|
מואייד הוא פלסטיני, אלה גבולותיו, זו מהותו,
זה שמו וזו אשמתו.
את מואייד תמי ואני הכרנו בערך לפני שנתיים במחסום קלנדיה. אז נער בן שמונה
עשרה שהחל בדיוק ללמוד באוניברסיטה בחברון הנדסת בנין כי אביו מהנדס בנין
ורצה שבנו ילמד את מקצועו למרות שהוא בעצם רצה ללמוד רפואה. כדי לעזור
לאנשים, אמר. הוא מבית רימא, ועבר בדרך לאוניברסיטה דרך קלנדיה, ואני לא
זוכרת בדיוק איך התידדנו.
מאז למדתי שהוא נער עדין ועמוק ורגיש, ומאוד מאוד נבון, לימד עצמו עברית
כשהיה צעיר מאוד לבד, מלהביט בטלויזיה החינוכית שגם הופיע שם פעם עם שיר
שהלחין וכתב ושר בתוכנית של אמל מורקוס, וכך גם הכיר אותה, שמסתובב כל הזמן
כשכאב העולם עליו, וכותב בשלוש שפות שירי שלום ומכתבי שלום ואצלו זו איננה
קלישאה.
אני זוכרת פעם שדיברנו אחרי שהיה בחברון רק זמן קצר, לראשונה מחוץ לבית,
שנה ראשונה, רחוק מהמשפחה, מחבריו שגדל איתם, והרבה זמן לא יצא גם לא לסופי
שבוע בגלל המחסומים והבידולים וההתעללויות הרגילות של הכיבוש,
שוב דיברנו בטלפון ואמר לי שהוא
עצוב נורא. ובלב חשבתי ואיך אפשר שלא, נער בן שמונה עשרה שלא רשאי ללכת
לשום מקום, ובכל פינה יכולים אנשים רק כי הם ישראלים לפגוע בו ככל שירצו
מבלי שיישפטו או ייראו או יינזפו, להיפך, ושאלתי למה, לא באמת שואלת, חושבת
שיודעת את התשובה. והוא אמר לי, כי חורף ואפור וכי אני בודד.
וכמעט חיבקתי אותו על זה שהוא נשמע לרגע כל כך רגיל ופיוטי ונערי וחשבתי גם
כמה אני מוגבלת להניח שמי שהוא תחת כיבוש הרי גבולות חייו הם הכיבוש, ושגם
חשיבה כזו היא סוג של הדרה, של השטחה, ורגע לפני שניסיתי לברר מה בדיוק הוא
מרגיש ולמה, ומה זו הבדידות הזו והאם היא קשורה במשהו קיומי כמו הרבה
תחושות אצלו או במשהו יותר ספציפי, שמחתי. אני מודה. אולי זה לא בסדר. אבל
שמחתי שהוא יכול להיות באי משל עצמו, פרטי ומסוים ובלתי תלוי וחופשי,
ושבסופו של דבר גורלו האינדיבידואלי הוא אירוע אישי ולא נגזר רק ממצבו
הרישמי, הציבורי, הסמלי, נער תחת הכיבוש, קשה הגורל הזה ודומיננטי בחיי
הפרט ככל שיהיה.
זה עשה לי באופן משונה תחושה של תקווה.
ובכל זאת, יותר ויותר, הכיבוש החל לחלחל לתוכו לכל פינה. שוב ושוב היה אומר
לי למה, למה אנשים עושים ככה אחד לשני. ובכה, ועוד בכה, וכתב שירים ומכתבים
יפים, חלק גדול בעברית, גם כי הוא כזה, כי הוא מוכשר, וגם כדי שאני אבין.
לא הרבה זמן לפני סוף שנת הלימודים אני זוכרת שהיה רגע, הוא היה עדיין
בחברון וחי עם שותפים, והוא נעלב מהם, לא חשוב כרגע למה, זה אישי ואני לא
רוצה לומר ככה בפומבי, אבל הוא נורא נפגע ועזב את הבית בערב ההוא ויצא
ללילה ולחושך, והיה ירח, כך סיפר לי למחרת, והוא ישב תחת העץ, וחש שאין לו
איש בעולם, והיו אורות במסגד, והוא נכנס, והיו אנשים מאירי עיניים שהיו
טובים אליו, או שכך נדמה היה, וכמה פעמים עוד המשיך ללכת, וגם עזרו לו
למצוא דירה אחרת, והוא קרא קצת בקוראן וסיפר לי דברים יפים שכתובים שם על
שלום, ועל אלוהים.
ועוד זמן עבר.
כבר בקושי דיבר על דברים כמו אפור ובדידות. המון דיבר על מחסומים, ועל למה
ככה מדברים ומתנהגים והורגים. שהוא לא מבין. ואני לגמרי הסכמתי איתו כי אני
ממש לא מבינה כמוהו איך זה יכול להיות שהורגים מישהו רק כי יש לו צבע עור
קצת אחר או כי הוא שייך לקבוצה אתנית אחרת ואיך מונעים מבני אדם שאפילו לא
חושדים בהם בדבר את חייהם ומה בעולם יכול להצדיק את זה. אז דיברנו, הוא בין
אינסוף בחינות וכאב קיומי ואישי, והתחלפו העונות, והבחינות, והוא כתב עוד
ועוד שירים, והצעתי לו לכתוב יומן, אולי כך יהיה לו קצת יותר קל עם כל
העומס, וככה עברו אני חושבת כמעט שנתיים. קראתי ושמעתי אינספור שירים שכתב,
והוא לימד אותי מוזיקות שלא הכרתי, ופטפטנו כמה פעמים במסנג'ר והוא הביט
באתר שלנו מחנסמילים, ושלח לי לינק לאתר שעשה תושב בית רימא על המקום, ואז
שוב הגיע החופש הגדול והוא עזב את חברון לקיץ לבית רימא.
קצת לפני שנעצר החלה מלחמת לבנון ודיברנו בטלפון ובכינו שנינו, והיינו
המומים, ושאלנו את אותן שאלות, וראינו את אותן תמונות של טבח, ורצח של
אנשים, והרס בתים עליהם כשהם בתוכם, ואיך מרססים את המכוניות שלהם הנסות
בכדורים בעודם בורחים, והוא שאל כמוני למה, למה, ולמה לא מחליפים שבויים מה
יותר פשוט מזה, ושלכולם יש אימהות הוא אמר, זה הרי הכל ילדים, ילדים אמר,
היה נדיב ממני לכנות את החיילים ילדים, אני לא מוכנה, חיילים זה חיילים אני
אומרת, אמר ובכה וכתב עוד שיר שלום וטלפן ושלח לטלויזיה החינוכית בישראל,
ובגלל שזה היה חופש חיפש מה לעשות ואיך לעזור, והקים קיטנה לילדים בבית
רימא ולימד אותם אנגלית וגם חיפש דרך לאסוף מזון ולחלק לרעבים ממש, ואמר לי
שהוא נדהם ממה הוא פוגש וחש אשם שלו יש מה לאכול ולהם אין, וניסה דרך אמל
לגייס כסף למען הרעבים והיא הצליחה קצת, אבל אז בישראל אמרו לה שזה בשביל
טרור ואי אפשר היה להעביר אליהם את הכסף.
ביום רביעי ה 6 לספטמבר 2006. היה אמור להיות המשפט שלו. לכן הלכנו למחנה
עופר, תמי ואני. כשיש למישהו משפט לא ידוע אף פעם בדיוק מתי. דהיינו מן
הסתם ידוע, אבל לא נאמר למשפחות. הם באים בבוקר, הכי מוקדם שאפשר. ומחכים.
