בבתי ספר בישראל שם לומדים ילדים פלסטינים, הם לומדים את תולדות הציונות וההגירה היהודית כמו הייתה תולדותיהם שלהם. ההסטוריה שמאיינת את זהותם, את עברם ואת זכותם, היא ההסטוריה אותה הם לומדים, חייבים ללמוד, כי היא ההסטוריה היחידה.
במאמר הידוע והשנוי במחלוקת של פרויד על הנשיות, כשהוא עוסק בהבדל בין המינים, הוא מתאר את הילד ואת איבר המין שלו, והוא מתאר את הילדה ואת העדר האיבר שלה.
הוא לא מתאר שני אברים שונים זה מזה, אלא הוא מתאר איבר אחד, האיבר של הילד, שהוא הפרוטוטיפ, ולמולו הוא מתאר את מה שהוא של הילדה (לא איבר אחר, שונה, עם זהות אחרת), אלא כהעדר של איברו של הילד - איבר פגום, חסר, מסורס, נחות, אלה היו דבריו.
העדר האיבר שלה, הוא האיבר שלה.
ובגלל אותה הנחה של נעדרות, וחוסר, ומתח הלא שלם, המציא את התאוריה על הקינאה של הילדה באיברו של הילד, קינאה המסמנת את זהותה, שמסבירה את צרות העין הסגולית שלה, ואת הפגיעה בהיוצרות האני העליון, וחוסר יכולת לעוצמה ועצמאות, וכנגזרת של צרות העין שמקורה בקנאת האיבר של מי שנולדה בלי במי שנולד עם, גם חוש מצומצם יותר לצדק, בהכרח. ואז התיקון האפשרי כשיותר מאוחר כשתלד תינוק ובמיוחד בן עם איבר, יהיה הוא הקומפנסצייה של העדר איברה שלה, ואז תוכל 'לעדן' את כל אופל הצרות, הקנאה, הקשיות, הנוקשות, הקרירות, והעדר סגולת התרבות שבה.
הוא אגב לא הביט בילדים כשהגיע למסקנות האלה.
מדוע שיביט? "הוא" יודע. לבעלי הכוח וזכויות היתר יש תמיד מונופול על מה היא המציאות. כך הגברים בזמנו. הוא הניח את קיומה של הקינאה בהכרח, כי הרי לילדה אין ולילד יש. הוא לא ראה את הקינאה, הוא הגה אותה, הניח אותה כקיימת בהכרח. וכדרך הרבה חוקרים לפניו ואחריו, אחרי שהייתה התאוריה, ברר או מצא דוגמאות לאשש אותה. אלא שלא נבנתה מתוך תחקיר, כי הרי התזה היתה קיימת אפריורי להתבוננות.
פרויד נולד לעולם שוביניסטי, וממנו דיבר. הוא לא חולל אותו, הוא הגיע ממנו ופעל ממנו. בתקופתו עדיין לא הייתה זכות הצבעה לנשים, למשל.
הגבר איננו גבר באותו המובן שהאישה היא אישה.
הגבר הוא היש, השלם, נקודת היחוס, נקודת ה'אלוהות' - ממנו הדברים מתפענחים, נמדדים, ממנו נעשים מי שהם ביחס לשלם. ולמולו האישה, המתיחסת אליו, היחסית אליו.
שונותה ממנו היא זהותה. היא נחיתותה.
האחר והשונה אינם מי שהם, אלא מי שאינם. השלמות היא איברו של הגבר. כל שינוי מזה הוא שינוי של פגימות בשלם.
של העדר.

בעיברית למשל החשיבה הזו מובנית לשפה. נקודת הפרוטוטיפ, העיקרון הכללי, נקודת היש, היא זכר. 'אתה'. מה שבאנגלית הוא it הוא זכר. הרבים הוא זכר, הכללי הוא זכר, הזכר הוא נקודת הממש.
ואילו הנקבה היא אירוע פרטי, אחרת, לא אחרות שווה, אלא אחרות שהיא מסוימות, שיש בה חלקיות, יחסיות, לעומתו, לעומת מה שלא צריך לכנותו, העיקרון הכללי, שהוא הזכר.

כך גם כשמישהו יבקש לתאר חדר ובו כמה נערים ונערות (וייאמר נערים כמובן, הרבים של זכר הוא הרבים העקרוני, הרבים הכללי), יספר שישבו בו נער אתיופי, נערה אחת, מרוקאי אחד ורוסי אחד ודרוזי.. לא ייאמר היה אשכנזי אחד. כי אשכנזי בישראל היהודית היא נקודת היש, הלא יחסית, זו שאין לה שם.

