צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
 
 


חיילים ישראלים לא יורים על ילדים

israeli soldiers do not shoot at children

חיילים ישראלים לא יורים על ילדים אמרה לי מנהלת החנות שעבדתי בה.
אבל ראיתי אמרתי לה, ופעם אחת רצחו ילד מול העיניים שלי, ירו לו כדור חי בצוואר.
לא, אמרה, ואל תגידי רצח, ולא הסכימה ולא קיבלה, כי היא יודעת, כי בניה היו בצבא ובן זוגה. כי ישראלים לא יורים על ילדים.
אבל הם ירו. בעמר מטר בן ה 14 ממחנה הפליטים קלנדיה. אני עמדתי אז ליד וראיתי איך הם רדפו אחרי הילדים בעודם בורחים על נפשם, וצלפו עליהם כמו היו חיות, ואיך הוא נפל מתבוסס בדמו.

דם ילד קטן עוד לא ברא השטן, נאמר וחצה את הלב כי זה נכון. פניו של ילד, גילו של ילד, מהותו של ילד היא הדבר האחד החוצה סיכסוכים וגבולות וצבעים. לא הורגים ילדים. אין מוסכם מזה. ילד לא אשם. ילד זה ילד זה ילד.

לא בישראל.

בישראל כבישים שונים על פי גזע, חוקי שיפוט אחרים על פי גזע, הזכות לחיים על פי גזע, וגם מושג ילד שונה על פי גזע.

רוב סוגי העבריינות לא נעשים על ידי פסיכופטים נעדרי קודים של מוסר. להיפך. אלא שאז את עבירותיהם הם מכנים בשמות אחרים "מכובסים". כך אבות המתעללים בבנותיהם קוראים לזה אהבה, ואלימות נגד ילדים נקראת חינוך, והריסת בתים מכונה חישוף, והוצאה להורג בלי משפט סיכול ממוקד.
אילו מקיימי הפשעים היו מכנים את עבירותיהם בשמם לא היו יכולים לקיים אותם, וכדי לקיימם, משנים את שמותיהם.

אחרי הפלישה לג'נין ב 2002 היו שכינו את מה שקרה טבח. רובם של הישראלים היהודים נרעשו מהמילה טבח, ומי שכך אמר נאשם והוקע. לא האם "עשינו" טלטל את החברה, אלא איך אפשר שאומרים "עלינו". וזה מדהים. שדברים בעולם המציאות אינם בהכרח ישויות בעלות ערך קבוע ולא המעשה אלא הכינוי הופך אותו למה שהוא בעיני זולתם ומקיימיו. ושלהרגיש צודק הוא צורך עמוק יותר מלהיות צודק, ולכן לא צריך לקיימו בהכרח, רק לשנות מה נחשב טוב ומה רע.
צריך רק מילון מסוג אחר.
מילון שבו ארץ מלאה בערבים נקראה ריקה. ובני אדם המתקוממים על אדמתם נגד הכובש הם מחבלים. ושיהודי הינו קורבן כמו מילה נרדפת . והתעללות במחסום וכבישים לישראלים בלבד ולהפציץ עיר מהשמיים ולהרוס בתים על ראשיהם של אנשים ולירות עליהם בעודם בורחים - הוא מלחמה בטרור. ושהצבא הישראלי הוא הצבא הכי מוסרי בעולם ללא קשר למה הוא עושה בפועל. ושטרור הוא משהו שרק אחרים עושים, כך במילון המקומי.
אלא שבמקרה של ילדים המניפולציות בלשון חורגות מהשיטה הרגילה הזו של עיוות השפה. ילדים פלסטינים מתברר אינם ילדים. הן בהוראות הפתיחה באש, והן בהוראות המערכת המשפטית.


כל החיילים יודעים שאסור להרוג ילדים. כי ישראל טוענת שהיא ארץ המקיימת ערכים אוניברסאליים. אז איך הורגים ילדים מבלי להרוג ילדים. איך נוטלים חיים "כשצריך" מבלי להתלכלך בדם. מבלי לחצות גבולות מוסכמים. מאוד פשוט. למשל בהוראות הפתיחה באש (שחיילים כבר לא מקבלים ביד אלא מועברים בעל פה) ילד מגיל 12 איננו ילד.
ילד אינו ילד.

גם במערכת המשפט הצבאי מושג הילד שונה כשמדובר בפלסטיני. ילד פלסטיני גילו אחר מילד יהודי, וכמובן הזכויות המובנות להיותו ילד שונות.

וכך מלאים בתי הסוהר ילדים, כי אינם מכונים ילדים, ובתי הקברות ילדים שאינם ילדים. וכך בקלות מדהימה וצדקנית רוצחים והורגים ילדים פלסטינים כמו סימני פיסוק, בלי להניד עפעף, בלי קונפליקט מוסרי וללא מעצורים.

