צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
   
  Crusaders go to war. Bishops lead soldiers in armour during the invasion of Palestine. Early 14th. centuryעל ציות on obedience

יש הבדל בין אושוויץ לבין הכיבוש.
ויש הבדל בין השמדה שיטתית, לבין טיהור אתני, גרוש, גזלת אדמות וטרור ממוסד.

יש הבדל במדיניות ובצדק ההיסטורי, ויש הבדל בגודל הזוועה. אבל אין שום הבדל באישיות זה המציית לכאן, או זה שציית לשם.

מי שמשרת את מדינת ישראל כאן היום, הוא זה שהיה משרת את מדינתו אז.
שניהם אותו אדם.
שניהם כל אדם.

לא קשה לעשות דברים רעים. לא צריך להיות היוצא מן הכלל. אנשים נולדים לתוך שפה ומסרים ושבילי משמעות בהם ייספגו ויתהלכו, לרוב. הבנים ייטמעו במסלולים המוכנים של הבנים, והבנות של הבנות. הטוב והרע ייעשו ידועים דרך מסרי התקופה, כי המילים אינן ערכיהן המילוניים בלבד
 

אלא צללים והקשרים, הגולשים מעבר לסך משמעויותיהן, ותמונת העולם המתגלה בשפה והדיה תהיה כזו או אחרת.
כך המילה 'אישה' פירושה גם 'חולשה' בעולמות מסוימים, ו'גבר' 'כוח', ו'עבודה ערבית' היא שם נרדף ל'עבודה לא טובה' במילון המקומי, ולומר 'טייס' הוא רק באופן חלקי לומר שזה אדם שרכש כלים להפעיל מטוס, אלא זה לומר שהוא 'מהטובים'.
והמילה 'חייל', כאן וגם שם, היא מילה נרדפת ל'הקרבה' ול'אזרחות חיובית' ללא קשר למה הוא עושה בפועל, כתכונה בטבעו.

וגם אז לא בחנו החיילים את המדיניות אותה נשלחו לשרת, אלא הלכו לשרתה כי היא זו הקיימת, ויכולה היתה להיות גם אחרת.

וכמו היום, גם אז אמרו אלה המתנגדים למעשי המדינה, (והיו כאלה, כמו היום), המשטר רע אבל החיילים טובים.
כי הם חיילים.
והתקיימה הדיכוטומיה המשונה בין המשטר למקיימיו; בין התפישה את המדיניות דאז לבין חיילי התקופה המקיימים אותה, כמו בין הכיבוש לחיילים המוציאים אותו לפועל.

וכמו היום, גם אז אלה בחברה שלא היו שלמים עם מעשי המדינה, המשיכו לשלוח את ילדיהם לשרתה.
כי צריך צבא אמרו גם אז, ומה אם כולם יסרבו כשתקרה מלחמה ראויה וצודקת.
ומה יגידו אם לא ילך. ויהיו לו פחות אפשרויות לעתיד, אמרו. וגם עם הבנות.
והאבות חשבו שזו חוויה מכוננת חשובה, וזכרו את המלחמה הקודמת שהשתתפו בה, הצודקת והמרגשת. וגם אז כמו היום הצעירים הלכו בהמוניהם כי זה נחשב, וגברי, וכי להחזיק סוף סוף נשק ולירות היתה משאת נפש, גם אם קראו לה 'לתת למדינה'.
וכי לא טוב לצאת מהכלל,
וכי הבן שלי לא ישתמט, ואם כולם עושים איך יתכן שזה רע.

חלק מהחיילים ומהוריהם כמובן גם הזדהו ומזדהים עם משטר המדינה מראש, תמיד ישנם גם כאלה. וחלקם גם הלכו מתוך תפישת עולמם כדי לקיימה. אבל הם מעטים, ושוליים. הרוב הולכים ומשרתים את מעשי מדינתם מבלי ששאלת ההזדהות רלוונטית בכלל. מתוך אוטומטיות שאין בה תפישת עולם לרוב, ולפעמים אפילו התנגדות למעשי המדינה. אבל זה לא משנה את זה שהם הולכים לשרתה.

