הכפר נבי סמואל النبي صموئيل - כתם פלסטיני.

כדי להבין שהחומה לא נבנית לצורכי ביטחון אלא כדי לקבוע את גבולותיה העתידיים של ישראל, צריך רק להביט במפה. קו ברור עובר מזרחה לקו הירוק ומטרתו אחת: להכניס לשטח ישראל כמה שיותר התנחלויות ואדמה ולהוציא ממנה כמה שיותר כפרים פלסטינים עם מינימום אדמה.
בינות להתנחלויות גבעת זאב, גבעון ורמות, על תוואי הכביש הראשי ליהודים בלבד, נשאר כפר אחד קטן שהחומה לא הצליחה לקלוף החוצה מהשטח. כתם פלסטיני בתוך רצף יהודי. הכפר נבי סמואל.

עיסא היה בן שש עשרה, כמאל בן ארבע עשרה וחאג'ה שוכריה היתה בסוף שנות השלושים שלה, כאשר ב 1967 החלו ההפגזות. הזיכרון של מעשי הטבח שנעשו ב 1948 היה מוחשי וקרוב, ואנשים פחדו ממה יקרה כשהיהודים יבואו. המון ברחו לירדן. אֵחַיו של עיסא ושל כמאל והרבה מהישוב הקטן. ההפגזות מצד לצד התנהלו מעל ראשיהם. עיסא ואמו ואחיו ועוד כמה מהמשפחה המורחבת התחבאו במערה ליד ביר נבאלה (بئرنبالا). כשחזרו אחרי עשרה ימים בערך לבתיהם, ראו שהחיילים בזזו את הבתים. כַּדי דבש נעלמו ומזרונים וצלחות. הכל נגנב. הבתים היו ריקים מרכוש.
אבל כמה כבר היה, הם אומרים.
והבתים, מלבד נזקים קלים, עמדו על תילם.
והם המשיכו בחייהם. עיסא ואימו, וכמאל ואימו עם אחיו ואביו החורג (הוא אחיו האילם של עיסא), וחאג'ה שוכריה והוריה (שאיתם חיה אחרי מות בן זוגה וחתונת בנותיה), כולם חזרו פחות או יותר לחיים שחיו קודם. הבתים של הכפר היו פזורים ברובם ליד מתחם המסגד הישן. זה היה כפר קטן גם אז. בנוי ליד חורבות הבתים הקדומים של הכפר שנחרבו באלף תשע מאות שבע עשרה, במלחמה בין הטורקים לאנגלים, שעומדים חרבים עד היום. 162תושבים בסך הכל נרשמו לפני המלחמה.
ב 23 במרץ 1971 בחמש, או שש בבוקר, הגיעו כוחות הצבא ואיתם משאיות וטרקטורים כדי להרוס את הכפר נבי סמואל. יש לכם שעה לפנות אמרו להם. הם לקחו מה שאפשר היה להספיק לאסוף ואי אפשר היה הרבה, והצבא החל להרוס להם את הבתים עם חפציהם בתוכם, עד היסוד.
כלבה השחור של חאג'ה שוכריה לא הסכים לצאת. ניסו לגרור אותו החוצה, וקראו לו, והוא סרב לצאת ונקבר תחת ההריסות.