כך גם בלימודי ההסטוריה של העם היהודי עוד ללא קשר להדרה של הפלסטיני שמסתכם באימרה הידועה 'עם ללא ארץ הגיע לארץ ללא עם'.
העם שהיה לא היה. לכן לא גירשו אותו וטבחו בו במלחמת 48 או הנכבה או מלחמת העצמאות בהסטוריה הבדוייה והקולוניאליסטית של הציונות. בהסטוריה של המנצחים.
לימודי ההסטוריה היהודית הם ההסטוריה של יהדות אשכנז. זו ההסטוריה המכונה ההסטוריה. ולעומתה ההסטוריה של יהדות סין, או יהדות עירק, או תימן, או מצריים, תכונה בשמותיה. ואילו יהדות אשכנז היא מחוץ ליחסיות, היא אינה מסוימת, היא לא ההסטוריה של איזור, אלא היא ההסטוריה במהותה, היא ההסטוריה של העם היהודי. הפרוטוטיפ. וממנו הכל ימדד ויכון ויקרא בשמותיו. כך גם מה שיכונה 'פרימיטיבי' או לא, מתייחס לתרבות המערב כנקודת היש, כשהשונות ממנה היא שונות של ערך, ערך נחות. צורות האבל האשכנזיות הן טבעיות, והמזרחיות הן פרימטיביות, לא שונות, אחרות, מסוימות, אלא פגומות, נחותות. כי יהדות אשכנז ונוהגיה היא השלם, והשונות ממנה היא פגימות.... ובכל זאת, אמנם בין הבושמנים, והפיגמאים, והאינדיאנים של צפון אמריקה ועוד שבטים אלה או אחרים נמצאים גם שבטי יהודי ארצות ערב, אבל נמצאים.
ואילו פלסטינים לא קיימים.
אין פלסטינים.

המדינה היא יהודית ודמוקרטית, אלא שהיא דמוקרטית ליהודים בלבד. אין פלסטינים, לכן היא דמוקרטית. כי איך אפשר לתאר ישות גזענית כמו ישראל המפלה על פי צבע עור ברוחה, ועל פי זהות אתנית דתית על פי חוק. שמתקיימים בה זכויות אזרח שונות, זכויות קניין על הקרקע שונות, שמקיימת 'טיהור אתני', מתחילתה, בזמן מלחמה כמו בזמן שלום, מגירוש וטבח ומניעה של חזרה של פליטים לבתיהם, בפועל, ובצורה של חוקים וגירוש 'זוחל' (על ידי אפלייה שיטתית, ובימינו החומה), ועד לחוקי גזע כאלה או אחרים, למשל ביחס לאיחוד משפחות וזכויות סוציאליות של ילדים וביטוח לאומי, למי שהם פלסטינים, כל זה ביחס לאזרחים. למי שאינם אזרחים אין זכויות בכלל וחייהם הפקר.

ערבית היא אחת מהשפות הרשמיות של ישראל.
אלא שבמדינה יהודית ודמוקרטית, כשמושגים אלה כמו גם המושגים 'כיבוש נאור' ו'טוהר הנשק', שהם סתירה מובנית, אוקסימורון, כשל, כך ערבית כשפה רשמית במדינה יהודית דמוקרטית היא אוקסימורון, היא היפוך, וכמו שאין חייל מוסרי כך על תחנות האוטובוס המשרתות כביכול את כולם, כי עדיין אין בתוככי הקו הירוק כבישים ליהודים בלבד, לא כתוב בערבית, רק עברית. לא באף איזור שחיים בו יהודים. כך גם כשהחיילים פונים בעברית לפלסטינים, זה לא שהם חושבים שהפלסטינים יודעים עברית, אם כי גם זה לעיתים, אלא זה כי זה לא משנה להם, כי ערבית כמהות לא ממשית, לא קיימת, כי ערבים וחייהם והצורך שלהם גם להגיע באוטובוס לכאן או לכאן ככל אדם לא ממש ממשייים.
כי 'הם' יודעים.

