|
נבי סמואל הוא כפר קטן על הר, צפונית לירושלים. מובלעת פלסטינית ללא גדר,
בתוך שטח שנגזל על ידי ישראל, מופרד מהישובים הסמוכים לו, שהוכנסו למובלעות
מוקפות בגדרות.
כמו כפרים רבים אחרים ב 1948 ושוב ב 1967, נבי סמואל הוא כפר שישראל החליטה
למחוק מעל פני האדמה.
הגירוש של אנשי הכפר נבי סמואל النبي صموئيل קורה עכשיו.
כמאל היה בן ארבע עשרה וחאג'ה שוכריה היתה בסוף שנות השלושים שלה
(*), כאשר ב 1967 החלו ההפגזות. הזיכרון של מעשי הטבח
שנעשו ב 1948 היה מוחשי וקרוב, ואנשים פחדו ממה יקרה כשהיהודים יבואו. רבים
ברחו לירדן. והנותרים התחבאו. וכשחזרו אחרי עשרה ימים בערך, ראו שהחיילים
בזזו את הבתים ורוב הרכוש נעלם. אבל הבתים עצמם, מלבד נזקים קלים, עמדו על
תילם.
ארבע שנים אחרי כן, ב 23 במרץ 1971, בחמש או שש בבוקר, הגיעו חיילים ואיתם
משאיות וטרקטורים כדי להרוס את הכפר נבי סמואל. יש לכם שעה לפנות, אמרו
להם.
ושוב האנשים ברחו, רובם לירדן. ולנותרים, שנשארו ללא קורת גג, אמרו כוחות
הכיבוש לעבור לגור בבתים הספורים שנותרו בפאתי הכפר. כך משפחות שחיו בבית
מרווח עברו לגור בחדר אחד, והצפיפות היתה גדולה. את האיזור של הבתים
ההרוסים שהיו סמוכים מאוד למסגד הישן, השטיחו כוחות הכיבוש כמעט מיד, עד
שלא נותר מהם שום זכר, וכינו אותו 'פארק'.
ומאז נאסר על כל תושבי הכפר לבנות. שוב ושוב הם מבקשים אישורי בנייה לחדר
או גג או שירותים, וכוחות הכיבוש מסרבים להם. גם כשמדובר באדמתם הרשומה
בטאבו. המשפחה גדלה וצריך עוד חדר. הבן התחתן. הבית מתפרק. השירותים
פרימיטיביים. צריך דיר. בור ספיגה לביוב. אספלט לכביש. סככה, קליניקה או
כיסוי למרפסת. הכל אסור. ואין אישור. והם כמובן בונים. מטבח או שירותים או
חדר. כי מה יעשו. כי אחרת אי אפשר. ואז באים כוחות הכיבוש והורסים להם את
תוספות הבנייה הדלות שלהם שנבנו שלא כ'חוק'.
רק אדם אחד מכל תושבי הכפר קיבל אישור בנייה. המוכתר, משתף הפעולה המגונה,
שמוכר את בני כפרו ועמו עבור בצע כסף. שמזייף מסמכי בעלות על האדמות של
מתים, שנמכרים בשמו ליהודים. הוא בלבד קיבל אישור בנייה ותעודת זהות
ירושלמית ועבר מהר לגור בשכונת רמות, שהיא התנחלות.
וכל השאר, מלבד בני משפחתו המורחבת, שגם להם זכויות יתר שונות ביחס לתושבים
האחרים, אם גם לא כמוהו, לא קיבלו אישור בנייה אף פעם, כבר ארבעים שנה.
ביום שני ה 24 למאי 2010 הופיעו חיילי הכיבוש בערב.
זה היה שבע וחצי או שמונה. שמונה חיילים בערך בשני ג'יפים. הם חילקו ביניהם
את הכפר והחלו עוברים מבית לבית ומקיימים מיפקד.
מי שישנו בבית ברגע הזה, נרשם כתושב הכפר נבי סמואל.
ומי שנעדר ברגע המיפקד, באחת אינו קיים.
אולי כי להעמיס אנשים על משאיות ולגרש אותם, ולטבוח בהם ולירות עליהם כשהם
בורחים, הוא דימוי שאי אפשר לקיים בקלות אחרי מה שנעשה ב 48, גם אם עדיין
המטרה דומה.
לכן צריך כניראה את כל השיטות האחרות.
כמו לא לאשר בנייה אף פעם. ולמכור במרמה את אדמותיהם. ולהפוך את כולם
למנועי שב"כ ובכך מנועי עבודה. ולקבוע שמי שלא חי בנבי סמואל לא יכול לבקר
או להיכנס, גם הבת שהתחתנה ומענה השתנה, ולא לאשר הרחבה של בית ספר ובכך
לגרום לרוב הילדים להיאלץ ללכת למקומות אחרים כדי ללמוד.