למה אתם הורסים לנו את הבית, אמר כמאל הילד והיכו אותו. לכו לבתים ההם, צעקו עליהם החיילים וגירשו אותם לקבוצת בתים מרוחקת יותר, בשולי הכפר, ששייכים לאנשים שברחו לירדן במלחמה ועמדו ריקים.
והם הלכו לשם.
לאימו של עיסא ומשפחתה הוקצה חדר. ולאימו של כמאל ומשפחתה חדר. חדר ליד חדר. את הכפר הרסו לגמרי. השטיחו את הקרקע, וכינו את כל השטח 'פארק'.
מותר לכם לבנות שירותים מפח אמרו להם, והם בנו. ומאז לא מרשים להם לבנות.
מי שבונה הורסים לו. אין אישורים, כי לא נותנים רשיונות, ואנשים נאלצים לבנות ללא אישורי בנייה כי אי אפשר שלא, כי זו אדמתם, כי יש ילדים. והילדים רוצים גם הם לקיים את משפחותיהם. כי הם מבקשים רשיון ולא מקבלים, פעם אחר פעם כשיטה. ואז כוחות הכיבוש השונים הורסים את הבניה 'הלא חוקית' 'כחוק'.
מלבד למוכתר.
המוכתר הוא משתף הפעולה.
השלטונות הקולוניאליים המתחלפים מינו מישהו מקרב התושבים שיהיה עושה דברם, וכינו אותו 'המוכתר'. לו יש זכויות יתר, ובתמורה משרת את מטרות השלטון כנגד התושבים.
כך למשל המוכתר של היום ומשפחתו הם היחידים בכפר שיש להם תעודה כחולה ירושלמית (לשאר בני הכפר תעודה פלסטינית) ויכולים בגלל זה להיכנס לעבוד בישראל וחופשיים לנוע כרצונם. כך הוא יכול, שלא כתושבי הכפר האחרים, לבנות, ולא הורסים את ביתו. וזאת כשהבית שעמד באותו המקום קודם, נהרס על ידי השלטונות 'כחוק'.
בנבי סמואל תפקידו העיקרי של המוכתר הוא לעזור במעשה ההשתלטות על האדמות והטרנספר השקט. הוא מזייף חתימות של מתים שכמו מכרו אדמתם לפני מותם או אחרי מותם, ומסדר עדי שקר, ותצלומים כמו תצלום של צ'ק בלי האדם המחזיק אותו, כהוכחה לכך שהתבצעה מכירה. ומפני שכוחות 'החוק' של ישראל לא מעונינים להפסיק את מעשה המירמה, עדי השקר מתקבלים ללא פיקפוק גם כשברור שמשהו אינו כשורה, והתלונות של התושבים נגד הזיופים נקרעות ונקברות, ושטח אדמה אחד אחרי השני נמכרים במירמה ליהודים.
מתוך מאה אחוזים של שטח, חמישה אחוזים אולי נמכרו באמת מספרים לנו, כל השאר אלה זיופים.
לתושבים ישנן הוכחות בכתב לכל הנבלה הזו, אלא למרות נסיונם לדווח למשטרה היא לא מוכנה, מתברר, הם אומרים בכאב, לנקוט בפעולה כשהתלונה היא נגד יהודים.

כמאל מספר לנו שהוא נולד בשנת 1957, כמה חודשים אחרי מות אביו ב 1956 שנרצח על ידי יהודים בעודו מוסק זיתים של משפחתו בליפתא. החיים הקשים בנבי סמואל שלחו אותו בהתבגרותו לחפש את חייו וגורלו בירדן, שם התחתן ושם נולדו ילדיו. ואז יום אחד, אימו שחיה כל אותה העת בנבי סמואל, קראה בעיתון שכתוב שהוא מכר את אדמתו ליהודים. דבר שלא מקובל. וכמובן גם שלא נעשה.
מתברר שנמצא מסמך מזויף שבו אביו של כמאל מכר בשנת 1954 את אדמתו לבנו כמאל שלא נולד עדיין אז. שלוש שנים לפני הולדתו. ועוד מסמך שמראה שכמאל מכר אדמה זו למישהו אחר, ואף קיבל איזה סכום עליו.
כמאל אומר שזה שמערכת המשפט היתה מוכנה לקבל טיעון כה מוזר וכה מופרך, שאב הוריש לבנו שלא נולד אדמה... ואיך ידע שיוולד לו בן ואיך כבר ידע את שמו... וזאת כשיש עוד בנים בבית, שכבר נולדו, ויכול היה להוריש להם... אז מדוע דווקא לו מכולם שנולד אחרי מותו של אביו. כשהמשפחה טוענת שלא היה ולא נברא. איך טיעון כה רופף די בו, הוא אומר.

וזו הוכחה בעיניו שגם כוחות החוק שייכים לאותה הקנוניה. שמערכת המשפט לא מעוניינת להפריך את טענות השוא האלה, כי השתלטות על אדמות הכפר והעברתן לבעלות יהודית, היא מטרה שגם הם שותפים לה.
המשטרה והצבא ומערכת המשפט, כולם.

כי ישראל פשוט לא רוצה את נבי סמואל שם.