לרוב לשוא. תמיד המון שעות. כדי שאולי יהיה משפט, ויש הרבה סיכוי שגם לא.
רק שני בני משפחה מדרגה ראשונה לכל עציר רשאים להגיע. היו חולוד אחותו של
מואייד ואביו. אותנו שאיננו פלסטינים אגב לא קוצבים, נוכל לבוא כמה שנרצה.
למה לנו ולא לאמא ולאבא ולאחות ולכל האחרים? נכנסנו בינתיים למשפטים של
אחרים. היה שופט וקלדנית, ותובעת ולידה עוזרת התובעת, כמה חיילים, מתורגמן,
והסנגור, וכל פעם או לרוב ארבעה עצירים מובלים פנימה בבת אחד, קשורים
ברגליים אחד לשני.
מואייד נכנס קשור ברגליו לבחור נוסף, אני ראיתי שהוא מגניב מבטים, בודק מי
הגיע, מתיישב, שוב מביט ועיניו גדלות וזוהרות. הוא ראה. אותנו. את אחותו
ואביו.
אמל אמרה לי שעורכת הדין שלו אמרה לה שהוא שמן נורא. וזה נכון, הוא באמת
שמן. חשבתי שזה מדהים על מה חושבים.
מואייד, אנו לומדות, מואשם שהוא שייך לאירגון איסלאמי באוניברסיטה. ושהיה
בועדת דת ובועדת תרבות. ועדת הדת מתברר על פי העדויות זו בעיקר ועדת הנקיון
של המסגד. ועדת התרבות, או כמו שהשופט קרא לה ועדת קישוט, היא הועדה התולה
לעיתים פסוקי קוראן על הקירות, וגם מארגנת שיחות.
להשתייך לאירגון הזה מתברר לא משנה מה עושים במסגרתו, זו אשמה שעליה יש
לשבת משהו כמו שלושה עשר חודשים לפחות.
נאמר עליו שנראה מנקה את המסגד.
הוא אומר שהוא לא שייך לאירגון הזה, כי הוא לא שייך לאירגון הזה. הוא גם
אומר שכשהוא רואה ליכלוך הוא נוהג להרים אותו.
עורכת הדין חקרה את העד שטען שהוא בועדות האלה, שאמר שהוא אמנם אמר וכך
מצוטט מפיו אבל לא אמר אמת. והסביר. ושלא באמת יודע. הכל נשמע מאוד הגיוני.
אם כי במשפטים כמו אלה המכורים מראש, לרוב, כך נראה, זה ממש לא משנה.
הפעם הבאה נקבעה ל 27 לספטמבר. כדי להביא את העד הבא. הוא נופף לנו לשלום
ויצא. וזהו. היה ואיננו. זה היה נורא מוזר. אחר כך באנו עוד המון פעמים,
נדמה לי תשע אולי, זה היה למשפטים שלו שלא תמיד התקיימו, ובמשך היום ראינו
דברים נוראיים, ראינו שבבית משפט צבאי אם אתה פלסטיני אתה אשם אלא אם יוכח
אחרת ולא להיפך. ראינו שהכל פיקצייה. תיאטרון. ראינו שחייהם של פלסטינים
הפקר. ראינו שלמעצר אין קשר לאשמה או לחשד, ושכולם כאחד במערכת הזו, במיוחד
השב"כ הנמצא שם מאחורי הקלעים עם מלתעותיו הפעורות, וכולל חלק גדול
מהסנגורים, משרתים את מטרות הכיבוש ולא את האמת של מה קרה או עשיית צדק ולו
כמגמה.
זו מערכת מתחזקת כיבוש ולא בית משפט. גורלם של רוב מי שמגיעים נגזר מראש,
ואין לו דבר עם מה שעשו או לא. או למה. כי זה לא באמת נבדק.
ב 14 לדצמבר אחרי ארבעה וחצי חודשים של מעצר הוא השתחרר. זכאי. הוא השתחרר
בגלל כל הסיבות הפסולות המובנות לדיכוי ולגזענות ולכיבוש. לא כי הוא זכאי
מאחרים, אלא כי שלא כמו אחרים הוא נראה. אנשים 'שווים' ראו אותו. היו איתו
ושמו לב אליו. אנשים מהגזע 'הנכון'.
בשלוש השנים האחרונות, אמר לנו חייל שתמיד נמצא שם, מבין אלפי אלפי העצירים
המגיעים לעופר הוא זכר אולי עשרים או שלושים שיצאו זכאים.
זכאי? לא הגיוני אמרו פני כולם. החיילים הרימו גבה, מתוך פטפוטי האסאמאס
שלהם, או נסיונם להפסיק את ההורים ממעט לדבר עם ילדיהם שהם רואים רק כאן,
זכאי קפץ התובע, שזו הפעם הראשונה שהופיע במשפט הזה, לא, אני מערער, אבל לא
קראת את התיק אמרה לו נאילה, אז מה אני מערער, לא זכאי, לא יתכן, לא זכאי.
את יודעת אמר לי מואייד לפני כמה ימים, חשבתי אחרי שאמל התקשרה ואמרה
שעומדת לבוא לירושלים ביום שלישי ואני לא יכול לבוא לפגוש אותה, שאלתי את
עצמי למה אני לא יכול לבוא. מה האשמה שלי.
רק שאני פלסטיני, זו האשמה. לא מצאתי שום תשובה אלא זו.
זה היה שלישי לפנות בוקר, 1.8.2006. אני הייתי ישן ליד אח שלי, וההורים שלי
בחדר השני, התעוררתי מפצצת קול, קולות של זכוכית נשברת בבית, אמא באה לחדר
ואמרה לנו תהיו בשקט, אבא יצא החוצה, יש חיילים. ואז אמר אבא שכולם נצא.
היה חושך, הם עשו הפסקת חשמל, היינו לבושים בפיג'מות ויחפים, הרגשתי את
הזכוכיות בכפות הרגליים.
יצאנו כולנו ונעמדנו, היה קר מאוד, אני ואבא ואמא וארבעה אחים, מהדי 16,
אחמד 11, טאקי 12, ושירין וחולוד וג'ומעה האחים הגדולים.
לא ידענו מה קורה. הרגשתי תחושה מוזרה.
בחוץ היו המון ג'יפים, עשר, שתים עשרה, דפקו על הדלת גם חזק, לא יודע למה,
העירו את כל השכנים, כל השכונה היתה ערה.
ואז אמרו שכל אחד יביא תעודת זהות. הקצין דיבר ערבית והחיילים עברית.
נכנסנו והבאנו את התעודות, והם הסתכלו לכל אחד. ואז כשהגיעו אלי אמרו אנחנו
רוצים אותך. אז אמא שלי התחילה לבכות. ולא יכולתי לעשות שום דבר.
הקצין אמר שעשיתי משהו לא טוב, ושהוא לוקח אותי, ואני חשבתי מה אני עשיתי,
אני לא עשיתי שום דבר.
אמרו לי ללבוש מכנסיים מהר מהר. שלושה חיילים נכנסו איתי, עם רובים עלי ועם
פנסים עלי, שאר החיילים נשארו בחוץ, אמא באה גם, להביא לי בגדים, שהיו בחדר
שלה ושל אבא. היא נתנה לי בגדים ללכת, הנעליים היו ליד המיטה שלי ונעלתי.
הנשק כל הזמן עלינו והפנסים. התביישתי ללבוש ככה. אז לבשתי את הבגדים מעל
הפיג'מה.