וגם אז כמו היום הם אמרו שעדיף שילך הוא ולא אחר. כי הוא טוב. והומאני. כי הוא הרי בני. וטוב הטוב מהרע. במדיניות שלא הוא בחר או רצה בה. וזה לא הוא. זה רק המשטר. זה רק הגדולים. הפוליטיקאים. וגם הוא הקורבן. וטוב שילך הוא, שאיננו כמו אחרים שמזדהים עם המשטר הרצחני.
הוא לא ירים את הקול על הזקנה הפלסטינית חולת הכליות בשעה שהוא מונע ממנה לעבור לכיוון בית החולים, כי אלה ההוראות שהתבקש לקיים. כי הוא לא נגדה. הוא רק מקיים את החוקים שלא הוא קבע אותם. ואילו היו החוקים אחרים, היה מסיע אותה בעצמו לבית החולים. זו לא אשמתה הוא יודע, אבל גם לא אשמתו.
והוא היה זה שאמר בנעימות ובנחמדות, לכו לשם. לא כמו האחרים שהזדהו עם מעשה ההשמדה ודחפו וקיללו. הוא, שלא כמוהם, שאין ולא היתה בו שנאה ואנטישמיות, הוא שנגד כל זה, אמר לכו לשם, בקול שקט. ולא צרח ולא בעט, ולא היכה עם הקת, וסבל ובכה בתוכו, כשקיים את חוקי תקופתו, וליווה אותם בדרכם האחרונה.

וגם אז צייתו וגם היום, כי זה מה שעושים בני אדם רגילים לרוב, כמו הציות הוא ערך לעצמו וכמו החוק הוא צדק.
כי כך קל. כי כך מורגל. כי זה נחשב. ולאומי. ונאמן. ופטריוטי. וזה להיות שייך. וזה להיות כמו כולם. ולשאת בנטל. כי זו מדינתו. כי צריך צבא, אומרים ואמרו, ומה אם כולם יסרבו. וכי מישהו הרי צריך כי יש גם אויבים. וטוב הוא, מאחרים. כך נאמר אז, כמו היום, והלכו, דור אחרי דור, וילכו, לקיים את המשטר באשר הוא.

רק בקצוות היו והינם הגזעניים המובהקים, שחשבו שהאחר איננו אדם, שהוא תת אדם, או שהיו סדיסטים שקיבלו לגיטימציה ליצריהם האפלים. כאלה שבאמת חשבו שהיהודים מסכנים את העולם ומזהמים את הדם, ושהערבים כולם רוצים להשמידנו ושהארץ הזו ניתנה ליהודים מידי אלוהים.

ורק בקצוות היו והינם כאלה שהיו מוכנים לא לעשות את הדבר המקובל של זמנם, ושלא נהרו ושלא נוהרים אחרי החוקים רק כי הם החוקים, ולא צייתו ולא מצייתים רק כי המדינה קובעת, או כי זה נחשב, או כי זה המותג ולמרות שמסובך אחרת. הם היו מעטים גם אז שלא הלכו כי היו או הינם נגד מעשי המדינה, ולמען מלחמה אחרת היו נלחמים.

אבל הרוב אלה הרגילים, שלא קוראים להליכתם לשרת את המשטר 'פעולה' או 'בחירה' אלא 'טבע הדברים', כי זו חובה, כי זו הנורמה, כי כך נעשה מתמיד, וכי לכך חונכו ותובנתו. לעשות ולרצות ולברך ולחשוק במעשה הצבא. והם הולכים אליו לרוב בנפש חפצה, כמו אלה הילכות עולם, ומקיימים את מעשי מדינתם באשר הם.

ומפני שעושים, אינם רוצים לדעת. כי עשו, כי קיימו. כי בציותם למעשי המדינה חצו לעיתים קוים של מוסר שגור, של מוסרם שלהם. וכדי שיוכלו להמשיך במעשי מדינתם, כי כך קל יותר, ללא נקיפות מצפון או קונפליקט מוסרי, ימשיכו לא לדעת, ולא יביטו במראה, ולא יכנו מעשיהם בשמם.
כי משעה שעשו לא יודו שעשו, גם לעצמם לרוב, כי עשו, וכדי להמשיך לעשותם.
כי כך עושים כולם.

