צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
      

english


עלבונו של כמאל  Kamaal's Insult


הוא לא התלונן עליו כי הפך לו את הסחורה, וגם לא על האחרים שזרקו לו את הסחורה על הארץ, הטיחו אותה, או על זה שהיכו אותו, הוא התלונן על דבר אחד בלבד, על זה שרבי נחמן העליב אותו.

באחד מימי חמישי, בנובמבר האחרון, טלפן אלינו כמאל עביד. יש לי משהו נורא חשוב לספר, הוא אמר.
לא, לא בטלפון, תבואו פעם, נדבר. תבואו מהר. קולו היה חנוק וזה היה מוזר.
אתה בסדר? לבוא עכשיו?
לא לא חשוב עכשיו. אני אהיה בסדר. אבל תבואו. נשב בשקט.

אז ככה היה. ביום שבת לא הרבה אחרי זה, נסענו אליו - תמר ואני - לנבי סמואל النبي صموئيل והתישבנו ליד המכולת שלו שבתוך הכפר, והוא הביא קפה ודיבר.

אני רציתי לספר לכן מה שקרה לי עם איזה מישהו. הוא בא כל יום לקבר (קבר שמואל) בשביל להתפלל. אז ביום הזה הגיע עם האוטו, והייתי עם הבסטה של הירקות ליד העץ והוא נכנס לי בסחורה. והכל נהיה הפוך. כל הסחורה על הארץ.
אני לא אומר שהוא בכוונה עשה את זה. בטח לא הסתכל.
אחרי שככה עשה הוא עצר. נשאר באוטו שלו. באתי אליו ואמרתי לו, מה עשית נחמן. כי אני מכיר אותו.
והוא אמר, מה עשיתי?
אמרתי לו, הפכת.
ואמר, אז מה אני אעשה.
ואמרתי לו, לפחות מצטערים מדבר כזה.
והוא אמר לי, אתה לא צריך להיות פה.
ואני אמרתי לו, במקום לבקש סליחה ככה אתה אומר לי?

והלך, בלי שאמר שהוא מצטער ובלי כלום. זה היה יום חמישי. אני צלצלתי למשטרה, אמרתי להם ככה וככה, אבל לא באו. וידעתי שלא יבואו. והרמתי את הסחורה. והמשכתי כרגיל.

למחרת היה יום ששי. אני בבסטה רגיל, ואנשים קונים. ואפילו היה אוטובוס של אלה שבאים להתפלל בקבר, אחרי שגמרו להתפלל, באו אצלי וקנו. הרבה קליינטים. ושמחתי מזה. והגיע אותו בנאדם. רב נחמן. עמד, והסתכל.
ואז אמר להם, איך אתם קונים מערבי. למה אתם קונים מערבי. זה הבנאדם שיש פיגוע מתחיל למחוא כפיים, ומתחיל לרקוד.
ככה אמר.

ואנשים שמעו אותו והתחילו לזרוק את הסחורה שלי על הארץ. מה שהיה להם בידיים. והיו שניים ששילמו כבר ורצו את הכסף שלהם חזרה, ונתתי להם. והוא עוד צועק שככה וככה והתחיל גם לקלל. ואמרתי לאנשים, אל תאמינו לו.
ואפילו לו אמרתי בפַּנים, אתה לא מתבייש, אתה הולך עם כיפה. ויש לך זקן ואתה עולה להתפלל ואתה משקר. ואתה בעצמך היית קליינט שלי. איך אתה מסביר את זה?
אבל אף אחד לא האמין... והתחילו לקלל אותי גם כן. אני לא יכול להגיד את המילים שאמרו לי. לא יכול להגיד לכן. לא מסוגל...
והיו ליד כמה צעירים שאני לא מכיר. פעם ראשונה היו שם והתחילו לקלל אותי. אמרתי להם, למה אתם מקללים אותי. אתם רוצים להאמין לו תאמינו, אבל אל תקללו אותי.
ואז התחילו לתת לי מכות. ארבעה חמישה צעירים. אמרו לי, איזה פה יש לך שאתה אומר לנו מה לעשות. כי אמרתי להם אל תקללו אותי.
בפַּנים הרביצו לי. בגוף. ואמרתי שאני מצלצל למשטרה, ובסוף כולם הלכו. וגם האיש הזה רבי נחמן הלך. הלך לקבר.
ואחרי שהוא עלה למעלה הרמתי טלפון למשטרה. 100. אמרתי להם, אתמול התקשרתי ולא באתם. וככה קרה.
והם באו. היו כאן קרוב אני חושב ובאו מהר.
ועליתי איתם למעלה והראיתי להם את נחמן והלכו ודיברו איתו. ולא יודע מה אמרו לו. וחזרו ואמרו לי לך למשטרה, לגבעת זאב. ונתנו לי פתק שאני יכול ללכת.
זה היה יום ששי, אז הלכתי יום ראשון הגשתי את התלונה על הבנאדם. שעשה ממני מחבל.

