מחסום קלנדיה, יום רביעי, 1.3.2006, תמר גולדשמיד ואיה קניוק

יצאנו לקלנדיה, רגשות מעורבים, התשוקה המשונה והקבועה לשם, והאימה כמו סימני פיסוק, כמו דופק, מול מה שאנחנו עומדות לראות, מול מה שקרה, מה שבהכרח יהיה רע יותר כי בנוסחה העמוקה של הכיבוש תנועת הזמן היא לעולם נגד הפלסטינים, וכל מה שיהיה מחר, רע יהיה יותר מאתמול, דומה בעקרונותיו למובנה רק שונה בכמותו, וכך נסענו, איזה זמן כבר מאז היינו.

כביש 443 ליהודים בלבד, עד היום על פי הרחשים שאין להם שם, והיום על פי חוקי אפרטהייד גלוייים ופתוחים לכל, עם שלטים צהובים וחיילים שאומרים במפורש מה שהיה תמיד: מדינה המפלה על פי גזע, מדינה שהזכויות כולם, זכויות קניין וזכויות אזרח והזכות לחיים הן על פי גזע, כמו מתקופות קדומות יותר וחשוכות יותר, המשטר הגזעני איננו מסתתר או מתבייש, על השלטים כתוב שלא בקודים סודיים, מי שזכאים על פי חוק השבות, רק להם, רק ליהודים, ולתיירים, ורק לא לבני המקום. רק לא לפלסטינים.

נסענו לקלנדיה המכשפת, המקסימה, המפעימה, שהלמות החיים בה לא מוותרת, לא שוככת. שילטון הכיבוש והדיכוי והטרור מצר, יורה, נוטל, רומס ומרעיב אלא ששוב ושוב צצים החיים, למרות הכל, כי אין להם ברירה, כי יש להם ברירה.

בדרך עוד בנייה. בדואים לבושים בשחור עם רובים, שומרים על פלסטינים על טרקטורים, כשאלה ואלה קורבנות של חברה יהודית גזענית ומפלה, סוללים את הדרך לבעלי זכויות הדרך, יוצקים קירות בבית הסוהר שלהם עצמם.

ריח של בשר, קבאב, עוד לא סגרו את הכל לגמרי אנחנו חושבות בהקלה, חמיצות ריחות הליכלוך והאוכל והבוץ נעימים פתאום לאין שיעור.... עדיין פתח..... עדיין חיים.... עדיין מכרים למיניהם, מרחוק, מקרוב, מנופפות לשלום, מקבלות שלום, ולאן נעלמנו, ואם רוצות קפה, לא לא עכשיו, אחר כך.... פתוח, אלא שהרי יסגרו, אם לא היום אז בעוד כמה ימים, כי הרי התוכנית גם אם לא מוצהרת, מאוד ברורה. פלסטינים מהגדה לא יוכלו לחצות את קלנדיה מצפון הגדה לדרומה ולהיפך. ואיך יחצו? יסעו צפונה כדי לעבור דרומה. עוד שעות, עוד כסף, שאין. למה, כי עומד להיסלל כביש למתנחלים מהגדה המערבית לתל אביב, וכי המטרה האמיתית היא לפצל את הגדה לקנטונים, למכלאות, כי כאן החיים, כי כאן הגיוני שיעברו, כי קלנדיה היא ציר תנועה מרכזי, לכן, לכן לא יוכלו לעבור, לכן ניבנית החומה דווקא כאן, לכן הם עומדים לסגור אותה, ולהפוך את א-ראם למובלעת, כי כך יפגעו,כי כך אי אפשר, כי זו המטרה.... ופתחים יהיו רק למי שאין ברירה עדיין אלא 'להתיר', פלסטינים בעלי תעודות כחולות... עדיין..... עם אמצעי המודרניות החדשים והשם 'טרמינל' שמייצג הן את תוכנית הסיפוח ועימה המילים, מילים לא כמייצגות מציאות אלא כמחוללות מציאות, מקבעות מציאות, 'גבולות השפה כגבולות העולם' (כדברי ויטגנשטיין), במקום מחסום מעבר, במקום מניעה רשות, והשם טרמינל כדי למזוג כך בלי לשים לב למניפולציה את הדי המילה והמושג גבול, על מה שאיננו גבול, על מה שאיננו מפצל בין ישראל לפלסטין, אלא נמצא עמוק בלב השטחים הכבושים, מחסום פנימי, מחסום המכרסם בגדה, וגוזל, וסוגר, וכולא, ומונע: פלאי הטכנולוגיה שמלבד להסתיר את מה שקורה, כמו אם הכלוב תפור בזהב הוא פחות נראה כלוב, רק 'משפרים' את האופל.
מעמיקים אותו.

