נבי סמואל הוא כפר קטן על הר, צפונית לירושלים. מובלעת פלסטינית ללא גדר, בתוך שטח שנגזל על ידי ישראל, מופרד מהישובים הסמוכים לו, שהוכנסו למובלעות מוקפות בגדרות.
כמו כפרים רבים אחרים ב 1948 ושוב ב 1967, נבי סמואל הוא כפר שישראל החליטה למחוק מעל פני האדמה.

הגירוש של אנשי הכפר נבי סמואל النبي صموئيل קורה עכשיו.

כמאל היה בן ארבע עשרה וחאג'ה שוכריה היתה בסוף שנות השלושים שלה (*), כאשר ב 1967 החלו ההפגזות. הזיכרון של מעשי הטבח שנעשו ב 1948 היה מוחשי וקרוב, ואנשים פחדו ממה יקרה כשהיהודים יבואו. רבים ברחו לירדן. והנותרים התחבאו. וכשחזרו אחרי עשרה ימים בערך, ראו שהחיילים בזזו את הבתים ורוב הרכוש נעלם. אבל הבתים עצמם, מלבד נזקים קלים, עמדו על תילם.
ארבע שנים אחרי כן, ב 23 במרץ 1971, בחמש או שש בבוקר, הגיעו חיילים ואיתם משאיות וטרקטורים כדי להרוס את הכפר נבי סמואל. יש לכם שעה לפנות, אמרו להם.
ושוב האנשים ברחו, רובם לירדן. ולנותרים, שנשארו ללא קורת גג, אמרו כוחות הכיבוש לעבור לגור בבתים הספורים שנותרו בפאתי הכפר. כך משפחות שחיו בבית מרווח עברו לגור בחדר אחד, והצפיפות היתה גדולה. את האיזור של הבתים ההרוסים שהיו סמוכים מאוד למסגד הישן, השטיחו כוחות הכיבוש כמעט מיד, עד שלא נותר מהם שום זכר, וכינו אותו 'פארק'.

ומאז נאסר על כל תושבי הכפר לבנות. שוב ושוב הם מבקשים אישורי בנייה לחדר או גג או שירותים, וכוחות הכיבוש מסרבים להם. גם כשמדובר באדמתם הרשומה בטאבו. המשפחה גדלה וצריך עוד חדר. הבן התחתן. הבית מתפרק. השירותים פרימיטיביים. צריך דיר. בור ספיגה לביוב. אספלט לכביש. סככה, קליניקה או כיסוי למרפסת. הכל אסור. ואין אישור. והם כמובן בונים. מטבח או שירותים או חדר. כי מה יעשו. כי אחרת אי אפשר. ואז באים כוחות הכיבוש והורסים להם את תוספות הבנייה הדלות שלהם שנבנו שלא כ'חוק'.

רק אדם אחד מכל תושבי הכפר קיבל אישור בנייה. המוכתר, משתף הפעולה המגונה, שמוכר את בני כפרו ועמו עבור בצע כסף. שמזייף מסמכי בעלות על האדמות של מתים, שנמכרים בשמו ליהודים. הוא בלבד קיבל אישור בנייה ותעודת זהות ירושלמית ועבר מהר לגור בשכונת רמות, שהיא התנחלות.
וכל השאר, מלבד בני משפחתו המורחבת, שגם להם זכויות יתר שונות ביחס לתושבים האחרים, אם גם לא כמוהו, לא קיבלו אישור בנייה אף פעם, כבר ארבעים שנה.

ביום שני ה 24 למאי 2010 הופיעו חיילי הכיבוש בערב.
זה היה שבע וחצי או שמונה. שמונה חיילים בערך בשני ג'יפים. הם חילקו ביניהם את הכפר והחלו עוברים מבית לבית ומקיימים מיפקד.
מי שישנו בבית ברגע הזה, נרשם כתושב הכפר נבי סמואל.
ומי שנעדר ברגע המיפקד, באחת אינו קיים.