אלא שהאנשים נשארים ולא עוזבים, לרוב. למרות הנסיון להמאיס עליהם את החיים.
וגם מי שנאלץ לגור במקום אחר כי אין מקום בבית, ואין אישורי בנייה, מחזיק
לרוב בחלקתו הדלה ולא מוכר ולא מוותר, ומגיע ונמצא בנבי סמואל לתקופות
ארוכות.
ומשנה לשנה הכל מחריף. ונעשה קשה יותר. עוד ועוד הצרה של החיים. גזירה אחרי
גזירה. עד זו האחרונה, המיפקד.
יש עוד דברים שקורים עכשיו לפני שבאו לספור אותנו, מספר כמאל, בעל המכולת
של הכפר. נגיד לפני שבוע הגיע מישהו מבית צפפא, ואמר שקנה את כל הבתים שמה
למטה מבעלי הבית בירדן. אז האנשים שחיים בבתים האלה התקשרו אל האנשים בירדן
לשאול אותם אם מכרו את הבתים, והם אמרו, מה פתאום. שלא מכרו ולא שמעו על
זה. אז אולי זייפו חתימות עוד פעם, בשביל לעזור ליהודים. או לא יודע מה.
גם מה שקרה לחאג'ה שוכריה קשור, אני חושב, אומר אחמד, אחיינה. לפני עשרים
יום לקחנו זוויות ולקחנו גדר כזו, כדי לארגן את האדמה לחאג'ה. בשביל שיהיה
אפשר לשתול שם עגבניות, מלפפונים, פאקוס... ואומרים לנו, אסור, לכו תביאו
אישור. מה אישור, זה אדמה של חאג'ה, כל שנה היא עושה ככה. אז הלכנו למינהל
האזרחי להוציא אישור. ואמרו במינהל לחאג'ה, אם תעשי עוד באדמה שלך ואם לא
תחזירי את האדמה כמו שהיה, ותוציאי את הברזלים, והגדר, תקבלי קנס. וח'אגה
בת השמונים לערך, אומרת, אני מוכנה ללכת לכלא ולא לשלם להם גרוש על זה, למה
זה שלי.
ויש גם את הבת שלי שהיתה בת שש עשרה, מוסיף ומספר אחמד, והלכתי לרמאללה
לעשות לה תעודת זהות והם רשמו אותה בכפר אלקֻביבה. אמרתי להם, מי המשוגע
שעשה את זה. אמרו לי, אתה ביקשת. אמרתי להם, איך אני ביקשתי כזה דבר. איפה
שנולדה תשים אותה.
יעני כל אחד שעושה תעודת זהות שרוצה רמאללה או לא יודע מה, כתוב לו איפה
נולד, ורק לא נבי סמואל, רק לא אם הוא מנבי סמואל.
כל שינוי בתעודת הזהות הפלסטינית בגדה ובעזה, מַעֲבר מגורים, חתונה, לידה
או מוות, חייב את אישורה של ישראל כדי להיות בעל תוקף. כלומר מי שלא נרשם
במחשב של ישראל, כמו אינו קיים.
האם זה שהפקיד ברמאללה רשם את ביתו של אחמד באלקֻביבה ולא בנבי סמואל הוא
עוד אמצעי של ישראל, באמצעות השליטה על הרישום בתעודות הזהות, להוריד את
מספר התושבים הרשומים כתושבי נבי סמואל, או שזו טעות תמימה?
מה שבטוח הוא שאילו לא היה אחמד מצליח לגרום לזה שביתו תירשם כתושבת נבי
סמואל, והיה נשאר בתעודתה שמקום מגוריה אלקֻביבה, זה היה אומר שאסור היה לה
להיכנס לכפרה, (כי רק מי שרשומים בתעודת הזהות שהם מנבי סמואל רשאים,
ובימים אלה מסתבר שאפילו זה לא מספיק), ובעצם מבחינתה של ישראל היתה הופכת
בת השש עשרה, פושעת מעצם זה שהיא חיה במקום מגוריה. שוהה בלתי חוקית בביתה.
ונזכרנו שוב במיפקד שהתקיים לפני כמה ימים.
וחשבנו שאפשר לדעת למה לא רשמו את ביתו של אחמד בנבי סמואל, ושזו כניראה לא
טעות, אבל לא אמרנו עדיין בקול את מה שחשבנו. לא במילים מפורשות.
כשהם באו לרשום אותנו, אני רבתי איתם, מספר כמאל. אמרו
לי, איפה אתה גר. אז אמרתי להם, אתם רואים איפה אני גר, גר כאן. והם אמרו,
יש כאן רק מיטה אחת. אז אמרתי להם, נכון, אבל זה הבית שלי, זו מיטה שלי,
אני נולדתי בכפר הזה.