והתרבות אף היא, בשרות המדיניות, מספקת קלישאות לתוך החינוך והשיח, כמו ש'לשרת בצבא' הוא 'לתרום', ו'להקריב', ו'להגן על הבית', שמקיימי הזוועות לדורותיהם מנפנפים בהן באופן שגור ומורגל, ונוטלים מהן או מסתוככים תחתן אם צריך.
אבל האם באמת עבור 'לתרום', כלשון הקלישאה, יוותרו הצעירים הרגילים האלה על שדה הקרב הקולקטיבי הנערג, כדי לתרום לזקנים ועניים ונזקקים. בלי סכנת מוות ובלי גבורה ורובים וזיעה.
והאם יסכים לעמוד זה שטוען שהולך כדי להגן על הבית, בביתו שלו עם רובהו וגופו ולהט כוונתו 'להגן על הבית', ויגן עליו? היוותר על ההגנה על הכלל, על המדינה, ולמענה, שם, עם כולם. בשדה הקרב והשייכות, ובאור ההסטוריה וריגוש היחד. למען להגן על משפחתו המסוימת, לבדו?

גם אז היו אימהות והיו בנים.
גם אז נתנו מילים גדולות לסיבות פעוטות. גם אז לעדריות קראו 'פטריוטיות', וללהט נעורים נטול אחריות, 'הקרבה'. ולמוות שווא 'גבורה', ו'במותם ציוו לנו את החיים'.

זה לא בגלל הגזענים הנוראים של אז ולא בגלל הגזענים הנוראים של היום, המשטר הרצחני ההוא התקיים יחסית לאורך זמן, והמשטר הנורא שכאן ממשיך להתקיים.
לא בגללם, אלא בגלל הרגילים, והטובים, והמצייתים, המקיימים את חוקי תקופתם באופן אוטומטי, לרוב בלי כוונה או מחשבה.
אותם נחמדים רגילים ושעושים לרוב טוב בזירותיהם האחרות, שלא תמיד שונאים את מי שנשלחו להרוג או לטבוח או לדכא או לגזול מהם, אבל לעיתים לומדים לשנוא ולהאשים את קורבנותיהם רק כדי להיות יכולים לשאת מה שהם עושים להם. מה שנשלחו לעשות להם. וגם זה לא תמיד. ובכל זאת עושים את מעשי הזוועה המקומיים באשר הם, ואת האלה מאז, גם אותם, ויורים ובוכים, ועושים.
בקלות ממאירה ומעוררת חלחלה.

יאמר מישהו מאלה ההולכים לצבא הישראלי ומשרתים את הכיבוש, למרות שהם לטענתם נגדו, שהכיבוש והנישול והטרור הישראלי עדיין אינם כמו מחנה השמדה, וזה נכון. הם לא זהים. והם אפילו לא דומים.
לא כל דבר רע שווה. אין ספק שלא דומה הזוועה הנאצית למעשה הנפשע של ישראל נגד העם הפלסטיני.

אבל אם יאמר לי אותו אחד, שבמחנה השמדה לא היה משרת, שזה לא ייתכן. הוא, שמשפחתו נרצחה בשואה.
אז אני מתווכחת איתו ואומרת לו בפשטות בוטה, שהיה משרת כל דבר, גם מחנה השמדה.

האם בכלל עמדה לדיון המדיניות של מדינתו, כשהלך לצבא אני שואלת אותו. האם מפני שהוא מאמין בה התגייס? האם למענה ובגללה? הוא שנגד הכיבוש.

ואם הוא בכל זאת מתעקש ואומר שעדיין לא היה משרת כל משטר, ובטח לא את הנאציזם, אז אני שואלת אותו מה הוא הגבול שישראל לא חצתה כדי שמשרתיה האוטומטים לא ישרתו אותה יותר. מה היא הנקודה המוסרית שבגללה כן היה ראוי ומותר לטלטל את קודש מושג הציות כערך, ואת החובה והמשמעות של ללכת לצבא כמעשה של אזרחות, ואת הטיעון שצריך צבא, וכל שאר הטיעונים שאמר, אני מניחה, כדי להצדיק ולהסביר מדוע הלך לשרת את הכיבוש שלדבריו הוא נגדו.