שנה אחרי שנה, כמו בכל הגדה, התנאים נעשים קשים יותר ויותר. כבר לאף אחד כמעט אין עבודה, כי עבודתם ברובה התבססה על עבודה בישראל, וכיום רוב הפלסטינים בגיל העבודה לא מורשים להיכנס לישראל לעבוד. מנועים. הם מתגנבים דרך השדות בנסיונם לחפש עבודה למרות הסכנה מהחיילים הצדים אותם, ונתפסים לעיתים, ומתעללים בהם, לרוב, והם נאלצים לשלם קנסות, ויושבים בבתי סוהר, ושוב מנסים, כי אין להם ברירה.

היציאה היחידה של הכפר היא לכביש 436, כביש 'אפרטהייד' ליהודים בלבד שבו אסור לאנשים מנבי סמואל לנסוע. כיום, כנראה לזמן שאול, התושבים יכולים להגיע רק למחסום רמות שעל הכביש. ורק לשם.
ובמחסום, על פי רצונם של החיילים, יוכלו או לא יוכלו להמשיך לתוך המובלעת השכנה, ומשם בדרך ארוכה לרמאללה ומקומות אחרים.
איש אינו רשאי לבוא או לבקר בכפר. רק מי שבתעודתו רשום נבי סמואל. כך למשל בן זוגה של ביתו של עיסא לא יכול להצטרף אליה לביקור אצל משפחתה.

אנשים כבר בקושי יוצאים, כי כל דרך לוקחת שעות במקום דקות. כי חייבים לעבור במחסום רמות שככל המחסומים מונע ומתעלל. ואם אפשר הם מוותרים. עיסא כבר לא ביקר את בנו ומשפחתו שעברו לגור בביר נבאלה מזה שנה וחצי, מאז שהרסו להם את הבית, כי פשוט מדי קשה הכל. וארוך. נכדו של עיסא כבר מעל שנה מגיע לבית הספר בבית איכסא על האתון של המשפחה. מי שמתחתנים לרוב לא חוזרים לכפר. ממילא לא יוכלו לגור בו, כי יבנו בהכרח, כי אי אפשר אחרת, ויהרסו להם כמו שהורסים תמיד. כבר כמה אנשים מתו משיברון לב.

זמנם של תושבי נבי סמואל קצוב. למעשה כשתיגמר סופית החומה סביב המובלעות של בידו ושל ביר נבאלה הם יחיו בבית סוהר מוחלט. סגור מכל עבר. ולא ברור מה יקרה, וכמה מהם ישרדו בתוך ההתעללות המכוונת כדי לסלק אותם משם, וגניבת האדמות הנחושה.

עיסא אמר לנו: אני רוצה להגיד ליהודים לא לקנות את האדמות של נבי סמואל. שהכל זיופים. שגם אם זה כתוב בטאבו זה שקר. ושלא יקנו. זה לא בחוק. אני רוצה שהם יידעו. עיסא בטוח שאילו ידעו היהודים שהם קונים קרקע גנובה השייכת בעצם לתושבי נבי סמואל הם יחדלו ממעשיהם. ויחזירו לתושבים את אדמתם שנגזלה.

בדיוק לפני שהלכנו ניגש איש חבוש כובע חגיגי לכמאל ולעיסא, וסיפר שהוא בדרכו להתגנב בשדות ולנסות לחפש עבודה אולי בישראל או באחת ההתנחלויות, וביקש מהם לקרוא בשבילו בקוראן בשביל מזל.

יש משהו עוצמתי ונוגע ללב איך הכלב השחור של חאג'ה שוכריה, שלא היה מוכן לעזוב את ביתו ואדמתו, ושהקריב את חייו, הוא זיכרון וסמל בכפר הקטן.

המסגד ו'קבר הנביא שמואל' וסביבו שטח הכפר שנהרס ב-1971
The mosque and tomb of  the Prophet Samuel

עיסא בפתח ביתו ההרוס
Issa at the entrance to his demolished house

כמאל בפתח המכולת/חדר השינה שלו
Kamaal at the entrance to his grocery store

חאג'ה שוכריה בפתח המכולת של כמאל
Hajje Shukriya at the entrance to Kamaal' s grocery store

בית הקברות
The cemetry

כמאל ואיה
Kamaal and Aya

המקום בו עמד ביתו של עיסא
Where Issa's house once stood

כמאל על מיטתו במכולת בה הוא חי
Kamaal on the bed in the grocery store where he resides