אולי כי להעמיס אנשים על משאיות ולגרש אותם, ולטבוח בהם ולירות עליהם כשהם בורחים, הוא דימוי שאי אפשר לקיים בקלות אחרי מה שנעשה ב 48, גם אם עדיין המטרה דומה.
לכן צריך כניראה את כל השיטות האחרות.
כמו לא לאשר בנייה אף פעם. ולמכור במרמה את אדמותיהם. ולהפוך את כולם למנועי שב"כ ובכך מנועי עבודה. ולקבוע שמי שלא חי בנבי סמואל לא יכול לבקר או להיכנס, גם הבת שהתחתנה ומענה השתנה, ולא לאשר הרחבה של בית ספר ובכך לגרום לרוב הילדים להיאלץ ללכת למקומות אחרים כדי ללמוד.

אלא שהאנשים נשארים ולא עוזבים, לרוב. למרות הנסיון להמאיס עליהם את החיים. וגם מי שנאלץ לגור במקום אחר כי אין מקום בבית, ואין אישורי בנייה, מחזיק לרוב בחלקתו הדלה ולא מוכר ולא מוותר, ומגיע ונמצא בנבי סמואל לתקופות ארוכות.
ומשנה לשנה הכל מחריף. ונעשה קשה יותר. עוד ועוד הצרה של החיים. גזירה אחרי גזירה. עד זו האחרונה, המיפקד.

יש עוד דברים שקורים עכשיו לפני שבאו לספור אותנו, מספר כמאל, בעל המכולת של הכפר. נגיד לפני שבוע הגיע מישהו מבית צפפא, ואמר שקנה את כל הבתים שמה למטה מבעלי הבית בירדן. אז האנשים שחיים בבתים האלה התקשרו אל האנשים בירדן לשאול אותם אם מכרו את הבתים, והם אמרו, מה פתאום. שלא מכרו ולא שמעו על זה. אז אולי זייפו חתימות עוד פעם, בשביל לעזור ליהודים. או לא יודע מה.

גם מה שקרה לחאג'ה שוכריה קשור, אני חושב, אומר אחמד, אחיינה. לפני עשרים יום לקחנו זוויות ולקחנו גדר כזו, כדי לארגן את האדמה לחאג'ה. בשביל שיהיה אפשר לשתול שם עגבניות, מלפפונים, פאקוס... ואומרים לנו, אסור, לכו תביאו אישור. מה אישור, זה אדמה של חאג'ה, כל שנה היא עושה ככה. אז הלכנו למינהל האזרחי להוציא אישור. ואמרו במינהל לחאג'ה, אם תעשי עוד באדמה שלך ואם לא תחזירי את האדמה כמו שהיה, ותוציאי את הברזלים, והגדר, תקבלי קנס. וח'אגה בת השמונים לערך, אומרת, אני מוכנה ללכת לכלא ולא לשלם להם גרוש על זה, למה זה שלי.

ויש גם את הבת שלי שהיתה בת שש עשרה, מוסיף ומספר אחמד, והלכתי לרמאללה לעשות לה תעודת זהות והם רשמו אותה בכפר אלקֻביבה. אמרתי להם, מי המשוגע שעשה את זה. אמרו לי, אתה ביקשת. אמרתי להם, איך אני ביקשתי כזה דבר. איפה שנולדה תשים אותה.
יעני כל אחד שעושה תעודת זהות שרוצה רמאללה או לא יודע מה, כתוב לו איפה נולד, ורק לא נבי סמואל, רק לא אם הוא מנבי סמואל.
 
כל שינוי בתעודת הזהות הפלסטינית בגדה ובעזה, מַעֲבר מגורים, חתונה, לידה או מוות, חייב את אישורה של ישראל כדי להיות בעל תוקף. כלומר מי שלא נרשם במחשב של ישראל, כמו אינו קיים.

