting enough. And they got back into abusing the vendors who had been left in peace for a while during the fake-ID business, because this was more 'action'. And all the poor guys who put up their vendor stands because they really have no other choice, they were hit once again. The whole repertoire. Throwing their goods on the ground. Trashing the stands. Only up to this line and if not I'll hit or detain you. And the next day it's not this line, it's that line. And that's forbidden. And again everything gets trashed on the ground. The flat bread and the candy and the rest of those meager bits of livelihood of a people under occupation.

And once again M. came around, and I was there again, and he said to me: 'Aya, remember me?' And I said, 'Yes'. He took out a piece of paper with something written on it in official Arabic. Something, M. explained, that says that he is a member of the Palestinian police. He said it took him three weeks to arrange this. Endless trouble. 'I paid money', he said, 'but I have a certificate, look!' he added and smiled.
And I didn't really look, and didn't say anything.
And he got in line, which was long of course, and reached the soldier who perhaps was even the same soldier from last time, and said to him, beaming: 'I've got it.'
And the soldier whose name, I think, was Idan or Ido or Omer or Tomer, gave M. a distrusting look. Surprised.
'What have you got?'
And M. said: 'A certificate that I am in the Palestinian police.'
And the soldier said: 'So?'
And M. said: 'So I may pass'.
And the soldier laughed. And his laughter ripped the skin of the sky that suddenly became black.
And at the end of his laughter he told him, 'Irja!'. Get back.
And M. did not move. There was concrete now flowing in his legs instead of blood. And the soldier said 'I said irjja!'.
And I lowered my eyes. When I raised them he was no longer there.

Sometimes I think about that soldier. Idan or Ido or Omer or Tomer. Back then, from Qalandiya. I imagine him old and bearded and sitting with his grandchildren in a room and they would ask him questions.
Of course it all depends on history, too. Where that's headed. Whether abusing the Palestinian people, oppressing it, robbing its lands will still be considered an urgent must, and the ultimate expression of citizenship, or not.
Or perhaps the world will change for the better, and he will have to say, like the rest of the soldiers who served the dark times of history, 'I was young', or 'I obeyed orders'. Or he'll lie and say he wasn't in the army back then. That he was among the special few who had said 'no' back then, although it was not the accepted thing to do.
But if everything will be as it is today more or less, and going to the army regardless of what the army does will still be considered the thing to do, and his grandchildren will stare at him and beg to hear his army stories because they too would grow up to desire them and bless and yearn for them just as he did in his time, will he tell them this story about how he got rid of M. at the checkpoint?
And if he will not, is it because he has other 'valor' tales, or because he had long forgotten it in the sea of things, or perhaps because he does not wish to remember among his more or less fictive memories, the way in which he harassed M.

I assume he will not remember what he did to M. He will not remember what he did to him because M. was not a human being.
And because M. was not a human being, soldier Idan or Ido or Omer or Tomer sent him back. And because M. was not a human being, he will not remember him either, nor know that he did what he did to him.

Aya Kaniuk. Translated by Tal Haran

 
© www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com