האם לעמוד במחסומים המונעים מעבר של פלסטינים במרחב חייהם, כליאתם במובלעות סגורות מכל הצדדים וחיילים הקובעים את זכותם להיכנס אליהן ולצאת מהן, בדרכם לבית הספר ולמוסך ולדודה ולבית החולים, לחיים ולמוות, עמוק בשטח הכבוש, רחוק מהקו הירוק רק כי הם פלסטינים, זה כן? ולהפציץ בית מלמעלה על כל יושביו כי אולי יש שם מחבל ואולי לא, ואולי גם אחרים, איננו לחצות גבול? ולאבטח כבישים ליהודים בלבד שפלסטינים מנועים לנסוע עליהם, כבישים שנבנו על אדמתם שנגזלה לרוב, כבישים עם שלטים וכניסות להתנחלויות, ולכפרים הפלסטינים הכניסה חסומה ואין שלט המעיד על קיומם, כבישים שלפלסטינים אסור לנסוע עליהם או לעמוד עליהם זה כן ראוי לשרת, ולשמור על גטאות שם צופפו את היהודים, לא ראוי? ולמנוע מחולי סרטן פלסטינים להגיע לטיפול אלא אם ישתפו פעולה כנגד עמם, ולמנוע פרנסה ולהרעיב זה כן ראוי, אבל לשמור על תחנות רכבת שם עושים טרנספורטים, לא? ולשמור על מתנחלים כנגד קורבנותיהם הפלסטינים, בשעה שהם יושבים על אדמתם, ומונעים מהם מעבר אל מקורות המחיה שלהם, ולגונן עליהם בשעת מעשי הפשע שלהם, רק כי התוקפים הם יהודים והקורבנות הם 'רק' פלסטינים, זה כן?
לדכא באופן סיסטמטי את העם הפלסטיני בזמן שגוזלים את אדמותיו, ומיישבים יהודים עליהם, זה כן, ולשרת מדיניות המדכאה ורוצחת יהודים רק כי הם יהודים זה לא?
ולירות על ילדים שזורקים אבנים זה כן? ולרצוח ללא משפט חשודים בהתקוממות זה כן? ולהשתתף במדיניות של כליאה והרעבה והשפלה וגזלה ורצח וענישה קולקטיבית זה כן, ולהשתתף במדיניות התורמת להשמדה זה לא?

דע לך, שאתה המשרת את הכיבוש ואת מדיניותה של ישראל לדורותיה, היית משרת גם את מדיניות ההשמדה.
היית זה שהיה זורק את סבך למשרפה, ומטרנספר את סבתך, וכולא את דוד אימך בגטו כדי שירעב לאט, אם היו אומרים לך לעשות כך וזו היתה המדיניות הרשמית, כי זה מה שחיילים עושים. מצייתים למדיניות מדינתם לא חשוב מה היא.
וכמו שהלכת וקיימת את פשעי הכיבוש 'הקטנים' - בטבעיות, בציות - היית הולך גם שם ומקיים את הפשעים 'הגדולים' - בטבעיות ובציות.

כזה הוא טבע השירות. כי זה הוא טבע האדם.

אילו אנשים לא היו הולכים לשרת את מדינתם באופן אוטומטי למרות שזה שירות חובה, אז וגם היום, ובוחנים את ההליכה לשרת אותה על פי מה היא מקיימת בפועל.
ואילו הסיבה ללכת לשרת לא היתה עקרונות כלליים ומופשטים כמו צריך צבא ומה אם לא היה צבא, במנותק ממה שהצבא מקיים.
ואילו לא שמרו ההורים של המשרתים בצבא בקנאות על הדיכוטומיה התמוהה בין מעשי המדינה לבין מקיימיה החיילים, בין האגרוף לבין האצבעות, רק כי בניהם הם אלה המקיימים את מעשה המדינה ולא חשוב למה, לא היתה יכולה להתקיים השואה, ולא היה מתקיים מעשה הטיהור האתני האלים נגד העם הפלסטיני.
שום דבר רע לא היה מתרחש אם לא היו משרתים אותו ומקיימים אותו.

לא הפוליטיקאים או המנהיגים, ולא אנשי הקצוות האכזריים והקהים והגזעניים, כאן או שם, אלא אלה ההורים הרגילים, השולחים את בניהם הרגילים, לשרת מדיניות לא חשוב מה היא, וזה הבנים שהולכים בנכונות חפצה כי לכך מגדלים אותם - הם שאחראים לזוועות.