האם זה שהפקיד ברמאללה רשם את ביתו של אחמד באלקֻביבה ולא בנבי סמואל הוא עוד אמצעי של ישראל, באמצעות השליטה על הרישום בתעודות הזהות, להוריד את מספר התושבים הרשומים כתושבי נבי סמואל, או שזו טעות תמימה?

מה שבטוח הוא שאילו לא היה אחמד מצליח לגרום לזה שביתו תירשם כתושבת נבי סמואל, והיה נשאר בתעודתה שמקום מגוריה אלקֻביבה, זה היה אומר שאסור היה לה להיכנס לכפרה, (כי רק מי שרשומים בתעודת הזהות שהם מנבי סמואל רשאים, ובימים אלה מסתבר שאפילו זה לא מספיק), ובעצם מבחינתה של ישראל היתה הופכת בת השש עשרה, פושעת מעצם זה שהיא חיה במקום מגוריה. שוהה בלתי חוקית בביתה.
 
ונזכרנו שוב במיפקד שהתקיים לפני כמה ימים.
וחשבנו שאפשר לדעת למה לא רשמו את ביתו של אחמד בנבי סמואל, ושזו כניראה לא טעות, אבל לא אמרנו עדיין בקול את מה שחשבנו. לא במילים מפורשות.

כשהם באו לרשום אותנו, אני רבתי איתם, מספר כמאל. אמרו לי, איפה אתה גר. אז אמרתי להם, אתם רואים איפה אני גר, גר כאן. והם אמרו, יש כאן רק מיטה אחת. אז אמרתי להם, נכון, אבל זה הבית שלי, זו מיטה שלי, אני נולדתי בכפר הזה.
אבל לא כתבו אותי אצלם. לא רצו לשים את השם שלי ברשימה שלהם.
אז בסוף דיברתי עם המינהל האזרחי ביום אחר, וכתבו אותי שאני גר כאן.

ואחמד מספר שהיה מחוץ לנבי סמואל כשהגיעו החיילים לרשום את שמות התושבים. הלכנו עם הילדים לסבא של אישתי, וכשחזרנו בערב, הם כבר היו רושמים אנשים. אמרתי לחייל שהיינו בטיול, אני והילדים. אמר לי, כולם היו בטיול, בצחוק כזה, ולא רשם אותנו.
תרשום אותי, אמר לו אחמד. אני גר פה. מספר שהתחנן ממש, אבל החייל לא רצה.
בסוף עשה כאילו הוא רושם אותי, הוסיף, רק ששם איקס ליד השם שלי, וזה אומר שלא באמת רשם, אני חושב. עוד אראה...

ושם, מצביעים אחמד וכמאל לעבר בית כלשהו, בזמן שהחיילים רשמו פרטים הם צילצלו לבן שלהם שיבוא מהר. כי פחדו בשבילו מה יקרה לו אם לא ירשמו אותו. אז הוא בא מהר והספיק להגיע כשהחיילים היו עדיין בכפר. ואמר להם, תרשמו אותי, אני גר כאן. והם אמרו לו, אתה שקרן, אתה לא גר כאן. ואמר להם, אבל אלה הדברים שלי, הם פה בבית, איך אלה הדברים שלי ואני לא גר כאן. והחייל אמר, לא, רק עכשיו אתה באת, אתה לא מכאן. ולא רשם אותו. וזה הבן שלהם. ולא רשמו אותו.

ויש אחד שהיה באוניברסיטה, וכאלה בירדן, ויש עובדים. לא כולם היו בנבי סמואל כשהם באו. ככה אולי 40 איש לא רשמו בערב הזה.

ואף אחד לא מסביר כלום. באים, רושמים, לא אומרים לנו כלום.