לקחתי את הארנק שלי גם, וכסף, כרטיס אוניברסיטה. המשפחה כבר היתה בפנים,
בבית. יצאתי והייתי לבד.
קשרו אותי בידיים מאחורה. וכיסו את העיניים. והיתה מכונית שעמדה יותר רחוק,
אמרו ללכת מהר ודחפו אותי. דיברו עברית אבל הבנתי. דחפו בידיים, מאחורי, לא
יודע כמה דחפו.
בדקות האלה לא חשבתי על שום דבר. אמרתי לעצמי שאני בחלום. הייתי בהלם.
בשוק.
הם עזרו לי לעלות למכונית, מכונית גדולה, כזו שלוקחים למעצרים. דחפו ואמרו
מהר. הייתי לבד במכונית וכולם חיילים. זה היה משהו לבן על העיניים ששמו לי,
חתיכת בד. רואה למטה את הרגליים, ואיפה שאני הולך. יצאנו לדרך ולא ידעתי מה
קורה. המכונית הולכת ואני מחכה מה יקרה בסוף.
לקחו אותי למקום בשם חלמיש אני חושב. עשרים בית וככה. עזרו לי לרדת מהאוטו.
ואחד החיילים לוקח אותי ביד ואני הולך. הגענו לחדר, מין קראוון קטן. הם
לקחו אותי למי שאני חושב רופא.
עמדתי, הייתי מכוסה, לא ראיתי, שאל אותי קצת ערבית וקצת עברית אם יש לי
מחלות.
לא הרגשתי שהוא הולך לעשות משהו עם זה. שזה רק על נייר. שרק כותבים לא
מתעניינים.
אמרתי לו שהיה לי שבר ברגל הימנית. ועוד כמה. ככה גמרנו.
הוציאו אותי החוצה. חיכיתי חצי שעה על ספסל. והיה חייל ששומר עלי. לא דיבר
איתי.
ושוב נסענו, לא ידעתי לאן. אבל חושב שזה מקום שיש בו רק חיילים. לא רחוק.
עוד פעם חיכיתי, וחייל אחד קרוב שומר עלי. אמר לשבת בשקט ולא להסתכל
בצדדים.
הייתי עם כיסוי עיניים ואמר לי לא להסתכל לשום מקום.
הושיבו אותי שם בחוץ אולי שעתיים אני חושב. על כיסא מבטון. ספסל. לא בטוח.
שמעתי מה הם אומרים. הם היו קרוב. אמרו דברים שלא אהבתי לשמוע.
אמרו מה אנחנו עושים עם הכלב הזה. למה היינו צריכים לצאת כולנו בשבילו.
דברים שאני לא רוצה לזכור.
הרגשתי שזו היתה התעללות. כדי שאפחד. בכוונה.
ואז קשרו אותי גם ברגליים, ולא רק בידיים. ואז נסענו לבנימין. לא ידעתי שזה
לבנימין. החברים רק אמרו לי אחר כך. שמו אותי על הריצפה של הג'יפ. שניים
אחורה. שניים קדימה. ואני באמצע על הריצפה. בג'יפ לא דיברו. הייתי קשור
ומכוסה והדליקו מידי פעם פנס להסתכל עלי. חשבתי למה הם עושים ככה. אולי
חושבים שאני בורח. אולי פוחדים.
הייתי קשור ברגליים חזק, ולא הרגשתי אותן, לא יכולתי להזיז.
דיברתי בדרך שאני לא מרגיש ברגליים.
אמרו תחכה אנחנו נגיע.
קשרו את הרגליים בקלפסות, את מבינה. זה אזיקים. אבל יותר חזק, ויותר קצר.
מברזל. כואב.
אז הגענו. אמרו לי לרדת אבל אני לא יכולתי להזיז את הרגליים. לא הרגשתי
אותם. לא יכולתי לרדת. לא משנה מה יעשו.
הם הורידו לי את האזיקים ברגליים והם עזבו את הג'יפ. חיכו בחוץ.
אחרי חצי שעה הרגשתי שוב את הרגליים. ואז הורידו אותי. או שירדתי. לא זוכר.
הייתי מחוץ לבית סוהר, אבל לא ידעתי, ואז הכניסו אותי לחדר עם החיילת.
החיילת לקחה כל מה שיש לי. מאה שקל. כרטיס אוניברסיטה. כל מה שהיה בארנק.
דיברנו. נתנה עותק של הנייר.
שמעתי שהיא אמרה להם אתם לא מביאים איזה פושע או טרוריטסט, אתם מביאים
מסכן, למה? הם לא ענו לה. ואז שמו אותי בזינזנה. זה חדר שני מטר על שני
מטר. מבטון.
אני חשבתי שהם חושבים מה לעשות איתי. לאיפה לקחת אותי. לא ידעתי מה יהיה.
ואז הם צילמו אותי והכניסו אותי לבנימין. בנימין זה בעצם המקום שמגיעים
לפני גזר דין, קוראים לזה גם מעבר. אלה שלושה אוהלים. שניים בצד ואחד בצד
השני. גדר מפרידה בין שניהם. שאלו אם אני חמאס או פתח. אמרתי זה לא מענין
אותי. אני עם מי שמתפלל. ואז הם שמו אותי שמה. איפה שהם חושבים שזה חמאס.
אבל זה לא נכון. כולם מהכל שם.
נכנסתי, והמון היו מתפללים. שטפתי את הפנים ומייד הצטרפתי. אחרי שנגמרה
התפילה אמרו לי שאני בבנימין וכולנו איתך ואל תפחד. שאלו למה באת ואיך. והם
הלכו לישון.
היה לי דרגש. נתנו לי. ומזרון ושמיכה. היו אסירים שישנו על הריצפה, כי לא
היה מספיק מקום, אבל על מזרונים. ועם שמיכות גם.
אני לא ישנתי. הייתי בשוק. חשבתי שזה ייגמר, מהר. וכל שנייה היתה לי שנה.
למה אני פה. מה יקרה איתי. למה הביאו אותי. כמה כמה ספרתי את השניות.
בבוקר הביאו אוכל ולא נגעתי. לא שמתי לב. כל היום הראשון הייתי בהלם אני
חושב. מנסה לשאול למה אני פה, אמרו לי תחכה, עוד לא יודעים. ככה הכרתי את
השאוויש.
יש אצלנו חוק במעצר, מישהו ששומר עלינו, על העצורים, ערבי, גם הוא עצור,
אותו אחד היה שומר כל לילה, ויש לפעמים שניים. ואז הם ישנים בבוקר. זה
אנחנו שעשינו, החיילים לא מעניין אותם שום דבר. בוחרים מישהו שהוא טוב, ויש
לו כוח להתווכח.
הוא מעיר בשלוש לתפילה. הוא שומר על מי שחולה. מעיר לספירה. שומר מהחיילים.
הוא היה לפני, ואז שפטו אותו לשלוש עשרה שנים ועבר לרמלה.
אז הוא שאל בשבילי. ביקשתי למצוא קשר עם ההורים, זה לא הצליח. כלום לא
אמרו. לא הסבירו כלום.
פחדתי שלא יהיה סוף לדבר. שאני הולך להעות פה המון זמן. לא ידעתי מה קורה.
ולמה אני.
אם הייתי יודע למה, ככה חשבתי, זה היה נותן קצת רגש שאני אחזור הביתה.
ואז שבתתי רעב. לא נרגעתי. אמרתי זה סוף. זה הסוף. אז לא אכלתי. שלושה ימים
לא אכלתי. כי אני רוצה לדעת מה קורה איתי. וכי יש חברים שכבר יושבים פעם
שנייה. וכי אני לא יכול ככה. לכן שבתתי, לעשות משהו עם כל מה שבלב שלי.