זה שהחיילים יורים על ילדים בקלות הזו כי ילד פלסטיני אינו ילד לפי ההנחיות שקיבלו, או כי דמם של פלסטינים מותר ומחיר חייהם האפשרי אינו יותר ממשק כנף, לא משנה את זה שזה קורה. לנטול את חייהם של עמר מטר בן ה 14 ושל יאסר כוסבה בן ה 10 ושל אחמד אבו לטיפה בן ה 13 ושל כל מאות האחרים נעשה בקלות ובנכונות ובחוק.
כי חיילים, מנהלת חנות יקרה, יורים על ילדים. הם מרימים את הרובים שלהם והם מכוונים אותם והם יורים. קראי לזה איך שאת רוצה, קראי לבן ה 14 חמוש זקן, או טרוריסט, ושזה "לא היה בכוונה", ושזו אשמתם שלהם, אבל זו עובדה.

על פי ההוראות והנורמות, בקלות, ובמשוש נעורים, חיילים יורים בילדים במתכוון או "במקרה", כי זה מה שנשלחו לעשות, כי זה מה שמותר, כי מחיר חייהם של פלסטינים אינו מחיר, כי ילדים פלסטינים הם "רק" פלסטינים.

איה קניוק


israeli soldiers do not shoot at children

Israeli soldiers do not shoot children, said the manageress of a shop where I worked.
But I have seen this, I told her. And once they murdered a child right in front of my very eyes, shot him with a live bullet to the neck.
No, she said, don't say murder. And she did not agree and she could not accept this, for she knows. For her sons have served in the army, and her spouse. For Israelis do not shoot children.
But they did shoot. Omar Matar, fourteen-years old, from Qalandiya refugee camp.
I was standing right there and saw the soldiers chase the children as these were running away, and they sniped away at them like hunters' prey. And I saw how he fell, bleeding.

It has been said that the devil himself cannot think up a proper revenge for the blood of a small child. A heart-rending saying, for it is true. The face of a child, the age of a child, the essence of a child is the one thing that crosses all conflicts and borders and races. One does not kill children. Nothing is more normative than that. A child is blameless. A child is a child is a child.

Not in Israel.

In Israel, roads are differentiated by race, penal law is differentiated by race, the right to live differentiated by race, even the term child is differentiated by race.

Most violations are not perpetrated by psychopaths deficient of a moral code - quite the contrary. But then their violations are differently named, "laundered". Thus fathers who abuse daughters call it love, and violence against children is called education, home demolition is called land-stripping, and extra-judicial execution is called targeted preventive killing.
If perpetrators were to call their crimes by their rightful names, they would not be able to commit them. In order to commit them, they rename them.

After the Israeli army invaded Jenin in 2002, some called the carnage a massacre. Most Jewish Israelis were aghast at the term 'massacre' and whoever said so was vilified and ostracized. Society was shaken not by the question whether "we" really did this, but how could one possibly say this about "us"? That is the amazing part. That things in the real world are not necessarily entities with permanent values, not the deed – but the appellation is what turns it into what it is in the eyes of their perpetrators and their society. Feeling justified is a deeper need than being just, and therefore one need not necessarily be just, only change what is considered good, and bad.
Merely change one's vocabulary.

Use a vocabulary by which a land full of Arabs is called empty. And human beings resisting the occupiers of their land are 'terrorists'. A vocabulary in which Jew and
victim are synonymous, always. By which abuse at checkpoints and Israeli-only roads and bombing a city from the sky and demolishing houses with their inhabitants still inside, and shooting these as they try to escape – means war against terror. And that the Israeli army is the most moral army in the world regardless of its practices. And that terror is only something that others do. Thus the local vocabulary.

But in the case of children, the verbal manipulations stand out of the usual language distortion. Palestinian children, apparently, are not children. In the open-fire regulations, as well as in the regulations of the judicial system.

All soldiers know one must not kill children. For Israel claims to be a state upholding universal values. So how does one kill children without killing children? How does one take life "when one must" without bloodying oneself? Without crossing accepted borders? Very simple. For example, in open-fire regulations (that soldiers are no longer handed out in hardcopy, but only instructed orally), an individual over twelve years of age is not a child.
A child is not a child.

In the military court system, too, the term 'child' is different when a Palestinian is at hand. A Palestinian child – age-wise – is different from a Jewish child, and consequently his inherent rights as a child are different.

Thus prisons are full of children, since these are not termed children, and cemeteries are full of children who are not children. And thus, with amazing, self-righteous ease Palestinian children are murdered and killed like punctuation marks, without batting an eyelash, without any moral deliberation, without any inhibitions.

The fact that soldiers shoot children so easily because a Palestinian child is not a child according to the instructions they have received, or because it is open season on Palestinians and the price of their life is no more than a slight thud of a bomber-fighter wing, does not change the fact that this is what happens. Taking the lives of 14-year old Omar Matar and of 10-year old Yassar Kusbah and of 13-year old Ahmad Abu Latifa and all the hundreds of others was easy, willing and lawful.

For soldiers – dear shop manageress – shoot children. They raise their rifles and point them and shoot. Call it whatever you like. Call a fourteen-year old an elderly militant, or terrorist, or say it was 'accidental', and that they have brought it upon themselves. But it is a fact.

By instructions and norms, with ease, and youthful vigor, soldiers shoot children with intentionally or 'unintentionally', for that is what they were sent to do, for that is what is permitted. For the price of Palestinian lives is not a price, for Palestinian children are "merely" Palestinians.

Aya Kaniuk.    Translated by Tal Haran.

hebrew

 
© www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com