פגשנו את חאפז.
חאפז, סדרן המוניות מקלנדיה לירושליים, אב לארבעה ילדים, הגדול בן תשע, בדיוק השתחרר מעשרים יום בכלא מעשיהו. כי לפני שנתיים הסיע במונית הטרנזיט שאז היתה לו, מתברר, פלסטינים ללא תעודה כחולה.
על זה שהסיע אנשים ולא בדק את תעודתם, על זה שלא בדק את תעודתם כי הם בני אדם, רצו לזרוק אותו לבית סוהר לחודשים רבים. בעזרת 4500 שקלים שאין לו קיבל 'רק' 20 יום. 20 יום שבהם הוא לא מתפרנס. (פרנסתו עד לפני איזה זמן היתה בממוצע מאה מאה חמישים שקלים ביום, בזמן האחרון עם ההתקדמות של החומה, והסגירה של המעבר, והקושי לחצות את קלנדיה, משכורתו ירדה בחצי, שבעים שקלים ביום).
הוא לא ישן על הארץ, הוא אכל כל יום, ואפילו התרחץ, הוא היה במעשיהו ולא במעצר מינהלי שלא נרשם בשום מקום וכך גם מה שעושים שם לאסירים לא נרשם בשום מקום, מלבד בגופם ובזכרונם ובביעותיהם, הוא היה במעשיהו עם ערבים ישראלים ובדואים ורוסים לדבריו, יכול היה להיות יותר רע.... כן, הוא לא הירוויח כסף, ולא היה כסף לתשלום החשמל, ובאו לנתק ואישתו נבהלה, והתחננה, אבל ילדיו לא היו רעבים כי אחרים תמכו, יש לו משפחה טובה הוא אומר.
חאפז היה בבית סוהר כי לא יכול היה לשמש כשוטר ולבקש תעודות מאלה שעולים על המונית שלו, כי זה לא צודק, כי זה לא נעים, כי אי אפשר.
זה היה לפני שנתיים, מאז מכר את הטרנזיט.
לכוחות הכיבוש זה לא משנה.
אבל זהו, הוא מסכם, השתחרר.
לא לא היה קל הוא אומר. בית סוהר זה בית סוהר. אבל עכשיו, אלחמדאללה.

מישהו עם דוכן ועליו בוטנים. אהלן. אנו כבר יודעת שהוא לא מכאן. שנע ממקום שהיה בו רע יותר.
יחסית לא מכירות אותו המון זמן. כמה חודשים. רוצה? מציע לנו לקנות בוטנים. לא תודה, אני אומרת.
בואו קחו, חופן שני חופנים לכל אחת ונותן, לא קחו, קחו, הוא מתעקש, מאיר פנים, לקחנו, הנדיבות של קלנדיה.