על זה התלונה? לא על הסחורה?
אני לא מדבר על הסחורה... מה שכואב לי זה שהבנאדם הזה מנסה לעשות ממני מחבל. זה הכי חשוב לי.
ככה אמרתי להם במשטרה שהכי חשוב לי זה המילים והקללות, גם המכות אבל הכי זה המילים האלה שאמר עלי.

זה חשוב לך כי זה מעליב אותך, או כי אתה דואג מזה, ממה יקרה מזה, שאלנו אני ותמר.
שבוע לקח לי שאני אהיה שקט. הייתי מדבר עם עצמי. נהייתי חולה. לא עבדתי טוב. ואשתי אמרה לי מה יש לך. את מבינה, זה כי בנאדם יש לו את ההתרגשות שלו. אני בנאדם כל כך... איך הוא אומר עלי שעשיתי שטויות כאלה. איך הוא אומר עלי ככה... להגיד עלי שאני מוחא כפיים אחרי פיגוע... ואני נגד זה. איך אני אמחא כפיים.
ואז עשית ממני מחבל?
איך הוא אומר כזה דבר. שככה אני אעשה אחרי פיגוע. איך...
ואני גם הצלתי שני ילדים. בכביש למעלה. שלושה אפילו. שלושה ילדים. וכולם יודעים מזה. כולם יודעים שעזרתי.
זה מי שאני. זה כמאל.

וקצת שתקנו אחרי שאמר את כל זה כי היה נורא נרגש, אפילו שכבר עבר זמן מאז, וזה היה מוזר בתוך הכל. כי מסביב הכל מתפרק. כי נשארו בכפר המדוכא הזה בקושי 180 איש ואישה הנאחזים כנגד כל הסיכויים במקום, מול כוחות הכיבוש המנסים לסלק אותם כמעט בכל דרך אפשרית מאז הרסו את רוב הכפר ב 71 ועד היום. לא נותנים להם אישורי בנייה, או להתקין ביוב, או לבנות שרותים בבית הספר. פשוט כלום. כדי להמאיס את החיים.
והנה אחיינו ניסה רק לשפץ גג, גג שכבר קיים, וכבר יש צו הריסה, ואחיינו השני בבית סוהר כי ביקש לעבוד ונתפס בירושלים, ואת בנו לא ראה 13 שנה כי לא נותנים לו להגיע חזרה מירדן, כדי להפעיל עליו לחצים, או לבנות עוד חדר בביתו הקטנטן שכבר חדל לנסות אחרי ששוב ושוב הרסו לו, וברקע ביתו של משתף הפעולה המנסה למכור את אדמות הכפר עבור נזידו של הצורר, והכל נראה כל כך אבוד... והוא הלך והביא גם תה, ששתינו, וחאג'ה שוכרייה הזקנה, (שכלבה השחור לא עזב את הבית כשכוחות הכיבוש הרסו אותו, ומת בתוך ההריסות והפך למיתוס המרכזי של הכפר), הגיעה והלכה, ועוד עבר זמן שקט ונעים ועצוב ואז שאלנו, כמאל, בעצם מה קרה עם הילדים? כי אף פעם לא סיפר לנו קודם.
הילדים איך הצלתי אותם? שאל.
כן.