ואלה מי שלא רצו בהכרח או במיוחד להשמיד יהודים וצוענים והומוסכסואלים, שדאגו לזה שזה יקרה. ואלה מי שאינם בעד הכיבוש והדיכוי והגזלה והטיהור האתני של העם הפלסטיני, וזה הרוב, שדואגים לזה שזה ימשיך להתקיים.

הזוועות האלה קורות כי יש אנשים שמוכנים לקיים אותן. כל אותם האנשים הרגילים שרק עושים מה שאומרים להם, ולא תמיד בשמחה.
החיילים. הזוטרים. הקטנים והרגילים.
בגללם הכל יכול להתקיים בקלות הזו. כי אילו לא צייתו, הן לא היו קורות.
זה בסך הכל מאוד פשוט.


איה קניוק 16.10.2009

 



Crusaders go to war. Bishops lead soldiers in armour during the invasion of Palestine. Early 14th. century
on obedience

Auschwitz is not the Occupation.
And systematic annihilation is not ethnic cleansing, expulsion, land-grab and state terror.
There are differences in policy and in historical justice, and in the magnitude of horror.

But there is no difference in the nature of the soldier who obeyed there, and the one who obeys here.

The one who serves the State of Israel here-now is no different from the one who served his state there-then. They are one and the same man.
They are everyman.
 

 

It is not difficult to do evil. One does not have to be the exception to the rule. People are born into language and messages and channels of meaning into which the great majority will be absorbed, which they will follow. The boys will be swept along the paths made ready for boys, and the girls in those awaiting the girls. Right and wrong will be made known through messages of their time, for words are not just denotations but rather shadings and contexts, transcending the sum of their significances, and the world view which is revealed in language and its echoes will be this or the other.
Thus in certain worlds the term 'womanly' also means 'weak', 'manly' means 'strong', and 'Arabic work' is synonymous with 'a job badly done' in Jewish Israeli jargon. And to say 'pilot' is only partially the same as saying 'a man who has learned to fly a plane'. It is rather like saying he is one of the 'chosen'.
And the word 'soldier', both here and there, is synonymous to 'sacrifice' and 'positive citizenship', regardless of what he does in fact. It is rather like a characteristic of his nature.

Then, too, soldiers did not examine the policy they were sent to serve, but rather proceeded to serve it because it existed. And it could have been another policy just as well.

Then, just like now, those who opposed the acts of their state (and there were such people then, as there are today) said that the regime is evil but the soldiers are good.
Because they are soldiers.
And then, too, that strange dichotomy embraced the regime and its perpetrators; the perception of policy, and the soldiers who perpetrate it, just like the Occupation and the soldiers who carry it out.

Then, as now, those members of society who were not at peace with the acts of their state still continued to send their children to serve it.
Because we need an army, they said - then too - and what if everyone refused and a just and proper war would suddenly break out.
And what will people say if he won't go. And he'll have less opportunities open for him in the future, they said.
And the fathers thought then – and still think - it was an important formative experience, and remembered then – and still remember - the previous war they participated in, the just war. The exciting war. And like then, today too the youngsters all went, because it is considered the right thing to do, and it is manly, and to hold a weapon and fire it at long last, has been their heart's longing, even if it was called 'giving of oneself to one's country'.
And it is not good to be an exception, naturally my son would not dodge his duty, if everyone does it, how could it be wrong.

Some of the soldiers and their parents, of course, identified and still identify with the regime in the first place. There always are such people. And some went to put their firm belief to practice. But they are the few, the marginal. The majority go ahead and serve the acts of their state while the question of identification remains irrelevant. Most go automatically, regardless of any world view, at times even in opposition to the acts of the state. But it does not change the fact that they go to serve it.

And then, as now, they said it better be him there rather than the other. Because he is good. And humane. Because after all he is my son. And it is better to have the good one there rather than the bad. Serving a policy he did not choose nor wish. And it's not him that's the matter. It is the regime. The upper echelons. The politicians. And he is a victim too. Better to have him there, not like others, who identify with this killer regime. He will not raise his voice at a kidney-diseased old Palestinian woman while preventing her from crossing the checkpoint on her way to hospital, for these are the instructions he is required to follow. For he is not against her. He is just following the rules that are not of his own making. And if the rules were different, he would be driving her to hospital himself. It is not her fault, he knows. But nor is it his own.
And he was the one – back then, there - who had said nicely and pleasantly, would you move over there, please. Not like those other ones who were glad to annihilate and pushed and swore. He, unlike them, he who hadn't a bit of hatred in him, who wasn't even an anti-Semite, like the soldier here and now who is against occupation quietly says 'move over there'. And he did not yell or kick, he did not strike blows with his rifle-butt, he wept and suffered inside while carrying out the rules of his own time.