חצינו לכיוון צפון, ברקע נהמות הכיבוש שהותכו לאחרונה לתוך מודרניזצייה שיש בה כדי לצמרר לא כי היא רעה יותר או טובה יותר אלא שמנשבת הדי עבר, עקרונות עבר, מנשבת את הקיבעון והקביעות שבתוכנית המכלאות, את זה שזה לא זמני, את ההרחקה של פני מי ששולטים בו; הן זו שנמצאת אפריורי לשרות הצבאי ומגיעה בחינוך לדיכוי העם האחר שמתחיל מההתחלה, עם הסטוריה בדויה שבה העם האחר לא קיים, לא היה, ולא גורש, ולא נכבש; במיתוסים של גבורה ומוות, בערכים צבאיים כמו היו ערכי מוסר, טובות הנאה על בסיס של שרות וצבאיות, לימוד קונסיסטנטי על היהודי כקורבן, כגורל, כזהות, על עליונות מוסרית, עם בחירה, שנה טובה עם טנק, וזו כמו שבאה לידי ביטוי במודרניזצייה האחרונה של מנגנון השליטה והדיכוי בהרחקה של פני הנידונים, שממילא לא נחווים כשווים, כזהים, בעלי פנים וישות פרטית ושווים באנושיות, אלא שעכשיו מורחקים לא רק ברובדי הסמליות המצטברים, אלא פיסית. הכובש אינו רואה את מי שהוא מצר את חייו, את מי שהוא רומס ומועך, אינו רואה את בני האדם עם זיזיהם ואנושיותם האוניברסאלית, את קמטי הגיל ואת הזיעה, ולא מריח את ריח זיעת הנעורים הדומה אצל כולם, ואותה הזרה והרחקה והשטחה רק מועצמת, כדי לשכלל את יכולתם של בני העם 'הלבן' להמשיך לדכא ולנשל ולרמוס את בני העם האחר, הלבן פחות.
לדכא בקלות וביעילות ללא קונפליקטים, מי שכך לא נראים כמו בני אדם, ושוב מי שלא קיים גם לא עושים לו דבר, כמו בתולדות הציונות, עם ללא ארץ הגיע לארץ ללא עם, מפני שלא היה עם גם לא גורש ונטבח ונוצל וסולק, כי לא היה, כך רחוק מעין המדכא, לא ממשי, ומי שלא קיים לא עשו לו דבר, וכך הכיבוש יכול להמשיך עם מטרותיו הסמויות והגלויות בשקט ובבטחון ובזקיפות קומה. גאה ואכזר.

בצד השני של המחסום, זה הקרוב יותר לרמאללה, עוד הלמות בנייה. אלא שכוח החיים המבצבץ זרוע בכל מקום. כמו טל אחרי הגשם. המוניות שנדחקו ממקומם האחרון מטפסות על הגבעה, גבעת הילדים שם נרצחו ארבעה ילדים בשלוש השנים האחרונות, ילדים ממחנה הפליטים המוחים מרחוק נגד הכיבוש, זורקים אבנים, וחיילי הדיכוי והטרור רודפים אחריהם בלהט שמחת המרדף והצייד, יורים בהם, ורוצחים אותם.

איפה שעמדה מכוניתו של ערפאת, נהג מונית שהפך נכה כי נפגע מירי הצבא בגבו באינתיפדה הראשונה, והיה על כסא גלגלים, לימד ילדים נכים במחנה הפליטים כדור סל, סמל להתגברות וגבורה, איש עדין למראה שנרצח על ידי חיילי הכיבוש בפתח מחנה הפליטים ביום ראשון 6.6.2004 כשישב ושתה קפה בקיוסק רעוע. ג'יפ עם חיילים מחטיבת בנימין עצר באמצע הרחוב. החיילים ירדו מהג'יפ וריססו את הסימטה. וכדורים חיים ניקבו את קירות הקיוסק הדקיקים ואת מיצחו.
שם, איפה שעמדה מוניתו, עובר עכשיו הכביש לתור המכוניות של בעלי תעודות כחולות, פלסטינים ירושלמים שעוברים, לרוב, אבל תור ארוך, שעות, תנועת קימור היד של אדנות הכיבוש מסמנת לבוא או לעמוד, לרוב תוך ציחקוקם של החיילים האחד עם השני, שוויון נפשם בקצה האחד ואכזריותם בקצה השני, הכל על אותו קו הרצף, שם הוכתה, ב-13.6.2005, אישה בהריון כשהיו בדרך לביתם בירושליים. זה החל כשחייל החל צועק בעברית כמובן על נהג, שלא הבין את הדברים, ובעלה של האישה שמבין עברית יצא מהמכונית ואמר בעברית לחייל הצועק שזה שהם צועקים עליו אינו מבין, ומייד החלו מכים אותו, ואישתו יצאה, מבוהלת, אישה בהריון מתקדם, והם היכו גם אותה, והיא נפלה, מדממת, ואושפזה, במזל כולם ניצלו, במזל לא איבדה את תינוקה... דוכנים מסביב, ליכלוך, איזור של עיריית ירושליים הגובה ארנונה ולעולם לא נותנת שירותים בתמורה, לא איפה שחיים פלסטינים. פעם לא היה טלפון בכל האיזור תקופה, כי איזה נגמש התנגש בעמוד. טילפנתי להתלונן לבזק. ענתה בחורה אדיבה דווקא, לקולי התקין והנכון והראוי והיהודי צפוני ירושלמי לבן, ומייד רשמה את הפרטים, כן, מה המספר שוב שאלה באדיבות מרגיעה, אמרתי לה, ואז דממה, דממה בה היא ראתה שהטלפון הוא של משפחה בכפר קלנדיה, משם, איפה שהחומים, נטולי הזכויות, איפה שהחוקים שונים, והזכויות שונות, והאנושיות שונה, ואמרה לי, ממש כך, מה איכפת לך מזה, כך אמרה..... כך גם כשטילפנו למשטרת ישראל להודיע על זה שילד בן שמונה וחצי נלקח, נחטף, נעלם במכונית, וענו לקולנו היהודי המתרגש בדאגה עירנית, מה שמו, ענינו ששמו חוסאם, ושוב דממה, אותה דממה ידועה, ואז, כך ענו לנו, אנחנו לא מטפלים בדברים כאלה אמרו נציגי המשטרה, בלי להניד עפעף, וכמו שכשרוני המרמן לפני זמן רב טילפנה למשטרה לדווח ולהתלונן שחיילים מתעללים בפלסטיני (ירושלמי) (הרי אלמלא היה ירושלמי לא היה עולה על הדעת לטלפן למשטרה, את זה אפילו אנחנו יודעות כבר) ושוב עם קולה הנכון, היקי, המערבי, הלבן, בעברית, יהודיה, שווה, בואו מהר אמרה, ושוב הייתה דממה, אותה דממה ידועה, ואז נאמר לה: מה לך ולו....