אז מה, יאמר דובר עיריית תל אביב על הטעויות בערבית שעל השלטים, הם מבינים גם ככה. ולמה העסקתם מי ששפתו איננה ערבית, אשאל, ולמה התעתיק הוא לא בערבית, אשאל, ולמה השלט של רחוב הגפן מתורגם אמנם בערבית תקנית לשם שינוי, אבל שמו הרימון משום מה. מה את עושה עניין יאמר לי. זה לא היה בכוונה. אין התכוונות.

כשיתברר לצורך ההשוואה שהקצאת המשאבים למחקרים רפואיים הנוגעים למחלות של נשים לעומת הקצאת משאבים הנוגעים למחלות של גברים, ורמת הבדיקה על מחקרים, ורמת תשומת הלב לטיפוח המחקרים ברפואה הקשורים לזה, יתבררו כלא שוויוניים.
וכשיתברר שלרפואה היחודית לנשים אין אותה תשומת לב.
ולטעויות המתגלות במחקרים אין את אותה התגייסות לתיקון.
וכשיתברר שמחקרים שגויים, ותרופות שהתגלו בהן פגימויות ממשיכות להיות משווקות, האם גם אז ייטען שמה כבר קרה, וזו בסך הכל טעות, שאין בה התכוונות.
אין בה?
כי הרי לא טעויות מתגלות כאן, כי טעויות קורות, אבל אם אחרי שמתגלות טעויות המדיניות ממשיכה להיות כמות שהיא, נחשפות תפיסות עולם.

מי שהם בעלי הכוח וקובעי המדיניות, קובעים את הערכים והקדימויות.
קובעים מה היא בעייה ראוייה, או לא.
קובעים מה היא המציאות ומה איננה המציאות.

האם ברישתית של בעלי הפריבליגיות והכוח אין את המנגנון הקורא את 'אורך הגל' של הקיום המלא של הפלסטינים? או שאין במוח מקום שהופך את מה שאולי הרישתית קוראת, לבעל משמעות?
האם זוהי גזענות, עצלות, קהות, או טבע האדם.....

במחסום קלנדיה לפני שנתיים אב ובנו הקטן עמדו וחיכו לתורם, ואז ניגשו, תעודתו של האב נבדקה והוא היה 'רשאי' לעבור, בנו הקטן לפניו, כשחייל ללא כוונה תחילה אני חושבת, אלא מתוך נמהרות לא קשורה, מקרית, התנגש באב מאחור.
האב נהדף טיפה קדימה ופגע בבנו שהשתטח על האדמה.
האב שידע כי דחפו חייל, לא אמר דבר, לא התקומם ולא מחה, קימור פניו לא השתנה, לא הביט אחורנית, בדממה הרים את בנו הקטן, שקם מחריש אף הוא, והם המשיכו ללכת, כמו לא נפל דבר, בנו הקטן לפניו והוא אחריו.
החייל שדחף שלא במתכוון את האב, ראה כי נדחף האב ושבנו השתטח, איננו עיוור, הסתובב אל חבריו והחל מתבדח איתם על דא ועל הא, לא מחמת אכזריות מיוחדת, לא נראה היה שהיתה בו כל התכוונות מיוחדת, הוא לא רווה שום נחת נראית ממה שקרה, אני די בטוחה שהוא לא התכוון להפיל את הילד, וכשצחקק עם חבריו זה היה בעיניניהם שלהם וזה לא היה קשור בכלל למה שבדיוק קרה. כובש ונכבש - הנכבש יודע, רואה, אבל שותק, מחריש, כובש עצמו. הולך, כי את חייו עליו לשאת, את בנו, את מה שנותר, ברגע הזה לעבור את המחסום היה חשוב מלזעוק את צדקתו. מלתבוע אותה.
הכובש אינו רואה, מביט ולא רואה. דבר לא קרה מבחינתו, אב פלסטיני שנדחף ומפיל את בנו איננו דבר.

הכרתי קבוצה של פעילי זכויות אדם, אירגון פוליטי הטוען שמה שנעשה במציאות הכיבוש, הוא התעללות, והפרה של זכויות אדם, ושהוא פסול, שקרא לקיים: 'לא'.
שהכינו אירוע חגיגי שבו ניסו למסור בדרכם את המסר, וביקשו שכך פשע הכיבוש יתגלה וייראה ויישמע.
לאירוע הזה נשלחה הזמנה כתובה עברית ערבית ואנגלית.
בערבית נפלו שגיאות גדולות.
גם אחרי שהשגיאות התגלו, האירגון להפתעתי, לא רעש ולא געש ולא התחרט ולא נבהל. מבחינתו של האירגון דבר לא קרה, בכל אופן לא משהו רציני, כי בסך הכל נפלו שגיאות בערבית, וזה הרי לא היה בכוונה.
דבר לא קרה, נטען.