ואין לי עם מי לדבר, אפילו אם דברתי עם מישהו ככה הרגשתי... לעשות משהו.
אז רק התפללתי ועשיתי כמה דברים. אבל פשוט לא אכלתי. ואז אחד שאל למה אתה
לא אוכל. ואמרתי. ואמר שכולנו כמוך כאן. מה יכולים לעשות. אתה חייב לאכול.
ביום השלישי השתכנעתי. לפני הערב. עזרו לי להתגבר. אני זוכר שרציתי לאכול,
ואכלתי, והקאתי הכל.
הכרתי גם המון אנשים. מיריחו שכם רמאללה.
החברים אז גם נתנו לי משחת שיניים, מברשת, מברשת שיער, תחתונים.
ויכולתי להחליף.
הצבא כלום הצבא לא נתן כלום. רק החברים.
פעם אחת רק, ברמלה באיילון, זה כבר היה אחרי ארבעה חודשים שהייתי בבית סוהר
בערך, אז הביאו לי משחת שיניים ושמפו קטן ומברשת, ומספיק בקושי לחמישה
ימים. סתם. לא באמת.
ארוחת בוקר זה בשבע וחצי, היה מספיק אוכל.... אוכלים על הריצפה. היא מבטון.
החיילים מביאים את האוכל אבל אנחנו מארגנים. מסדרים. מנקים. לנו יש החוק
שלנו. כלומר יש חוקים של צהל. וחוקים שאנחנו ממציאים.
יש את החוק של ספירה, מעירים בחמש וחצי שש, לספירת בוקר. השאוויש מעיר.
ואחר כך גם יש באחת וחצי שתיים וגם בערב, בין שש לתשע בערב. בספירה היינו
עומדים כולנו בחוץ בשדה של הבית סוהר והם סופרים אותנו. היינו בערך כולם
שמונים. ארבעים ושנים אצלנו ובאוהל השני ארבעים. אז כולם יוצאים. עומדים
בשורה. בעשרות. צריך להוריד כיסוי ראש, כובעים, לפעמים עם לקרוא שמות
לפעמים לא.
וסופרים אותנו. שני חיילים סופרים וקצין.
היה פעם שהיה חסר? כן, כי בשרותים. לא משהו.
לפעמים גם היו חיפושים. לא כל פעם. בפתאומיות. היו נכנסים, מעבירים אותנו
לצד שני של האוהלים. מחפשים הכל. לפעמים על הגוף. עם מכשיר.
כשהיינו חוזרים היינו מוצאים בלגן, כל המיטות על הריצפה, המזרונים...
לפעמים לקחו. אסור מראות. אומרים זכוכית עלולה לגרום נזק לחיילים. וגם
מוציאים כל מיני דברים. לוקחים. אבל במיוחד אחרי שהשב"ס הגיע.
כולם מחכים, כולם לא יודעים כלום, ילדים, לפעמים בני שש עשרה, לא פושעים,
משחקים קצת, קוראים. שח, שש בש. כשגומרים תפילה של הבוקר ומחכים לתפילה של
הצהריים. מחכים.
יש גדר המקיפה את כל האוהלים. והחיילים מהחוץ. שניים מסתובבים מסביב. ויש
במגדל. ויש מה שקורה בלב.
ביום הרביעי לקחו אותי לשב"כ. באו, אמרו כמה שמות, הביאו אזיקים לידיים
ולרגליים ושמו ולקחו אותנו. חיכינו כל היום. זה היה מחוץ לקרוואן, היתה שמש
חזקה אז.
ישבנו משמונה בבוקר ועד שש בערב. כולנו קשורים ברגליים אחד לשני. כל פעם
אחד נכנס. עד שהאחרון נכנס.
היינו רעבים, ביקשנו ארוחת בוקר. לא נתנו.
יש אנשים שבאו לשב"כ מהחוץ לבית סוהר, וגם הם היו קשורים וגם היו מכוסים
בעיניים שלהם, אמרו לנו לא לדבר איתם ולא לתת להם שום דבר. אפילו לשרותים
הם היו כבולים.
שמה מצאתי עוד חבר, חייל. הוא שמר עלינו. אחד בשם גורדון שעלה מאתיופיה.
אני היחיד שמדבר עברית. דברתי איתו. שאלתי מה השם שלך. מאיפה אתה. והוא שאל
אותי למה אתה פה. אמרתי אני לא יודע. זה היה ארבעה ימים אחרי שהגעתי. והוא
אמר לי שאחרי שאתה תהיה אצלנו שמונה ימים, אם אין עליך שום דבר אתה יוצא.
הפגישה השניה שלי איתו היתה בבית משפט בחודש השלישי. הוא נכנס לבית משפט
והקשיב, והוא אמר לי, זה מה ששופטים אותך, על זה? זה הדהים אותו.
חבר שלך, חייל? כן. יש כאלה חיילים שהסתכלו עלינו כמו על חיות, וזה כאב לי,
שככה, ויש שאחר כך כבר לא. בבן אדם יש טוב ויש רע. בכל אחד. לא משנה מה
הוא. והרע והטוב נמצאים בו בכל מיני מידות. ויש כאלה שיש להם יותר טוב.
והטוב אצלם בכל מיני מקומות. וגם הוא כמוני, צעיר, ויש לו חלומות, ולא רוצה
להיות כאן, כן, חבר.
בסוף נכנסתי. בערך בשלוש שלוש וחצי. ואז אמר לי, שאני באלכותלה אלאסלאמיה,
ובנאדם בשם חמזה אבו סנינה אמר עליך ככה. ואני דחיתי הכל. ואמרתי שאני לא
באלכותלה אלאסלאמיה, ואם אני מתפלל זה לא אומר את זה.
החוקר היה בבגדים רגילים. נתן לי לשבת, אבל לא לכולם. אנשים שהיו איתי, חלק
בעטו בהם. ככה חלק בחלק. בי לא. אז ככה דיבר, ובסוף אמר לי דברים מאוד לא
טובים. אמר, אתם ערבים, אנחנו באים אליכם להרוג את כולכם, אפילו הקטנים.
אולי אמר כדי שאני אוציא משהו.
לא יכולתי לעשות שום דבר.
זה לקח בערך חצי שעה הכל. ואז אמר לי לחתום. אמרתי אני לא חותם. שאל הם
אמרו לך ולימדו אותך. אמרתי לו, אלף אני לא אשם במה שאתה אומר עלי, ובית
אני לא יודע מה כתבת כי אני לא קורא טוב עברית, ואם אתה היית במקום שלי, לא
היית חותם נכון? אמר נכון.
הפסיק ולקחו את טביעת האצבעות שלי וככה גמרנו. ואמר לי לחזור לעופר. ושנראה
בבית משפט. אמרתי לו אני מאמין שאם אני לא עשיתי שום דבר אז אני חוזר
הביתה.
נראה בבית משפט הוא אמר.
אבל אחרי שאמר לי, הרגשתי עוד יותר שאני מסתבך. יצאתי ועוד חיכינו עד שכולם
נכנסו.
החזירו אותנו בחמש וחצי שש. חזרנו עייפים. אכלנו ארוחת ערב וישנו. אני עד
אז בהתחלה חשבתי שזה טעות. יומיים שלושה, וחוזר הביתה. אבל אחרי זה, זה נפל
עלי, קשה להסביר בדיוק.