They obeyed then and they do now, because this is what ordinary people do, as if obedience is a value in itself and the law is justice.
For this is easy. So habitual. So valued. And national. And loyal. And patriotic. And it means to belong. And be like everyone else. And bear the burden. Because it is his country. And we need an army, they said and they keep saying, and what if everyone will refuse, after all someone has to, for there are enemies. And better be it he than others. That's what was said back then, as now, and they went, one generation after the other, and they will keep going, to perpetuate the regime whatever it is.

Only at the extreme margins there were – and are – racists par excellence, who think the other is not human, is sub-human, or sadists whose sinister drives were legitimized. Those who really thought Jews jeopardize the world and contaminate blood, and that the Arabs all want to annihilate us and that this country is God's gift to the Jews.

Only at the extreme margins were – and are – those who were willing not to do what was considered the thing to do in their time, and did not follow the crowd and do not follow the rules just because such are the rules, and did not obey just because it is the state that sets them, or because it is valued, or because it is branded, and even though otherwise things are complicated. They were the few back then, too, who did not go for they were or are against the acts of the state, and would have fought another war.

But the majority are the normal ones, who do not call their going to serve the regime 'an act' or 'a choice', but rather 'the natural order of things', because it is a duty. The norm. Because that is how things have always been done, and that is what they were bought up and programmed to do. To carry out and to want and to bless and to desire the act of soldiering. And they go to it most willingly, as if this is how the world is, and they carry out the acts of their state whatever they are.

And because they do, they do not want to know. Because they did, they obeyed.
Obeying and doing the acts of state, they sometimes crossed the lines of common morality, their own morality. And in order to carry on the acts of their state, because it's easier that way, without any pangs of conscience or moral conflict, they will continue not to know, and not to look in the mirror, and not to name their acts.
For that is what everyone does.

And culture, too, serves policy. Provides education and general discourse with clichιs, like equating 'military service' with 'contributing to society', 'sacrificing', 'defending our homes'. Clichιs that the perpetrators of horror have been waving for generations on end, normally and habitually, borrowing from them or finding shelter in them when necessary.
But if indeed in order to 'contribute to society', these normal youngsters would forego the desired, collective battlefield, and contribute by helping the elderly and the poor and the needy, forego risking death, forego bravery and guns and sweat –
would he who claims to defending his home, would he stand in his own home and defend it with his own gun and body and passion? Would he forego defending the collective, the state, in its name, there, with everyone else? Would he forego the battlefield, the belonging, the light of history and the thrill of togetherness, to defend his particular family, on his own?

There were mothers back then, too, and sons.
Then, too, they gave lofty names to petty reasons. Then, too, flocking was called 'patriotism', and reckless youthful passion was called 'sacrifice', and futile death – 'bravery', 'their deaths forged our lives'.

Not the horrible racists then, nor the awful racists now – not they are the reason, that the killer-regime lasted quite a while back then, and the horrific regime here now continues to exist.
Not because of them. But because of the normal ones, the good ones, the obedient ones, who automatically carry out the rules of their time, mostly without intention or thought.
Those same nice guys who usually do good in their other spheres of life, who not always hate those whom they have been sent to kill or slaughter or oppress or rob, but sometimes they learn to hate and blame their victims just so as to be able to bear what they do to them. What they have been sent to do to them. And even this, not always. And still they perpetrate these particular acts of horror, as did those of back then, too, shooting and crying, and carrying on. With malignant, horrifying ease.

One of those who go to the Israeli army and serve the Occupation – in spite of claiming to oppose it – would say that Israeli Occupation and dispossession and state-terror are still a far cry from a death camp. And it's true. They are not the same. Not by a long shot.
Not all evil is the same. The Nazi horror is not like Israel's crime against the Palestinian people. But if that same person would tell me that he would not have served at the death camp, that he couldn't have done - he whose family was murdered in the Holocaust – then I argue with him. I tell him simply and flatly that he would serve anywhere, even in a death camp.