עיסא ונכדו
Issa and his grandson

The Village of Nabi Samuel  النبي صموئيل – A Palestinian Stain

To understand that the Wall is not being built for security purposes but in order to finalize Israel's future borders, a mere look at the map suffices. A clear line passes east of the 'green line' with the sole purpose of including in Israel as many colonies (i.e. settlements) and land as possible, and excluding – respectively – as many Palestinian villages and the least amount of land.
Between the colonies of Giv'at Ze'ev, Giv'on and Ramot, along the route of the main Jews-only road, one small village remains which the Wall has not succeeded in peeling away from this terrain. One Palestinian stain in this contiguous Judaized terrain. The village of Nabi Samuel.

Issa was sixteen, Kamaal fourteen and Hajje Shukriya in her late thirties when, in 1967, the bombings began. The memory of the 1948 massacres was vivid and close, and people feared what would happen when the Jews come. Many fled to Jordan. The brothers of Issa and Kamaal and many others from this small community. Above their heads the bombs flew from side to side. Issa and his mother and brother and other members of the extended family hid in a cave near Bir Nabala. When they returned to their homes after ten days, they found their homes looted by the soldiers. Jars of honey had disappeared, mattresses, crockery. Everything was stolen. The houses were empty of any belongings.
Which wasn't very much, after all, they say.
And the houses themselves, but for some slight damages, had remained intact.
And they went on with their lives. Issa and his mother, Kamaal and his mother and brother and stepfather (Issa's mute brother) and Hajje Shukriya and her parents (with whom she lived after her spouse died and her daughters married), all of them more or less resumed the lives they had led earlier. The village houses were mostly scattered near the old mosque compound. It had been a small village even back then. Built near the remains of the old village, ruined during the fighting between the Turks and the British in 1917. The ruins are still there. There were 162 inhabitants registered there before the (1967) war.
On March 23rd, 1971, at five or six in the morning, army troops arrived with trucks and bulldozers to demolish the village of Nabi Samuel. You have one hour to evacuate, they were told. They took whatever they could which wasn't much, and the army began to demolish their homes with their belongings inside. To the ground.
Hajje Shukriya's black dog refused to come out. They tried to drag him, called him, and he refused and was crushed in the rubble.

Why are you demolishing our home? asked child Kamaal, and was beaten in response. Go over to those houses, yelled the soldiers and chased them away to a group of houses further off, at the rim of the village, belonging to people who had fled to Jordan in the war and stood empty.
And they went over there.
Issa's mother and her family were given one room. Likewise, Kamaal's mother and family. One room next to another. The village was razed to the ground. And the whole area was renamed a 'park'.
You may build outhouses of corrugated-iron sheets, they were informed. And they did. And since then, they are not allowed to build anything.
Anything that is built is demolished. No permits. Because they are not given permits. People are forced to build without permits because they cannot refrain from building, for this is their land, for they have children. And the children want to sustain their own families, too. For they request building permits and do not receive them, time and time again, systematically. And then the Occupation forces demolish any 'unlawful' construction, 'by law'.
Except for the 'Mukhtar' (head of the village).
The Mukhtar is a collaborator.
The changing colonial authorities appointed one of the inhabitants of the village to be their lackey, and gave him the title 'Mukhtar'. He has special privileges, and in return he serves the regime's purposes against the villagers.
Thus, for example, the current Mukhtar and his family are the only people in this village holding a Jerusalem blue ID (resident), unlike the rest of the community that holds a Palestinian ID. Thus they are allowed to enter Israel to work, and are free to come and go as they please. Thus he – the Mukhtar – may build, unlike the other villagers, and his home is not demolished. While the house that had stood at the same spot earlier was demolished by the authorities, 'by law'.
At Nabi Samuel the Mukhtar's main role is to help the authorities take over the land and conduct the silent transfer of its inhabitants. He counterfeits signatures of deceased villagers to appear as though they had sold their land before or after their demise, he finds false-witnesses and arranges 'photocopies' of checks without the person who supposedly holds them, as proof of sale. And because Israel's 'law' enforcement forces are not interested in putting a halt to this deceit, false witnesses are trusted without a shadow of a doubt even when obviously something is wrong and the inhabitants' filed complaints of forgery are torn up and buried, and one plot of land after another is falsely sold to Jews.
Of the entire area, perhaps five percent have really and truly been sold, we're told. All the rest is counterfeit.
The villagers have written evidence of this outrage. However, despite their attempts to report it to the police, the authorities are not willing – they tell us, painfully – to take up any action when the complaint is against Jews.