מרחוק אבו עומר, אבריו מתפזרים. אבו עומר שמתנחלת דרסה את אבא שלו וחייל חנק את אימא שלו, וחייל נוסף בשנים אחרות ירה ירי חי לעבר בנו בן ה 8 שראשו התמלא רסיסים ושינה צורתו לצורת חציל. אבו עומר, מאיר עיניים תמיד, שהכל רואים עליו, מקומר בנשמתו, ללא ריפודי הסתרות, נופף אלינו והלכנו אליו.
אנשים נאלצים בדרך ל'טרמינל' לטפס על תלולית עפר, וכמה אנשים כרגיל, זקנים, אימהות, כושלים מעל תלולית מיותרת ואכזרית כמו הכיבוש כולו ומתמלאים בבוץ ובאבק. מהפילבוקס מציצים עיניי הכובשים הצעירים, 'מנצחים' על הכל.
בנו הבכור של אבו עומר כמעט בן 18, שנה אחרונה בתיכון. לאחרונה התגלה לו לחץ דם מאוד גבוה. הוא נבדק ברמאללה והם לא יודעים לומר מה זה, ממה זה, אין להם כלים, צריך או לנסוע לירדן או בהדסה עין כרם, אמרו לאבו עומר. מפני שהוא ממשפחת פליטים, מבוטח של אונרא, אפשרי לו להגיע לאוגוסטה ויקטוריה. אלא רק הילד. הוריו מנועים. אסורים. אז היו צריכים להתגנב דרך השדות, כדי להיות איתו שם. היה מאושפז כמה ימים, נשלח ונבדק במקאסד, אולי מהכבד אמר רופא שראה אותו, אבל צריך בדיקה, אי אפשר לדעת בלי בדיקה, בדיקה שתעלה חמשת אלפים שקלים. רק כדי לאבחן.

אבו עומר מקווה שאולי בנו יספיק לסיים את הלימודים, שיחיה, ואז נראה, יוכל לעבוד גם הוא, אולי בכוחות משותפים ימצאו את הכסף.... שאלנו איך הילד, איך הוא מבין, ומרגיש עם הכל. אבו עומר אומר שאיתו עומר לא מדבר כי הוא יודע שאביו עושה כמיטב יכולתו להציל אותו, ושאין הכסף, מבקש להגן עליו שלא ירגיש רע מכפי שהוא מרגיש ממילא, אז רק לאימא הוא אומר, מחלק את פחדיו, והיא מספרת לאבו עומר.
הוא נגמר לי מול העיניים הוא אומר לנו.