פעם היה אחד מהכפר יש לו סוס, אתם לא מכירות אותו, סיפר כמאל. ועמד קרוב. עם הסוס שלו. והיתה חאג'ה (שוכרייה) איתי אותו היום. אנחנו עומדים, לא בעצם היינו יושבים מתחת העץ. ובא מישהו והרים את הילדים שלו, שניים קטנים, ושם על הסוס. ואני מסתכל, ופתאום התחיל הסוס, יעני... לקפוץ. למעלה על שתי רגליים שלו, ואלה קטנים. תיכף היו נופלים. וואלה ישר קפצתי והרמתי אותם מעל הסוס. ככה שלא יפלו. ולא נפלו. והיו מבוהלים. אלה ילדים קטנים.
ואפילו אימא שלהם ואבא שלהם לא ידעו מה לעשות.
ואנשים היו עומדים שם, תראה תראה, ערבי מציל יהודי. ואמרתי לבנאדם אחד שאמר לי ככה, תתבייש לך, על מה אתה מדבר בכלל. ברגע כזאת אף אחד לא חושב על הדברים מה שבראש שלך, זה יהודי זה ערבי.
והאבא שלהם והאמא שלהם יעני הרבה הרבה הרבה תודה תודה תודה. וזהו הסיפור הזה.

הפעם השנייה היתה מישהי עם העגלה. עגלה של הילדים. את יודעת איפה שאני עומד עם הירקות יש ירידה חזקה. והיא לא שמה לב. עזבה את העגלה ובאה לפתוח את הבגאז'. פתאום העגלה הדרדרה למטה ואני רצתי והצלחתי לתפוס אותה. ותפסתי אותה, את העגלה.
ואמא של הילד, וואלה, רצתה לנשק לי את הידיים. אמרה לי תן לי את השם שלך אני אעשה תודה דרך העיתון או משהו. אמרתי לה לא צריך. העיקר שברוך השם לא קרה לילד כלום. וזהו.
האישה עם האוטו היא מישהי שבאה לקבר פה?
כולם שבאים פה באים לקבר. זה דתיים. גם ראיתי אותה שוב פעם את האישה הזו. הביאה את בעלה. למה הפעם הראשנה לא היתה איתו. באו ואמרה לו, זה הציל לנו את הילד, וככה וככה אמרה לו. על מה שקרה... אפילו לקח איזה מאה שקל ואמר לי קח, ואמרתי מאלוהים אנחנו מקבלים יותר ממאה שקל, לך לשלום.

ואם לא הייתי פה מה היה קורה להם? זה מה שאני שואל. ואחרי כל זה, הפרס שאני מקבל, שבנאדם כזה בא עושה ממני מחבל.

בהתחלה לא הבנתי איך הוא יכול להיעלב ככה מהענין הזה, בתוך הכל ולעומת הכל. איכשהו זה נראה היה לא לגמרי פרופורציונאלי בתוך עולמו הקורס ממילא. ושאלתי את עצמי האם הוא באמת חושב שיש משמעות לתבוע את האיש הזה על זה שאמר עליו שכשיש פיגוע הוא רוקד ומוחא כפיים. האם אינו מבין ויודע שזה אבסורד, ושיותר חשוב לשמור על כוחותיו שממילא נסחטים במאבק היומיומי מול כוחות הכיבוש השונים המנסים לגזול את אדמתו ופרנסתו ולסלק אותו ואת שאר תושבי נבי סמואל.
ומה חשוב הגזען המסויים והשגור הזה בתוך הכל. שברור שמעניש אותו על זה שתבע ממנו לבקש סליחה, על זה שציפה לסליחה. אולי כי בהנחתו של כמאל שמגיעה לו סליחה ממי שהפך את הבסטה שלו אם גם לא בכוונה, כמו אמר בזה שהוא אדם. אדם המבקש מאדם אחר להתנצל. ובזה אמר שהם שווים. שווים באנושיותם. והרי על זה העניש אותו רב נחמן. על שחרג מתפקידו הנחות.
ומה מובדל רב נחמן מכל השאר הרומסים את כמאל יום יום. מיכה מהמינהל האזרחי, ושאר החיילים והשוטרים, והחוקים הלא חוקיים של ישראל, האם איבד כמאל חוש מידה, חשבתי. האם הוא יוצא מדעתו.

ואז הבנתי פתאום בבת אחת שעלבונו של כמאל הוא גם מרידתו וזקיפות קומתו.
זה שכמאל הלך והגיש תלונה במשטרה על זה שהרב נחמן העליב אותו וקרא לו מחבל זה בעיני סירובו של כמאל לגורל שמכתיבה לו צומת ההיסטוריה הזו.
וזה גם כוחו וזה גם ניצחונו.
וכשהבנתי את זה הלב שלי באמת נקרע לשניים.