Kamaal tells us that he was born in 1957, some months after the death of his father who, in 1956, was murdered by Jews while harvesting the olives of his family's grove in Lifta. Harsh living conditions in Nabi Samuel forced him to seek his life and fortune in Jordan when he grew up. That is where he married and fathered his children. Then one day, his mother who had lived all the while in Nabi Samuel read in the newspaper that he had sold his land to Jews. Which is not done. And of course had not taken place.
Apparently a forged document was found in which Kamaal's father had sold his land to Kamaal in 1954, three years prior to his birth. And another document showing that Kamaal had supposedly sold this land to someone else, and even received a sum of money in return.
Kamaal says that the fact that the Israeli legal system was willing to accept an argument so odd, so outlandish, the claim that a father bequeathed land upon a son unborn… And how would he know that he would father a son and what this son's name would be… while there are yet other sons in the family who had already been born, and he could have bequeathed the same land to them… And why to him, of all the children, born after the death of his father. The family argues this is pure fiction. How can such a lame claim possibly suffice? he asks.

And this is proof for him that the law, the powers that be, are part and parcel of the same conspiracy. That the legal system is not interested in refuting these false claims, that the takeover of the village lands and their transfer into Jewish hands is an objective of the courts of justice as well. The police and the army and the courts.
All alike.

For Israel simply does not want Nabi Samuel there where it is.

Year after year, throughout the West Bank, conditions are getting increasingly difficult. Nearly no one has work any longer, for their livelihood in the past had mostly depended upon their employment inside Israel and now most Palestinians of working age are not permitted to enter Israel and work. They are prevented. They sneak in through the fields in their attempt to seek work despite the risk of being hunted and caught by the soldiers, and harassed, mostly, and being forced to pay steep fines and spend time in prison, and they keep trying again and again, for they have no choice.

The only exit from the village is to road 436, an 'apartheid' road for Jews only so that no one from Nabi Samuel is allowed to travel it. Nowadays, for an apparently short time, the villagers may only reach the Ramot Checkpoint which is situated on this road. And only there.
And at this checkpoint, at the soldiers' whim, they may or may not be allowed to continue into the neighboring enclave, and from there make their long and winding way to Ramallah and elsewhere.
No one is allowed to come or visit the village. Only people who are registered in their IDs as Nabi Samuel inhabitants. Thus, for example, Issa's daughter's spouse may not join her for a visit to her family.

People hardly ever go out any more, for any excursion takes hours instead of minutes. For they are required to go through Ramot Checkpoint which, as all the other checkpoints, is there to prevent and harass. Issa has not visited his son and family for over a year and a half now, as they have relocated to close-by Bir Nabala, since their home was demolished. Everything has just become too difficult and time-consuming. Issa's grandson has been traveling to school on the family she-donkey for over a year. Young people who marry tend not to return to the village. They wouldn't be able to live there anyway for they would have to build, there's no other way, and their homes would be demolished, as they always are. Several people have already died of a broken heart.

Nabi Samuel residents are living there on 'borrowed time'. In fact, when the erection of the wall will be completed around the enclaves of Biddu and Bir Nabala, they will be living in a literal prison. Closed off on all sides. And one cannot be certain what will happen, how many of them will survive this flagrant land-grab, the intentional abuses perpetrated simply to make them leave.

Issa told us: I want to tell the Jews not to purchase the lands of Nabi Samuel. It's all one big scam. Even if it says it's legally registered, that's a lie. They shouldn't buy. It's not legal. I want them to know. Issa is certain that if Jews knew they were purchasing stolen land that actually belongs to the villagers of Nabi Samuel, they would stop doing so. And give the land back to its owners, from whom it was robbed.

Just before we left, a man wearing a fancy hat approached Kamaal and Issa and said he was on his way to sneak through the fields and try his luck seeking work in Israel or in one of the colonies, and asked them to read in the Qur'an for him, for luck.


There is something powerful and heart-rending in the way Hajje Shukriya's black dog that would not leave his house and land, and sacrificed his life, has become a memory and a symbol in this little village.

Translated by Tal Haran