השנה קיבל אבו עומר מתנה מהחברה שלה הוא עוזר בלאסוף אנשים שיסעו איתם למכה לחא'ג. אז בתמורה קיבל הפעם נסיעת חינם, לח'אג' הגדול. ונסע.

שם, הוא מספר, הוא פרש את ידיו השמימה.

בדרך חזרה לצד השני של המחסום, בין הבסטות החדשות, פגשנו את מוראד. זה אחד הילדים שבתקופה לא כל כך מזמן כשהחיילים היו יוצאים למסעות התעללות ברוכלים, והם בדיוק הפילו דוכנים מולנו, כי לא ראו אותנו, היה הוא, מוראד. ילד נער מתוק, עם פלטה. מפרנס. הוא פצוע היום אבל לא מהחיילים הוא צוחק. הפעם לא. נפל, תאונה, דווקא יש לו אישור, עובד בהתנחלות.
חשבנו שהפעם כי הוא פצוע, וסביר שממש שוב בלי כסף, יסכים שנקנה ממנו, ושכך בעקיפין אולי נעזור לו גם, אז ביקשנו בוטנים, מייד נתן, ולא לא מוכן כסף, בשום פנים ואופן לא... כמו רובם.. וזה מכביד, לקבל ממי שיש להם כל כך מעט, אבל מרגש גם, ומבלבל... זו קלנדיה.

ברור שהחומה תיכף תיסגור על הכל. בתוך הפאזל מה שחסר ברור בצורתו ובהתכוונותו. חללי האין מעידים על היש. על היש הקרב. על האין הקרב.

האם בפעם הבאה שנגיע עוד יהיו הרוכלים, האם איברהים, שלפני איזה זמן חיילים רדפו אחריו עם רוביהם השלופים במסגרת שחרור העצמות הידוע שלהם דאז, ופתחו לו את הראש עם קתות הרובה שלהם, והיכו את אביו, ובדיוק סוף סוף הפצע החלים והוא לראשונה ללא כובע, השער גדל יפה מעל הצלקת, האם יהיה, והאם אבו עומר יהיה, כי הרי כשיסגר הכל לא יהיה רשאי לעבור, לא יוכל לדחוף עגלה ולו גם בשביל הגרושים שהוא כרגע מרוויח כי עליו לעשות עיקוף ענק לא דרך המחסום עצמו שנאסר עליו במעבר. והילדים, ואדם הקטן, ומוראד, ונביל ממחנה הפליטים חבר של מוחמד, אחד מארבעת ילדי משפחת שקיר שהמשטרה של ירושליים מתעללת בהם בקביעות, ונהגי המוניות, האם יהיו, כל מי שאנחנו מכירות, כי אחרי שתיסגר החומה ולא יהיה מעבר לא תהיה להם עבודה שם.

בבטן אבנים עשויות זכוכית.

הלכנו. מנופפות, חאפז, אבו עומר, קלנדיה.

בכל זאת, כבעלות פריבילגיות, שיכולות במקום לעבוד ללחם, להלחם עבור מי שלא יכול, שיכולות לפתוח ולסגור את חלונות האופל כרצוננו, יצאנו, מכבות את האור, של קלנדיה, של הכיבוש... ואולי זה ההבדל (לא חשוב מה הדעה הפוליטית, המוסרית, או כמה כאב מרגישים וכמה כועסים) בין בני העם הכובש לבני העם הניכבש.
בני העם האחד יכולים לכבות את 'האור' ובני העם האחר לא.
בני העם האחד יכולים לבכות, ולסבול, ולכעוס ולהתקומם ואז להניח מאחור הכל. ובני העם האחר מתהלכים עם הכל כמו עוד איבר של גופם שלהם, שאי אפשר לכבות או להתיר. ככה זה. ולכן לומר מילים כמו שעמדנו בתור או נדחפנו בתור או שהיכו אותנו חיילים, או שהיה לנו משפט אחרי איזו הפגנה ואז הרגשנו כמו פלסטינים, לא רק תפל ושגוי כי ההבדל הוא באופצייה, בבחירה, ולא במהות הרגעית על מערכת העצבים במיפגשה עם משהו מהעולם. זו גם אימרה של בעלי זכויות היתר. אלו שההיסטוריה נכתבת על ידם, שאפילו את הסבל נדמה להם שהם יכולים לנכס.