איה קניוק

כדי להעיר, לשוחח, או לחוות דעה בכל עניין : מחסנמילים בפייסבוק

 


Kamaal's Insult

He did not complain because his goods were toppled over, nor about those others who threw it to the ground, smashed it, or about them hitting him. He complained about one thing only, that Rabbi Nachman had insulted him.

On a recent Thursday, last November, Kamaal Ubayd called. I have something terribly important to tell you, he said.
No, not on the phone. Come over some time, we’ll talk. Come soon. His voice was muffled and that was odd.
Are you okay? Shall we come now?
No, never mind now. I’ll be alright. But come. We’ll sit quietly.

So that’s how it was. On Saturday soon after that, we went to him, Tamar and I, to Nabi Smauel  النبي صموئيل, and sat by his grocery inside the village, and he brought out coffee and talked.

Wanted to tell you about something that happened to me with someone. He comes here every day to the grave (Samuel’s Grave) to pray. So on that day he came with his car. I was at the vegetable stand by the tree and he rammed into my crates. Everything was smashed down to the ground.
I’m not saying he did it on purpose. Probably wasn’t looking.
After he did that, he stopped. He stayed inside his car. I went over to him and said, What have you done, Nachman? Because I know him.
He said, what did I do?
I said, you smashed everything.
He said, so what can I do?
And I said, at least one should be sorry about such a thing.
And he said, you shouldn’t be here.
And I said, instead of apologizing that’s what you tell me?

And he went away, no apology, nothing. It was a Thursday. I called the police, told them this and that happened, but they never came. I knew they wouldn’t. I picked up my stuff. And went on as usual.

The next day was Friday. I was at the stand as usual. And people were buying. There was even a busload of people who come to pray at the grave, and after prayers came over and bought my vegetables. Lots of customers. I was glad. And that same person came. Rabbi Nachman. He stood there, staring.
Then he said to them, how can you buy from an Arab? Why do you buy from an Arab? Who, whenever there’s a terrorist attack, starts applauding and breaks out in a dance.
That’s what he said.

People heard him and began to throw my wares to the ground. Whatever they were holding. Two of them who had already paid wanted their money back and I gave it to them. And he kept yelling like that, and cursing too. And I told the people, don’t believe him.
I even said to his face, aren’t you ashamed? You wear a skullcap, you have a beard, you pray and you’re lying. You yourself were my customer. How can you explain that?
But no one believed me… They, too, began to curse me. I can’t repeat those words. I cannot repeat them to you. Just can’t…
There were some youngsters standing by, whom I didn’t know. They were there for the first time, and they started cursing me. I said, why are you cursing me. If you want to believe him, go ahead. But don’t swear at me.
Then they began to beat me up. 4-5 young guys. They said, what kind of a mouth do you have, telling us what to do. Because I told them not to swear at me.
They hit me in the face. In the body. I told them I would call the police, and finally they left. Rabbi Nachman left too. I phoned the police. Yesterday I called and you didn’t come, I told them, and that’s what happened.
And the police came. They were here close by, I think, and they came quickly.
I went up with them and showed them Nachman and they went over and had a word with him. I don’t know what they told him. They came back and said, go to the police station. To Giv’at Ze’ev (a settlement). And gave me a piece of paper that I could go there.
It was Friday, so I went to the police Sunday to lodge a complaint against the person who made a terrorist.

Is that what the complaint is about? Not about the goods?
I’m not talking about the goods… What hurts me is that this person tries to make me look like a terrorist. That’s what counts the most. That’s what I said to the police, the most important thing for me was the words and curses. The beating too, but the worst were the words he said about me.

It’s important to you because it offends you, or because you’re worried about what will happen as a result? We asked him, Tamar and I.

It took me a week to calm down, he said. I’d started talking to myself. I got sick. I wasn’t working well. And my wife said, what is it with you? You see, a person gets upset... I’m such a… How could he say about me that I made such trouble. How could he… To say about me that I applaud after a terrorist attack… And I’m against such things. How could I possibly applaud.
And you make me into a terrorist?
How can he say such a thing. That I’d do such a thing after an attack. How…
I even saved two children. On the road up there. Three, even. Three children. And everyone knows this. Everyone knows I helped.
That’s who I am. That’s Kamaal.