אלא שכשבעלי הכוח והפריבליגיות, וזכויות היתר, דוברי העברית, שולחים טקסט שלא מבינים בעצמם (מה שלגמרי טבעי ולא הוא הבעיה) ואינם טורחים לודא שמה שכתבו כתוב נכון, וכשמתברר שזה אינו נכון אינם נרעשים, הם מראים, גם הם, (כרוח החברה כולה), שפלסטיני, הוא לא כמונו, דמו לא אדום כשלנו, כשדוקרים אותו הוא לא בוכה, כי בשר נפשו אחר... הם מראים, בעיני, שממשותו השלמה, השונה באחרות של שוויון, לא ממשית, ושמה שחשוב בעיניהם להם לא חשוב לו, לא בהכרח, פלסטיני מתברר אינו צריך להבין כשקורא, איננו צריך לקרוא ערבית, אם גם זו שפתו, לפלסטיני זה לא חשוב ששפתו מדוייקת, רהוטה, נכונה ובהירה.

גם כאן, ולא רק, כמו בכל מקום, שונות נתפסת כשונות על בסיס של ערך, ונקודת המוצא של המביט תמיד היא נקודת היש השלם, והמושווה לה שונה שונות של ערך פגום..... האחר הוא אחר בתכלית.

יש שבכותלי תפיסת הבדלה 'סגולית' (אם לשאול מפרויד) זו רוצחים את בני העם האחר, יש הרומסים אותם ברגליהם, ומניחים להם למות, ויש ששולחים את בניהם לשרת את המולדת לא חשוב מה המולדת עושה, כדי להתעלל בהם כשיטה, ויש כאלה שרק מזלזלים במשהו ומזניחים משהו כמו ערבית ללא שגיאות.
הכל באותו קו רצף.
בדמוקרטיה ליהודים בלבד, יהודים כתבו את תולדות הארץ הזו, עיצבו אותה מחדש, קבעו מה היתה ההסטוריה, ויהודים כותבים בערבית, ויהודים כותבים עם שגיאות, ויהודים לא מתקנים את השגיאות, ולא נרעשים מהשגיאות.

בעלי הכוח לא רק כותבים ערבית, שאיננה שפת אימם, או ערבית בשגיאות, אלא קובעים שדבר לא קרה. שהמציאות לא קרתה. שזה לא היה בכוונה.

לומר שלא התכוונו לזלזל בערבית, לומר זה לא מתנשא, זה לא מחוסר כבוד, אלה מילים ריקות, אלה מילים של מי שקובעים מה היא המציאות, כי הם בעלי הכוח.
לשלוח קודם מתוך רשלנות, אחר כך במודע, הזמנות, שהערבית בהן כתובה בשגיאות, מראה שזה שערבית שגויה לא משנה לדוברי העברית האלה, גם אם לא התכוונו מלכתחילה.

גם ברצח ללא משפט המכונה סיקול ממוקד, כשנרצחים עוברי אורח מקריים, נאמר אופס סליחה לא התכוונו. אמנם ידעו שיהיו עוברי אורח. אמנם ידעו שימותו מן הסתם. אבל מה, לא התכוונו, ייאמר, כמו זו תשובה.

חרף שונות הדוגמאות, יש בהן דמיון, והדמיון הוא שקבוצה בעלת כוח קובעת לקבוצה שנייה, את זהותה, את גורלה, את זכויותיה ואת מה הוא דבר, מה הוא 'אירוע' לה.

כולנו, היהודים, שייכים לגזע האדונים. לא חשוב מה דעותינו על המצב. גם כשאנחנו מוחים או מתקוממים או מעידים או מסרבים לשרת, אנחנו ספוגים במה שאי אפשר להיות באופן מלא מחוץ לו.
אי אפשר לכבות את מה שנולדנו לתוכו.
כמו שהברון מינכהאוזן לא יכול היה להרים עצמו בשערות ראשו, אי אפשר להיות מחוץ למציאות הזו של אי שוויון הכוחות באופן מלא. כמו שחוקרי המוח לא יכולים באופן מלא להיות מחוץ למושא ההתבוננות. אין אפשרות להיות מחוץ למוח אותו חוקרים. לעולם המביט במוח יוצא מאותו דבר עליו הוא מביט.