מהימים האלה אנחנו צריכים לעבור דרך המחסום בגבעון, מחסום ג'יב, ולא כמו שהיה, וככה מהרשימה שהם עשו, יהיה להם רשימה מי נבי סמואל. אבל לא רשמו את כולם. מה יהיה עם אלו שלא רשמו אותם. איך יעברו?
ועבר זמן. וכבר בעצם אמרנו הכל. הם ואנחנו. גם אם לא במילים המפורשות. על מה היא בעצם מטרתה של ישראל. ולאן כל זה הולך. ומדוע. מאז ועד היום.

זה מביא אותי למחשבה למה בעצם הורידו לנו לא מזמן את השלט פה Welcome to Nabi Samuel ואמרו שאסור לשים שלט, אמר כמאל אחרי איזה זמן שכבר שתינו תה טעים שכמאל הכין לנו.
זה כי הם לא רוצים סימן שיש כאן כפר. כדי שיעשו כמו אין לנו כאן כפר.
כי הם רוצים שיהיה פה סימון רק לקבר שמואל, לא נבי סמואל, לא כפר אלנבי צמואיל.
כי הם לא רוצים אף אחד פה.
אז הם חושבים, אם אין שלט אז כמו אין כפר, בשביל שלא יידעו מה שעושים לנו, כדי שלא יידעו שהם זורקים אותנו מפה. שלא יידעו שאנחנו בחיים.

אבל אנחנו לא נלך מכאן. לא יעזור גם אם היו מביאים את הכסף של כל ישראל, לא ניקח כסף, כי איפה נגור. ואיפה נבנה. כי בן אדם צריך לחיות.

כאן הבית שלנו. כאן נולדנו. וכאן אנחנו נהיה.

רק אם הם ישלחו לכאן חייל שיעשה שוּט שוּט שוּט על כולם, וכולם ימותו, ויגידו אחר כך היה מג'נון, והלך נבי סמואל, רק אז.

וזה מה שהם רוצים. שלא נהיה.

נכון להיום, לפני המיפקד האחרון, נשארו בנבי סמואל מאה שמונים אנשים בערך.
אחרי הספירה כבר נשארו הרבה פחות, אולי מאה וארבעים, או אפילו פחות.
מאה ארבעים בני אדם מיותרים.


(*) ראו גם דו"ח נוסף : הכפר נבי סמואל - כתם פלסטיני.


תמר גולדשמיד ואיה קניוק, 6.6.2010

Al-Nabi Samuel is a small hill-top village north of Jerusalem. A Palestinian un-fenced enclave in an area robbed by Israel, separated from its neighboring communities that have been fenced in. Like many other villages in 1948, and again in 1967, al-Nabi Samuel is a village that Israel has resolved to wipe off the face of the earth.

The expulsion of the inhabitants of al-Nabi Samuel النبي صموئيل is taking place now.

Kamaal was 14 years-old and Hajje Shukriah in her late 30s (*) when the bombardment started in 1967. Memory of the massacres of 1948 was concrete and close, and people were afraid of what would happen when the Jews come. Many escaped to Jordan. The rest hid. When they came back to their homes about 10 days later, they saw that soldiers had looted most of their belongings, but the houses themselves, but for minor damages, were intact.
4 years later, on March 23rd, 1971, at about 5 of 6 a.m. came soldiers with lorries and tractors, to demolish the village of al-Nabi Samuel. You have one hour to evacuate, they told the villagers.
Again people escaped, most of them to Jordan. The rest, remaining homeless, were told by the Occupation forces to move into the few houses that remained on the outskirts of the village. Thus families who had lived in spacious homes moved into single rooms, in very crowded conditions. The area of the demolished houses next to the old mosque was flattened traceless by the Occupation forces right away, and was declared a “park”.

Since then all villagers have been forbidden to build their present homes. Time and again they request construction permits for a room or roof or toilets, and the Occupation forces refuse. Even when the requests apply to area that is officially registered as privately owned by them. The family has grown, another room is a must. The son married. The house is falling apart. The toilets are primitive. A barn is necessary. A septic tank. A road paved. A shed, a clinic, or an awning for a porch. All forbidden. No permit. And naturally they build. A kitchen or toilet or room. What else can they do? One cannot manage otherwise. And then the Occupation forces arrive and demolish their miserably constructed additions, “illegally” built.