Was the policy of his state ever questioned, when he went to the army? I ask him. Is it because of his belief in this policy that he enlisted in the first place? He, who is against Occupation.

And if he still insists and says he would not serve just any regime, certainly not the Nazis, then I ask him where is that line that Israel has not crossed, the line that – had it been crossed, Israel's automatic servants would no longer serve it.
What is the moral point for the sake of which it would be proper and worthy to waive the hallowed idea of obedience as a value, the duty and meaning of serving in the army as a civic act, the reasoning that an army is necessary, and all the other claims he made, I assume, to justify and explain why he went to serve the Occupation he claims he opposes.

Standing at checkpoints that prevent Palestinians from moving around in the space of their lives, shutting them in closed enclaves guarded by soldiers who say who is to enter and exit them, on their way to school and to the garage and to visit family and to the hospital, sometimes even determining who will live and who will die deep inside occupied territory, far far away from the 'green line' just because they are Palestinians – this goes? Bombing from the air a house and all of its dwellers because a terrorist may have taken shelter inside, and then perhaps not, and perhaps others too, is this not crossing a line? Securing Jews-only roads which Palestinians are forbidden to travel, roads built on land stolen, roads with road-signs showing entrances to Jewish colonies, while entrances to Palestinian villages are blocked and no sign tells of their existence – that is worthy of service? Guarding ghettos where Jews were crowded and held – was not worthy? Preventing Palestinian cancer patients from accessing medical care unless they collaborate and betray their people, denying sustenance and starving them – that is worthy, but standing guard over railway stations where transports to death-camps begin, is not worthy? Protecting Jewish colonists from their Palestinian victims as they settle their lands, denying the Palestinians access to their fields, securing the colonists while they perpetrate their crimes, only because the assailants are Jews and the victims 'merely' Palestinians – this is worthy?
Systematically oppressing the Palestinian people while dispossessing it of its lands, colonizing them with Jews, that is worthy, while serving a policy that oppresses and murders Jews only for being Jews – that is not?
And shooting children who throw stones, that is worthy? And executing without trial suspects of uprising, that is worthy? Taking part in a policy of imprisonment, starvation, humiliation, robbery, murder and collective punishment – that is worthy, while giving a hand to a policy that promotes annihilation – is not?

Know that you who serve Occupation and Israel's policies present and past would have served the policy of annihilation.
You would have been the one throwing your grandfather into the furnace, transporting your grandmother, imprisoning your mother's uncle in the ghetto to slowly starve to death, if you had been ordered to do so in force of the state's official policy, for that is what soldiers do. Obey their country's policy no matter what it perpetrates.
And just as you went and perpetrated the 'little' crimes of Occupation – naturally, obediently – you would have gone there, too, and perpetrated the 'big' crimes – naturally and obediently.

That is the nature of service. For that is human nature.

If people had not gone to serve their country automatically, even though such service is mandatory, then as now, if they had examined their willingness to serve by considering what it perpetrates in fact, if the reason to serve were not general, abstract principles such as 'we need an army' and 'what if there were no army' aside from what the army actually does –
If the parents of those who serve had not zealously guarded the strange dichotomy of acts of state and their soldier-perpetrators, the dichotomy of the fist and the fingers, only because it was their sons who carry the act of state no matter why – the Holocaust could not have taken place, and the violent ethnic cleansing of the Palestinian people could not take place.
Nothing bad would have happened had it not been served and perpetrated.

It is neither the politicians nor the leaders, neither the cruel marginal racists here nor there, it is the normal parents who send their normal sons to serve policy no matter what it is, and it is the sons who go so willingly for this is what they have been brought up to do – they are ones responsible for the horrors.

And these are the ones who did not necessarily or especially want to annihilate Jews and gypsies and homosexuals, who made sure that would happen. These are the ones who are not necessarily for Occupation and oppression and robbery and ethnic cleansing of the Palestinian people, and it is the majority, who make sure this continues to take place.

These horrors happen because there are people who are willing to make them happen. All those normal people who only do what they are told, and not always gladly.
The soldiers. Subordinates. The little, normal cogs in the machine.
Because of them, everything can happen with such ease. For if they would not obey, it would not happen.
It is, after all, very simple.


Aya Kaniuk. Translated by Tal Haran. 30.10.2009

up

 
© www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com