בערך שלושה או ארבעה ימים לאחר חקירת השב"כ ושאמרו לי במה אני מואשם לקחו
אותי לבית משפט פעם ראשונה. בערב קודם אמרו שאני הולך מחר לבית המשפט.
ושהולכים בשעה שבע.
ארוחת בוקר מגיעה בשמונה וחצי. אז כשיוצאים לבית המשפט אין עדיין אוכל.
לקחו מבנימין בערך ארבעה או חמישה איתי, בכניסה לאוהל שמו ברגליים ובידיים
אזיקים.
כואב? ברגליים כשהולכים, בידיים כל הזמן.
ואז קשרו אותנו אחד לשני. כל שניים לחוד. והעלו אותנו למין אוטובוס קטן
וסגרו את הדלת. והלכו. זה היה בשבע בבוקר. וישבנו ככה סגורים עד תשע. ואז
לקחו אותנו לזינזנה. כי חייבים עד תשע להיות בבית משפט. לפעמים לוקחים
אותנו יותר מוקדם לזינזנה.
בזינזנה קשה. מאוד קשה. זה חדר חשוך, דלת וחלון קטן. ושניס (כולם קוראים
לזה שניס), שזה חלון בדלת בגודל שמונה על שמונה סנטימטר, ושדרכו מכניסים
אוכל ומים. יש משהו מתנדנד שסוגר את זה.
בזמן שהחיילים היו אחראים עלינו היו מורידים את האזיקים בזינזנה ושמים רק
כשיוצאים. בזמן השב"ס נשארים ככה.
יש אור באמצע. אבל חשוך. וחיכינו המון המון זמן. היינו מגיעים מלפני תשע
ועד ארבע, חמש, לפעמים עד חמש וחצי עד שכולם גמרו את המשפט שלהם.
הזינזנה זה שני מטר על שני מטר, קטן, ולפעמים יש 18 אנשים בפנים. עומדים,
יושבים על הריצפה. היה מאוד צפוף. ספסלים מבטון. זה חדר מבטון. ומאוד מאוד
קר בחורף. ולא נשמתי טוב.
אני זוכר ברמדאן, היה לי בית משפט. וישבנו בזינזנה. והעבירו אותנו בחזרה
לבנימין מאוחר. צמנו כל היום. והיה מאוחר, אחרי שש. ולא אכלנו. ולא הדליקו
לנו אז אור. אולי בכוונה.
בימים של בית המשפט אוכלים פעם אחת לפני הצהריים. מביאים מים. שרותים פעם
אחת או פעמיים. ולפעמים החיילים מסרבים. ואז לא הולכים בכלל.
יש שומר חייל. אבל לא רואים אותו. רק לפעמים הם מסתכלים דרך השניס.
זה קשה. סופרים את השניות.
לפעמים הייתי שם עם אנשים שלא מכיר, לפעמים שמכיר. לא מכיר זה מאוד זר.
כלומר במיוחד, כי קרובים ככה, צפוף. היה פעם שלא הכרתי אף אחד. ניסיתי
להכיר. היה קשה. וגם כי לא היה לי אוויר.
בכל אופן בפעם הראשונה שהגעתי לבית משפט שמו אותי בזינזנה, וחיכיתי עד
הצהריים. ואז הכניסו אותי, ומצאתי את נאילה עטייה עורכת הדין, פעם ראשונה
שרואה אותה, והיו חולוד אחותי ואבא. חיכינו ואז אמרו שאין לי לוח אשמה.
בינתיים שפטו אחרים. אבל בערך אחרי חצי שעה כן קיבלנו לוח אשמה. היא פחדה
כי כשאין לוח אשמה יש תיק סודי. ואז זה יוביל למעצר מנהלי. ידעתי מה זה, כי
אמרו לי בבית הסוהר, קודם לא ידעתי.
היא אמרה לשופט שהיא צריכה לקרוא ולהתארגן. ובקשה דחייה לשבועיים. התביעה
ביקשה לתת לי תיק פתוח שזה מאה ועשר ימים, וזה הזמן שלא פותחים את התיק. זה
למחקר. ונאילה סרבה ודחתה לחמישה עשר יום. אמרה שזה תיק קטן. ואין משהו.
והשופט קיבל. ודחה כמו שהיא ביקשה.
ואז מה הרגשת? נורא. הייתי מאמין, שהרי לא עשיתי שום דבר. אז חייב לחזור
הביתה. שבאתי בטעות. שלא יכול להיות שככה, בלי שעשיתי כלום. לא האמנתי לכל
מה שקורה לי. ואחרי שנאילה אמרה דחייה ושאני נשאר בפנים עדיין לא האמנתי.
לא ממש. והתחלתי לספור את הימים.
הזמן שהייתי בבנימין היה כמו שנה בשבילי. הייתי כמו שכורתים עץ. כמו שפרי
שנפל מהעץ. ככה הייתי. לא יודע מה קורה איתי. מה נעשה בעולם. אין רדיו אין
עיתונים, והיו בני שתים עשרה, שבע עשרה, אפילו באו בני שבעים שמונים. את
הצעירים ממש אני חושב שמעבירים אותם לתל מונד כי זה מעצר מתחת לגיל שמונה
עשרה, אז רק קצת היו, אבל אחר כך היה מהדי בן שבע עשרה, היה הולך לעשות
בגרות. מביתוניא. שפטו אותו לשלוש עשרה חודשים. היה לפניי בערך שלושה
חודשים. לימדתי אותו מתמטיקה ופיסיקה. דיבר איתי. הרגיש אולי טוב. גם אני.
הייתי שתים עשרה יום בבנימין עד שהלכתי לאגפים. בנימין זה מעצר לאנשים שעוד
לא היו בבית משפט. באגפים יש גם וגם. יותר טוב קצת. בבנימין אין אש, אין
טלויזיה, אין חשמל. רק מיטה ושמיכה. וגם היו יתושים שהיו באים אלינו
בלילות. אלפים. מאות של אלפים. אי אפשר היה לישון. והאורות קטנים. צהובים.
לא באמת אור. וקר. קר מאוד.
היו שני שרותים ושתי מקלחות אבל לא היו מים חמים. אנחנו דיברנו, התלוננו,
אמרו נתקן, ולא עשו.
באגפים זה גם אוהל אבל יש מים חמים, יש חשמל, טלויזיה, מאפיות שזה בלטות
שאופים עליהם. ואור.
אבל יש פישפשים בדרגשים מעץ. יש המון אנשים שיצאו להם פצעים. התלוננו. אמרו
שום דבר. גם אני קיבלתי פצעים. הם נתנו משחה פעם, אבל לא עזר.
נתן זה שקוראים לו חובש, הם באים כל הזמן אלינו, ככה לכל אגף, ושואלים מה
יש, מה קורה, אם מישהו חולה, אבל הם לא עושים שום דבר.
לפעמים לוקחים מישהו חולה, לפעמים לא. לפעמים מביאים רופא. בדרך כלל לא.
היה אחד שהיתה לו מחלת עצבים ביד, הוא בא אחרי, עשה ניתוח ביד בירדן, ובא
לכאן ולקחו לבית כלא ואמר שיש לו מחלת עצבים וזקוק להרבה מסאז'ים וכאלה ולא
נתנו לו שום דבר בבית הכלא. וכל הזמן הגוף שלו נעשה יותר משותק. זה כאב לי.
והיה בנאדם שנפגע בכדור בגב שלו, עבר טיפול בבית חולים אבל בבית סוהר לא
המשיכו. לא יכול אפילו לישון עליו, ולא עזרו לו, ולא לקחו אותו לבית חולים.