בעלי הכוח שנולדו ככאלה לא יכולים לצאת מחוץ למהות שהם לא יכולים שלא לייצג, במידה.

היתה מאושפזת איתי בחורה גדולת מימדים ופחוסת פנים בשם ז'. לא ראיתי כשהביאו אותה, אבל השכיבו אותה במיטה במרכז החדר, קשורה בידיה וברגליה. וכך עברו כמה ימים. ואז באיזה יום, בבוקר, כי היא לא יכולה הייתה ללכת לריפוי בעיסוק ואני סרבתי ללכת, היינו שתינו לבד, והיא ביקשה ממני ספר. ואני שמחתי. ככה סתם, שרצתה ספר, שהיא רוצה לקרוא. מייד הבאתי לה. היו לי כמה. ועוד איזה זמן עבר. ושאלתי אותה, מה עם הספר, אני זוכרת שדאגתי שלא היה לי מבחר גדול מספיק, ומה אם מה שנתתי לה לא יתאים לה.
אכלתי אותו, היא אמרה.
ואז ראיתי.
כל גופה היה מכוסה פיסות נייר, של הספר.

ואני זוכרת שהבנתי, בזכותה, בגללה, שבעצם כשביקשה ממני את הספר הנחתי שרצונה לקרוא, הנחתי שגבולות השימוש בספר הוא קריאה, קראתי את מי שהיא, ומה שראוי להיות, ומה שהוא גבולות להיות, מתוך מה שהוא לי טבעי ומיידי. הטלתי עליה את עולמי שלי. לא שקלתי שהיא אחרת ולא הרחבה שלי. ראיתי את העולם כמו היש הוא אני. נקודת הפרוטוטיפ. שגיתי. פעלתי מתוך צמצום. ז', שאלוהים יודע מה איתה היום, לימדה אותי שגם אני בקו הרצף, כמו כל בעלי זכויות היתר, או ליתר דיוק כמו כל אנוש הרואה את האחר מתוך התחושה שהוא עצמו הינו הפרוטוטיפ ממנו יכונו האחרים, ושאחרותם מקבלת זהותה בהבדלתה ממנו, שצרכיהם הם השלכה של צרכיו הוא, של מה הוא העולם לו, כמו גבולות עולמו הם גבולות העולם, ולא צריך להיות פרויד או העסקנים היהודים של ראשית הציונות בשביל זה. לא צריך אפילו להיות עם פריבילגיות. זה מובנה לתוך כל אחד מאיתנו, כבוש או נכבש, אישה או גבר, כולנו, כמו הברון מינכהאוזן, לא יכולים להיות המביט והמובט גם יחד. לא יכולים שלא לראות את החוויה הסוביקטיבית כאוביקטיבית, ולא יכולים שלא לשגות בהכרח כמו לשלוח הזמנה עם טעויות דווקא בערבית, ולא לשים לב שקרה דבר. מה שנשאר לזכור ואם גם מקליפת הראש, ולא מהבטן של הנפש, לזכור שהאחר הוא רק אחר, וששונות, אפשרית, גם לא ציר של ערך, שאפשר להביט בשונה ממך, מבלי למקם אותו על סולם שיש בו היררכייה. לזכור שזה שהזמנה נכתבה ערבית בשגיאות לא נחווה כאירוע, כדרמה, כאסון, כחטא, לא מעיד על מהות האירוע אלא על הכשל המובנה בנקודת המוצא, בהכרח, של בעל הכוח בבואו לפרש את גבולות עולמו של מי שאין לו אותו הכוח.

היתה לי חברת ילדות שתמיד ביקשה תה או קפה עם שלוש כפיות סוכר.
ואני תמיד שמתי לה פחות. כי לא יכולתי להאמין שאפשר לרצות כל כך מתוק. ושזה יכול להיות לה טעים. כוס אחרי כוס ושנה אחרי שנה שמתי לה שתי כפיות סוכר בקושי, למרות שביקשה שלוש, למרות שאחרי שטעמה הוסיפה את הסוכר החסר.
אנחנו כבר לא בקשר, אבל סביר, שאילו פגשתי בה שוב, והייתי מכינה לה קפה או תה, שוב, למרות הכל ועם הכל, הייתי ממשיכה לשים לה שתי כפיות סוכר בקושי אפילו שביקשה עם שלוש, למרות שאני מקווה שלא.

a rose is a rose is a rose

אמרה מישהי.