אבל לא כתבו אותי אצלם. לא רצו לשים את השם שלי ברשימה שלהם.
אז בסוף דיברתי עם המינהל האזרחי ביום אחר, וכתבו אותי שאני גר כאן.
ואחמד מספר שהיה מחוץ לנבי סמואל כשהגיעו החיילים לרשום את שמות התושבים.
הלכנו עם הילדים לסבא של אישתי, וכשחזרנו בערב, הם כבר היו רושמים אנשים.
אמרתי לחייל שהיינו בטיול, אני והילדים. אמר לי, כולם היו בטיול, בצחוק
כזה, ולא רשם אותנו.
תרשום אותי, אמר לו אחמד. אני גר פה. מספר שהתחנן ממש, אבל החייל לא רצה.
בסוף עשה כאילו הוא רושם אותי, הוסיף, רק ששם איקס ליד השם שלי, וזה אומר
שלא באמת רשם, אני חושב. עוד אראה...
ושם, מצביעים אחמד וכמאל לעבר בית כלשהו, בזמן שהחיילים רשמו פרטים הם
צילצלו לבן שלהם שיבוא מהר. כי פחדו בשבילו מה יקרה לו אם לא ירשמו אותו.
אז הוא בא מהר והספיק להגיע כשהחיילים היו עדיין בכפר. ואמר להם, תרשמו
אותי, אני גר כאן. והם אמרו לו, אתה שקרן, אתה לא גר כאן. ואמר להם, אבל
אלה הדברים שלי, הם פה בבית, איך אלה הדברים שלי ואני לא גר כאן. והחייל
אמר, לא, רק עכשיו אתה באת, אתה לא מכאן. ולא רשם אותו. וזה הבן שלהם. ולא
רשמו אותו.
ויש אחד שהיה באוניברסיטה, וכאלה בירדן, ויש עובדים. לא כולם היו בנבי
סמואל כשהם באו. ככה אולי 40 איש לא רשמו בערב הזה.
ואף אחד לא מסביר כלום. באים, רושמים, לא אומרים לנו כלום.
מהימים האלה אנחנו צריכים לעבור דרך המחסום בגבעון, מחסום ג'יב, ולא כמו
שהיה, וככה מהרשימה שהם עשו, יהיה להם רשימה מי נבי סמואל. אבל לא רשמו את
כולם. מה יהיה עם אלו שלא רשמו אותם. איך יעברו?
ועבר זמן. וכבר בעצם אמרנו הכל. הם ואנחנו. גם אם לא במילים המפורשות. על
מה היא בעצם מטרתה של ישראל. ולאן כל זה הולך. ומדוע. מאז ועד היום.
זה מביא אותי למחשבה למה בעצם הורידו לנו לא מזמן את השלט פה Welcome to
Nabi Samuel ואמרו שאסור לשים שלט, אמר כמאל אחרי איזה זמן שכבר שתינו תה
טעים שכמאל הכין לנו.
זה כי הם לא רוצים סימן שיש כאן כפר. כדי שיעשו כמו אין לנו כאן כפר.
כי הם רוצים שיהיה פה סימון רק לקבר שמואל, לא נבי סמואל, לא כפר אלנבי
צמואיל.
כי הם לא רוצים אף אחד פה.
אז הם חושבים, אם אין שלט אז כמו אין כפר, בשביל שלא יידעו מה שעושים לנו,
כדי שלא יידעו שהם זורקים אותנו מפה. שלא יידעו שאנחנו בחיים.
אבל אנחנו לא נלך מכאן. לא יעזור גם אם היו מביאים את הכסף של כל ישראל, לא
ניקח כסף, כי איפה נגור. ואיפה נבנה. כי בן אדם צריך לחיות.
כאן הבית שלנו. כאן נולדנו. וכאן אנחנו נהיה.
רק אם הם ישלחו לכאן חייל שיעשה שוּט שוּט שוּט על כולם, וכולם ימותו,
ויגידו אחר כך היה מג'נון, והלך נבי סמואל, רק אז.
וזה מה שהם רוצים. שלא נהיה.
נכון להיום, לפני המיפקד האחרון, נשארו בנבי סמואל מאה שמונים אנשים בערך.
אחרי הספירה כבר נשארו הרבה פחות, אולי מאה וארבעים, או אפילו פחות.
מאה ארבעים בני אדם מיותרים.
(*)
ראו גם
דו"ח נוסף :
הכפר נבי סמואל - כתם פלסטיני.
תמר גולדשמיד ואיה קניוק, 6.6.2010 |