Only one person in the whole village has received a building permit: the Mukhtar, the deplorable collaborator who sells his villagers and fellow Palestinians for money. Who forges ownership claims to the land of dead people, sold in his name to Jews. He alone has received a building permit and a Jerusalem ID and soon enough moved over to live in Ramot settlement.
Except his own extended family, who also enjoys special privileges, all the rest have never once been issued a building permit, in over forty years.

On Monday evening, May 24th 2010, Occupation soldiers showed up.
It was about 7:30 or 8 p.m. Eight soldiers in two jeeps. They divided the village among them and began to pass from house to house, carrying out a ‘census’.
Whoever was present at home at that very moment was registered as a al-Nabi Samuel resident.
Whoever was away from home at the moment this ‘census’ was taken has become non-existent.

Perhaps loading people on lorries and expelling them, slaughtering some and shooting the others as they run – is an image of the means no longer easily repeated as a means, even if the ends have remained the same.
So apparently other methods are needed.
Like never ever issuing building permits. Selling their lands under false pretenses. Making everyone Shabak (“security”)- blacklisted and thus prevented from working.
Announcing that whoever does not actually dwell in al-Nabi Samuel is not permitted to visit or enter, even the daughter who has married and changed her address. And school may not be expanded and thus most children have to study elsewhere.

But people stay rather than leave, mostly. In spite of the attempt to make their lives impossible. And whoever has to live elsewhere for lack of room at home and for lack of building permits, usually holds on to his tiny plot of land and does not sell it nor give up, and comes to al-Nabi Samuel for long stretches of time.
And every year things get worse. Much harder. Life narrows down. One draconian law after another. Until this last one, the ‘census’.

Other things have happened now, before they came to count our heads, Kamaal the village grocer tells us. For instance, a week ago, someone came from Beit Safafa, said he bought all those houses down there from the owners in Jordan. The people who live in those houses called the people in Jordan and asked them if they’d sold their houses. They said, no way. They hadn’t sold nor heard of anything. So perhaps signatures have been forged yet again, to help Jews. Or I don’t know.

What happened to Hajje Shukriyah is also connected, I think, says her nephew Ahmad. 20 days ago we took some metal rods and a fence in order to mark out Hajje’s plot. So she could plant her tomatoes, cucumbers, squash... And we’re told it’s prohibited, go get a permit. What permit? This is Hajje’s land, she does this every year. So we went to the Civil Administration to get a permit. At the Civil Administration Hajje was told: If you do anything with your plot and if you don’t make it back the way it was and take out those iron rods and fence, you’ll be fined. Hajje, abour 80-years old, says: I’m ready to go to jail, and will not pay them one cent for this, because it’s mine.

And there’s my daughter who was 16-years old, Ahmad goes on, and I went to Ramallah to get her an ID issued, and they registered her as resident of al-Qubeiba village. I told them, who’s the madman who did this? They said, that’s what you asked for. I said: how could I have asked for this? Register her where she was born.
Anyone can get registered wherever they like, Ramallah or I don’t know where else, wherever they were born, but not al-Nabi Samuel. Just not if he’s from al-Nabi Samuel.

Any change in a Palestinian ID in the West Bank and in Gaza – a change of residence, matrimony, birth or death – requires Israel’s approval in order to be valid. In other words, whoever is not registered in Israel’s computer is as good as non-existent.

The fact that the clerk in Ramallah registered Ahmad's daughter as resident of al-Qubeiba and not al-Nabi Samuel – is this another ruse by Israel, through control of ID registration, to diminish the number of registered residents of al-Nabi Samuel, or an innocent error?