והוא סבל כל יום, כל יום, ונתנו לו רק יוד. והשאוויש ביקש שיקחו אותו לבית
חולים, והם תמיד אומרים שיקחו אותו לבית חולים ולא לוקחים.
היה בנאדם בשם מועל גאזאווי, הוא עמד למות. היה חולה, לקח המון זמן. היה
במצב לא טוב. הוא אסיר מינהלי ששה חודשים ונתנו לו עוד ששה חודשים והיה
חולה ממש קשה.
אולי הבריא, לא יודע. אולי מת. והיה המון מקרים.
את יודעת, הכרתי גם בנאדם בבית משפט ברמלה על גלגלים, הוא סיפר לי את
הסיפור שלו, שהיכו אותו. עשו משהו לא טוב בשבילו. ואיבד את הרגליים. לא
יכול ללכת. היה בבית משפט, שפטו אותו לשלושה עשר חודשים, אומרים מגדודי אל
אקצא וזה היה בתחקור שסבל מזה, שעשו לו, שהיכו ככה, עכשיו כבר לא יכול
לעמוד על הרגליים וללכת.
עצור ברמלה.
לא איכפת להם מאיתנו.
באגפים יש בערך תשע מאות ותשעים. באוהל שהיינו היו עשרים ושנים. אוהל גדול.
היה לי זוג בגדים אחד ופיג'מה, שבאתי איתם. נותנים לנו 'סירפ', אבקת כביסה.
אז אחד לובש ואחד רוחץ.
הייתי כבר באגפים כששב"ס הגיע במקום החיילים. ואז קיבלנו חלק מעילים.
הם הגיעו לאגף שלנו, נתנו, אני לא לקחתי. לא היה. קיבלתי מכנסיים וחולצה.
הם אמרו שאין עוד מעיל והם יראו. אבל לא הביאו. לא הביאו בסוף.
קשה, אבל עושים דברים. יש לנו חוקים כאלה. לא של צהל. אמרתי לך.
למשל מעירים ומתעוררים לתפילת בוקר בשלוש.
ישנים בארבע וחצי.
מתעוררים בשמונה וחצי.
ארוחת בוקר אנשים מארגנים. אנשים מנקים, עושים במטבח, אופים. יש שמנקים את
השדה סביב האוהל. אם אני מישהו שטוב באפייה אז אני הולך לעבוד במטבח הקטן.
אם מישהו טוב בספרים ובקריאה הוא לספרייה. בערך כולם עשו משהו. טבחים,
מנקים, ויש השומרים שלנו בלילה.
אני הלכתי לספרייה. הייתי מסדר את ספרי המדע במדף אחד, סיפורים ושירים במדף
שני, רושם את הספרים, את מה שיש, מי לוקח, יש ספרים מהצלב האדום ויש שהביאו
מהביקורים.
באגפים גם יש שאוויש כמו בבנימין, אבל לא רק אחד או שניים, אלא מחליפים כל
יום אחד.
היו ביקורים, כל חמש עשרה, עשרים יום. כשהיו ביקורים בזמן של החיילים היה
מותר להביא הכל. עשרים קילו אוכל. ובגדים. חוץ מפלאפונים. ומה שאסור. מהזמן
של השב"ס לא נתנו להביא כלום חוץ מזעטר וזיתים.
לי היה ביקור אחד. כי כל פעם שהיה ביקור היה משפט. באו אבא ואמא בעיד אל
פיטר.
שעה ביקור.
לפעמים יש חיפושים. זה פתאומי, אין זמן מדוייק, היו מחפשים אבל לא יודע
למה, הרי מחפשים עלינו כשנכנסים, למה לחפש אחר כך.... באגפים גם לוקחים
דברים ולא מחזירים.... מהזמן של השב"ס ג'ינס אסור, לקחו מאיתנו ג'ינס,
אסור. מותר בגדים אחרים, לא ג'ינס. כובעים אסור. חגורות. כיסויי ראש, גם
חאטה, כאפייה.
והכל הורסים.
גנבו?
לפעמים גם גנבו.... היינו עושים דברים יפים, עבודות יד, כמו שעשיתי בשבילך,
לפעמים היו לוקחים, זה היה אבל נדיר.
לא כולנו הלכנו מבנימין לאגפים, רק מעט, אחד, שניים, חלק לנגב, בעצם הייתי
כל יום נפרד מאנשים. זה היה קשה.
נפרדתי ממאות חברים. קודם הייתי בבנימין, ואז כולם מתחלפים והולכים או
לעופר, כלומר לאגפים, לנגב, או משתחררים, לא הרבה.
וככה כל יום הייתי מאבד משפחה. מכיר ומתרגל, ואז הם היו עוזבים. זה מאוד
כאב לי. או שאני עוזב. בעופר נשארנו רק אני וכמה חברים.
ואין בידינו מה לעשות. כי כולם כולם עצורים.
מאז שהייתי שם השתחררו בערך חמישה או שישה אנשים.
יש שישבו שנתיים שלוש. אחד שלושים ואחד חודש במעצר מינהלי. אין אשמה אבל
ככה. ויש ילדים. אמרתי לך. היו אנשים מכל מקום אפילו מעזה.
אבו שמאלי.
היו גם שני עצורים ממצריים שהם גמרו אבל מצריים לא רוצה להכניס אותם. גמרו
את הכל. אבל צריכים להישאר בבית הסוהר.
כל מה שאהבתי, ומתרגל אליו, הולך. כל בנאדם שאני מרגיש אליו רגשות טובים,
ואז הוא הולך.
גם אצל האסירים האחרים הרגשתי שהם מרגישים ככה. כשלקחו מישהו לאגף אחר
היינו מתקרבים אחד לשני להרגיש את הביטחון.
אני זוכר פעם שאפילו בבנימין כשנפרדנו מחברים בכינו. אני וכמה אנשים
שאיבדנו חברים. לא כולם.
אני מכיר שניים שהלכו לאגפים וראיתי אותם עוד שלוש פעמים. והלכו למגידו
ולאשקלון. וזהו, לא ראיתי אותם. אולי לא אראה. יש שקיבלו מעצר מינהלי שישה
חודשים. שעוד לא נשפטו, מעבירים אותם ככה. את יודעת מה זה, בלי משפט, בלי
כתב אישום, בלי זמן, ככה.
סבלתי מההתחלה מאוד מקוצר נשימה. הנשימה שלי לא טובה. באוהלים יש המון אבק,
ולא יכולתי לנשום טוב, וצפוף. בזינזנה היה מפחיד. כשחיכינו לבית משפט. שני
מטר על שני מטר, קטן, והמון אנשים, שמעשנים, כשאמרתי לסוהר להעביר אותי
לחדר שני אמר אין מקומות איפה לשים אותך, אמרתי לו זה לא אשמה שלי, אתה
נשאר אמר לי, לא יכולתי לעשות שום דבר.
כמעט מההתחלה אמרתי לשאוויש על זה והוא רשם אותי כל יום לרופא.
אנחנו אומרים לשאוויש והוא נותן את הרשימה לצבא. פעם ראשונה קיבלו אותי
אחרי שלושה חודשים. הלכתי לרופא. היה מישהו לפניי שהיד שלו נשברה לו,
וכשהוא נכנס שמו לו גבס, ואחד הסוהרים אמר למי ששם את הגבס אסור לך לעשות
את זה לשים גבס, אתה לא רופא, אמר את זה לפנינו, והשני אמר לו תשתוק אתה לא
יודע מה אתה מדבר, הם מדברים עברית. את מבינה, לא מוסמך ועשה.