We kept still for a bit after he said all this because he was terribly upset. Even though some time had gone by, and it was strange there. For everything around is falling apart. In this oppressed village hardly 180 persons have remained, clinging to the place against all odds, facing the Occupation forces that try to remove them in practically any way possible since they demolished most of the village since 1971. They are not issued construction permits, or allowed to install sanitation, or build latrines for the school. Absolutely nothing. To make their lives unbearable.
And here his nephew tried merely to repair a roof, an existing roof, and already a demolition order hovers, and his other nephew is in jail for he wanted to work and was caught in Jerusalem, and he has not seen his son for 13 years now because they won’t let him back in from Jordan, in order to pressure him, or build another room in his tiny dwelling – he’s already given up trying after it had been demolished again and again. And in the background stands the home of the collaborator who attempts to sell the village lands to please the oppressor, and everything looks so lost… And he went off and brought some tea, and we drank it, and old Hajje Shukriya (whose black dog would not leave the house when the Occupation forces demolished it, and died inside the rubble and turned into the village’s main myth) came and went, and some more quiet and pleasant and sad time went by and then we asked, Kamaal, what actually happened with those children? Because he had never told us before.
The children I rescued? He asked.
Yes.

There was once a guy in the village who had a horse. You don’t know him, Kammal said. And he was standing close by, with his horse. And Hajje Shukriya was with me on that day. We were standing, no, actually sitting under the tree. And someone came along and picked up his kids, two little ones, and placed them on the horse. I was looking when suddenly the horse began to… jump. Up on his rear legs. And these kids were tiny. They would have fallen off immediately. So I jumped up and picked them off the horse so they wouldn’t fall. And they didn’t fall. And they were scared, they were such little kids.
And even their mother and their father didn’t know what to do.
And people stood around there, look look, an Arab saves a Jew. And I said to one of them, shame on you! What are you talking about? At such a time no one thinks about such things, that this is a Jew and this an Arab.
And their father and mother couldn’t thank me enough. So that’s that story.

The second time, there was some woman with a children’s stroller. You know, the place where I stand with the vegetables, there’s a steep slope. She didn’t notice it. She left the stroller and came to open her car trunk. Suddenly the stroller rolled down and I ran off and managed to catch it. And I caught the stroller.
And the kid’s mother wanted to kiss my hands. She said, give me your name and I’ll thank you through the newspaper of something. I said, no need. Thank God nothing happened to your child. And that was it.
Was the woman with the car someone who came to this grave to pray?
They all come here to Samuel’s grave. They’re all religious. I saw her again, that woman. She brought her husband. Because that first time he wasn’t with her. They came and she told him, this man saved our child, and so on. Told him about what had happened…. He even handed me a 100 NIS note and said, here, take it. I said that from God we get more than 100 NIS, go with God’s blessing, I said.

And if I hadn’t been here, what would have happened to these children? That’s what I ask.
And after all of this, that’s my reward. That such a man comes and calls me a terrorist.


At first I couldn’t understand how he could be so offended from this, under the present circumstances. Somehow it didn’t seem proportionate in his collapsing world. And I wondered whether he really thinks seriously about suing that man for having said about him that he dances and applauds when there’s a terrorist attack. Doesn’t he understand, doesn’t he know it’s absurd, and that it’s more important to save his energy which is depleted in his daily struggle with the various Occupation forces who try to steal his land and expel him and the rest of Nabi Samauel’s inhabitants?
And what’s the significance of that specific, normal typical racist in all of this. Who clearly punishes him for having demanded an apology, for having expected an apology. Perhaps because Kamaal’s assumption that he deserves an apology from the person who upset his stand even if not intentionally, is in fact a statement that he is a human being. One human asking another human to apologize. Thus saying they’re equals. Equally human. And for that, Rabbi Nachman punished him. For transgressing his inferior role.
And how is Rabbi Nachman different from all the other oppressors trampling Kamaal day in day out? Micha of the Civil Administration, and all the other soldiers and policemen, and the illegal laws of Israel. Has Kamaal lost his sense of proportion, I thought. Is he losing his sanity?

And then I realized, suddenly, that Kamaal’s feeling offended is also his rebellion, and his uprightness.
The fact that Kamaal got up and went to complain to the police that Rabbi Nachman offended him and called him a terrorist – I regard this as Kamaal’s refusal of the fate which this junction in history dictates to him.
That is his power, that is also his triumph.
And when I realized this, my heart was really torn asunder.


Aya Kaniuk. Translated by Tal Haran.
 

To talk, argue or comment: mahsanmilim on facebook
© www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com