What is certain is that had Ahmad not eventually succeeded in getting his daughter registered as a al-Nabi Samuel resident and her ID would still show her as an al-Qubeiba resident, she would have been prohibited entry into her own village. For only those registered as residents of al-Nabi Samuel in their IDs are allowed there, and these days apparently even that is not enough. As far as Israel is concerned, this 16-year old would become an outlaw by merely residing where she does – an illegal alien in her own home.

Again we were reminded of that ‘census’ that took place a few days ago.
And we thought it was evident why Ahmad’s daughter was not registered in al-Nabi Samuel, that it was no error, but we still did not utter out loud what we were thinking. Not in so many words.

When they came to register us, I quarreled with them, says Kamaal. They asked me, where do you live? So I told them, you see where I live, I live here. And they said, there’s only one bed here. So I said, that’s true, but this is my home, this is my bed. I was born in this village. But they did not register me. They wouldn’t put my name on their list.
Finally I spoke with the Civil Administration another day, and they wrote that I do live here.

And Ahmad tells us that he was outside al-Nabi Samuel the day the soldiers came to register the residents. We went with the children to my wife’s grandfather, and when we came back in the evening, they were already registering people. I told the soldier we had been out traveling, me and the kids. He said, yeah, everyone was out traveling, joking like, and wouldn’t register us. Register me, Ahmad told him. I live here. He says he actually begged him, but the soldier wouldn’t. Finally he pretended to be writing me down. But, he added, he put an X by my name, meaning he didn’t really register me, I think. We’ll see...

And over there, Ahmad and Kamaal point towards some house, while the soldiers were writing down things, the people called their son to come quickly. They were worried what would happen to him if he were not registered. So he came quickly and made it while the soldiers were still in the village. And told them, register me, I live here. And they said, you’re a liar, you don’t live here. He said, but these are my things, here they are at home, how can these be my things if I don’t live here. And the soldier said, no, you came just now, you’re not from here. And didn’t write him down. And it’s their son. And he was not registered.

And there’s one who was in university, and there are those who were in Jordan, and people working. Not everyone was in al-Nabi Samuel when the soldiers came. About 40 people were not registered that evening.

And no one explains anything. They come, they write things down, they tell us nothing.

These days we have to go through the Giv’on Checkpoint. Jib. Not the way it used to be. And with the list they made they’ll now have listed everyone from al-Nabi Samuel. But they didn’t write everyone’s name down. What will happen with those whose names were not written down? How will they get through?

And time passed. And we’d already said it all. They did, and we did. Even if not in so many words. About what Israel really has in mind. And where is it all going. And why. Since way back then until now.

Which gets me thinking about why, in fact, not long ago our sign here saying ‘Welcome to Nabi Samuel” was taken down, and they said we mustn’t put up a sign, Kamaal said after we already drank the tasty tea he’d made for us.
It’s because they don’t want any sign there’s a village here. So they’ll pretend we have no village here.
They only want a sign for Samuel’s Tomb here, not al-Nabi Samuel, not the village al-Nabi Samuel.
Because they want no one here.
So they think if there’s no sign, then there’s no village, so no one will know what they’re doing to us, so no one will know they’re throwing us out of here. So no one will know we’re alive.

But we wont’ leave. They can bring all the money in Israel, we will not take it, because where are we supposed to live? Where should we build? A person’s got to live.

This is our home. Here we were born. Here we will be.

Only if they send here a soldier that will shoot shoot shoot everyone, and everyone will die, later they’ll say he was crazy, and al-Nabi Samuel will be finished. Only then.

And that’s what they want. For us not to be.

As of today, before the last ‘census’, there were about 180 people left in al-Nabi Samuel. After the ‘census’, much less. Perhaps 140, or even less.
140 superfluous people.

(*) See also another report: The village of al-Nabi Samuel – A Palestinian Stain
 

Tamar Goldschmidt and Aya Kaniuk, 6.6.2010

Translated by Tal Haran