דאגתי מזה.
כל זמן שהייתי בבית סוהר לא הרגשתי שאני ישן. או ישן אבל דואג.
אף פעם לא יודעים מה יהיה מחר.
הזמן זה כסף. אז ניסנו לקחת מה שאנחנו יכולים לקבל מהזמן הזה שאין לנו בו
מה לעשות, למשל ללמוד, הכל, להכיר אנשים, ללמוד את החיים. אפילו ללמוד
לבשל, למדתי שם, ואיך לדבר עם אנשים, כל מיני דברים.
יש הרבה הרבה אנשים, יש מורים ורופאים. זה לא אנשים שלא מבינים כלום כלום.
לא פושעים. כולם מהאוניברסיטה, לומדים, לא בני אדם רגילים שלא מבינים שום
דבר.
את יודעת, זה כמו שאני לא מרגיש את החיים שלי. כאילו לא אני שם. אני עושה
דברים שלא אני עושה. אני חושב שזה אני מדמיין שאני לא בחיים שלי. לא
מציאותי כזה. כאילו הגוף שלי שם אוכל, ולא מוצא טעם לזה. אין לי הרגשות
שאני בגוף שלי, כאילו זה גוף בלי נשמה.
הרגשה כזו שבנאדם לא עולה כלום. כלום, כל החיים האלה, לא עולים כלום.
להסתכל על בנאדם שהוא החיים שלו לא שווים.
קשה לי ככה, שככה מסתכלים.
היה משהו שהיה קשה לי מאוד. שכאב לי מאוד. היה איש אחד, מג'נין, אישה שלו
לא יכולה לבוא לבקר, אין לה רשיון. הוא בערך שישה חודשים מינהלי. וחידשו לו
לעוד ארבעה וחצי.
מינהלי, כלומר שהיה בית משפט ואין כתב אישום. אין תיק. יש עורך דין שלא
יכול לעשות כלום. והיה לו ביקור אחד של הילדים, הראשון אחרי שישה חודשים.
הילדים יכולים כי בני עשר ושתים עשרה.
המקום של הביקורים זה מקום פתוח עם גדר מסביב. ובאמצע יש גדר בין המבקרים
לעצורים. זו גדר שמפרידה בין ההורים לאסירים. זה רשת מלמעלה וסגור למטה.
והילדים קטנים, ולא יכלו לראות, והם קפצו, קופצים בשביל לראות אותו.
ואמר לי שהוא בכה. ולא יכול להסתכל בעיניים שלהם. שלא יראו שהוא בוכה.
פעם היתה לנו מסיבה קטנה וכולנו שמחנו ושרנו והחיילים מחוץ לגדר אמרו לנו
לישתוק ולא לעשות רעש, הרגשתי שהם לא שמחים שטוב לנו. שהם לא שמחים כי טוב
לנו.
ובכל זאת היה לנו טוב.
לרמלה לקחו אותי בערך בשבועיים האחרונים. היתה בעיה בין חמאס לפתח. הם רבו
ביניהם ולקחו את כולם בלילה לרמלה. גם מי שלא היה. והם השאירו את הבגדים
שמה. את המחברת. את הכל. רק ככה מה שלבשתי.
בהתחלה לקחו אותנו לאיילון. אני זוכר את היום הראשון, היינו שנים עשר בחדר,
היו עשרה דרגשים, בלי מזרונים, בלי שמיכות, וחלק ישנו על הריצפה, ואחד מהם
היה אני.
אמרנו להם שרוצים מיטות אמרו אין לנו עוד. נביא מחר בבוקר. ולא היה גם
שמיכה.
לא ישנתי כל הלילה. גם האחרים היו בלי מזרונים, בלי שמיכות, רק דרגשים.
למחרת הביאו בצהריים מזרון ושמיכה.
האנשים שבאו איתי הלכו לכל מיני חדרים, לא איתי, רק אחד מעופר היה איתי
בחדר, היינו אחד עשרה. שוב היה קשה לעזוב את החברים.
שבועיים וחצי הייתי ברמלה. קודם איילון אחר כך ניצן. בניצן היתה לנו
טלויזיה, והחוקים שלנו, יש ספרים אבל לא כמו בעופר, אבל יש זמן של טיול,
אבל הדלתות מברזל, סוגרים אותן עם חשמל, וזה קשה. בחדר יש אחד עשרה,
באיילון היינו שתים עשרה, איילון זה 'מעבר' ברמלה, ניצן יותר טוב. יש
קנטינה. באיילון אין כלום. לא תה, לא סוכר ולא מלח. יש רק מה שהם מביאים.
היינו רעבים. הייתי שם שבוע וחצי. ושבוע בניצן. בערך.
בעופר היינו כולם ביחד, לא בחדרים, יותר טוב. ברמלה היינו בחדרים. זה עשה
אותי עצוב. אבל הטוב ברמלה היה שהיינו כולם אוכלים ושותים יחד. כלומר למשל
אני קונה ביסקויטים לכולם. כולם נותנים לכולם. אין משהו פרטי. בעופר לא היה
שום דבר.
היה משהו שמאוד כאב לי. מאוד. זה היה כשיצאנו מרמלה לבית משפט. היה בנאדם
מבוגר מצד שלי, מחובר אלי, והוא אמר לחיילים שזה כואב. הם היו קושרים חזק
ואין מה לומר. חזק חזק. אז אמרו לו אז מה אם זה כואב לך, אתה בבית מלון או
בבית שלך?
ויצאנו והיה כלב. זה הכלב של המשטרה שנובח כל הזמן, רוצה לבוא אלינו,
והמראה הזכיר לי את השחורים, העבדים, ככה, כאב לי מאוד.
הפעם השנייה שהייתי בבית משפט, שבועיים אחרי הראשונה, כבר הייתי באגפים. אז
בשמונה וחצי בבוקר לזינזנה. עד הצהריים. ואז נכנסתי... ולא הגיעו העדים.
ואתן הייתן. וחולוד ואבא שלי. ואז הוא דחה לעשרים יום.
הייתי המום, מה להגיד. שנאילה אמרה לי שזה עוד דחיה, זה מאכזב.
כל פעם זה נעשה יותר קשה.
ואז אחרי עשרים יום היא לא הגיעה. ואז דחה, ועוד פעם לא באה. ואז דחו בערך
עשרים ושמונה יום.
זה כמו לא באמת הייתי אני. זה כמו חלום. ולא חלום.
ולישיבה הבאה היא אחרה והגיעה בקצה. את זוכרת. והעובד של בית המשפט אמר
שחייבים לסגור בחמש.... ואבא ואמא לא היו, לא הכניסו אותם..... אני
התאכזבתי מאוד. התאכזתי מאוד.... היה לי ביקור בתאריך הזה ופיספסתי אותו.
וכשבאה הדחיה, מאוד דיכא אותי. בפעם מספר חמש היא ראיינה את העד הראשון.
חמזה אבו סנינה. היא אמרה לי להסתיר את הראש שלא יכיר אותי והוא דיבר ואז
דחו לעוד שבועיים. בשביל העד השני. ובמספר שש היא לא באה. במספר שבע הייתי
כל היום בזינזנה ובסוף לקחו אותי חזרה לבית סוהר בלי להיכנס לבית משפט, לא
יודע למה, כשאמרתי לחייל אמר לי שתוק, מי אתה חושב שאתה, אז לא הייתי ולא
היה משפט. במספר שמונה היא הוסיפה את הרישום של החקירה של העד שלא הזכיר
אותי בעדות שלו, וגמרנו עם העד השני. ואז דחו עד להשמעת גזר הדין לשמונה
עשרה יום. ואז היא לא הגיעה ודחה לשבוע. ועוד פעם היא לא באה. וזה היה יום
של ביקור אז הלכתי לביקור ולא מצאתי את ההורים. הם היו בבית משפט ולא באו.
מספר אחת עשרה שכחו להביא אותי. ככה אמרו. אבל הוא, השופט אמיר דהאן החליט,
וב- 15 לנובמבר שוב היתה דחייה. והשופט אמר שבפעם הבאה ייגמר. ואז הוא
זיכה. השופט אמיר דהאן זיכה.
הייתי שמח, כי יצאתי זכאי, אבל לא יודע, היתה לי מין תחושה של אם להאמין או
לא, ואז ניסיתי לחכות בסבלנות. והגעתי לרמלה והחברים אמרו שהמון אנשים
שיוצאים זכאים לא יוצאים בסוף, ואחד סיפר לי שהוא גם יצא זכאי ואז הביאו לו
מעצר מינהלי, וכבר בערך הוא מינהלי שלושה חודשים אחרי ששפטו שהוא זכאי. ככה
עברו ימים, ושמחתי, ודאגתי, ואמרתי לשאוויש (ברמלה זה הדובר) למה לא
מוציאים אותי. וכבר לא האמנתי. ואז ביום שהוציאו אותי בלילה, ב- 14 לדצמבר,
ביום הזה אמרתי לדובר לשאול מה קורה, שישאל, והוא אמר לי בערך בשש שאני
הולך לצאת. שישחררו אותי. ולא האמנתי. אז הוא אמר לי אני אומר לך אמת.
יאללה תביא מה שיש לך.... אמרתי לו מה אתה מדבר... אמר שאתארגן כבר... לא
היה לי שום דבר. היה לי תיק עם כלום, כמה דברים מהקנטינה. ונפרדתי בחדר
שלי. לא נתנו לי להיפרד מהרבה חדרים. אמרו יאללה. יאללה. היה גם מאוד קשה
להיפרד.
שמח שחוזר. לא שמח שאני נפרד מהחברים.
ואז יצאתי למינהלה, הסתכלו בניירות. שואלים שם, פרטים, מזהים אותי.
כשלקחתי את פתק השחרור, ירדתי למטה, ואז שמו אזיקים בידיים וברגליים, נתנו
לי לחכות בחוץ, ככה, אז שמו אותי במכונית ויצאנו.
אמרו שישימו אותי ליד מודיעין. ושמו אותי שמה. אמרתי אין לי כלום, אין לי
כסף, אין לי תעודת זהות, מה אני יכול לעשות.
תעשה מה שתעשה. אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר.
ואז הורידו את האזיקים. והלכתי. לא מכיר. ואז מצאתי מכונית ליד בית סירא.
מכונית שמחכה לפועלים. ואמרתי שהייתי אסיר ורוצה לחזור הביתה. והוא לקח
אותי לבית רימא, זה עלה מאה חמישים שקל, ההורים שילמו.
מואייד חופשי. איך אמר לי אני זוכרת פעם, על הנסיעה מעופר לרמלה, אמר לי את
יודעת במכונית לרמלה עברנו מחסומים וכבישים, וחשבתי אם הייתי חופשי היה
אסור לי לעבור את המחסומים האלה ועכשיו שאני עצור אני עובר אותם. זה היה לו
מוזר. ברמלה הוא אמר בחצר היה חור בחומה או בגדר והביט החוצה, לרגע, וראה
את רמלה, את רמלה שהוא רשאי לראות רק כי עצור, ואילו לא היה עצור לא יכול
היה לראות אותה.
וזה נכון.
על מואייד עוד יסופר רבות. על עדינותו, ועל עומקו הנפשי, ורוחו, ועל
רעיונותיו על המציאות ועל איפה הוא עוצר ושם לב, ואיך. מואייד אדם צעיר
שמבשיל עכשיו והוא כולו גוזל של אפשרויות עולם שמבליחות בו כמו אור יקרות.
הוא אחר ונבדל ומיוחד בכל קנה מידה או קונטקסט, בין בני גילו ומינו ותרבותו
וחברתו, עומד שם לבד ואחר, מסויים ומואר.
אבל בכל מה שנוגע לזה שביום שלישי אחד בלילה, באו כוחות הכיבוש והדיכוי
והפחידו את אחיו ועצרו אותו ושברו את חלונות ביתו וחטפו אותו בגסות ולקחו
אותו כמו חפץ או פחות מזה ותחבו אותו לתוך בית כלא באשמה אבסורדית ותפורה
בלי סיכוי להיראות במסוימות שלו, ובמעשיו וברוחו ובמוחו ובמי שהוא, במובן
הזה מואייד הוא אחד בין כולם, לא אחר, ולא מסויים, לא ניבדל. כי בשביל העם
הכובש למואייד אין זהות אינדיבידואלית, אין לו שם פרטי אלא זה המשטיח
והמאיין והגזעני והמרושע. שמו כשם זהותו הלאומית, הוא פלסטיני.
מואייד סיפר לי שכשעבר מאיילון לניצן, אזיקים על רגליו ועל ידיו, ומתברר
שלא העבירו פרטים מאיילון לניצן, והיה עליו להתרוצץ אנה ואנה, נדחף למהר
לשם, ואז לשם, כבול, כשכל הזמן הזה מחזיק את תיקו האחד, שאין בו כמעט דבר,
כבד ומיותר, הוא נעלב עד עומק נשמתו, כי החייל, זה ההולך לידו ושאינו סוחב
דבר לא הציע לו עזרה. לא הציע לו לקחת לפחות את התיק.
ואז הרגשתי למה הוא לא עוזר לי, למה. ונעלבתי. וזה כאב לי. ככה אמר לי.
אני חושבת שזה שמואייד נפגע ככה מהחייל ונעלב ממנו זה גם הנצחון שלו על
הכיבוש ועל הגזענות, והחרות המיוחדת במינה שלו.
מואייד שלא כמו כל מי שמשתתף בכיבוש ומשם בהכרח מביט בו לא כאדם אלא
כעיקרון אדם - הוא הנכבש, הרמוס והמושטח, מביט בזה שאיננו רואה אותו כאחד
האדם, כאדם.
הוא לא רואה סמל, או כובש כמו להיות כובש הוא גבולותיו, הוא לא רואה חייל,
הוא רואה אדם שיש לו שם, שהוא ניבדל, שהוא ניבדל מכותרתו, שהוא הוא עצמו.
בנאדם. אחד האדם. ומדוע, הוא תוהה ונסער, אותו אדם מסויים לא עוזר לי כשאני
הולך בקושי.
עלבונו של מואייד היא בעיני גם התביעה הרדיקלית שלו לאנושיותו של החייל.
לאפשרותה.
הוא מסרב לראות עיקרון אדם, או להיות עיקרון אדם. הוא לא מביט בחייל כמו
להיות חייל הוא גבולות זהותו, ומתעקש לראות פרט נבדל, שיש בו את אפשרות
המסוימות, את אפשרות האנושיות, זה שאיננו רק עיקרון. שיש לו פנים.
כי אילו ראה עיקרון, אילו ראה חייל, לא היה מתפלא. כי איך אפשר להתפלא.
והוא, הוא הרי רק פלסטיני.
התעקשותו לראות עצמו ניבדל ומסויים ואת החייל מסויים ופרטי, הוא האנושיות
הגמורה של מואייד וניצחונו. וחרותו המיוחדת במינה. |
