צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
      

english




חיילים πμηξιν בילדים

Soldiers fight Children
תמונה מקלנדיה בוידאו



 

 

 

קלנדיה, יום שישי, מהצהרים ועד הערב, 16.02.2007, תמר גולדשמיד ואיה קניוק
 
הפעם ראינו שזה עומד להתחיל באל ג'זירה, כמה ג'יפים וחיילים כבר על הגבעה, מחכים, ואז דיברנו עם אחמד שבנו נפצע מכדור חי ברגל לפני כמה שבועות שהיה בדהרייה ולא ידע הפעם כלום, ואז עם אבו עומר שבנו קסאם כשהיה בן שמונה נפצע מירי של כדור דומדום שפגע ליד והרסיסים נספגו לו בראשו, שאמר שיצא כרגע מהמסגד, ושזה מתחיל, הפגנה כזו, ושהוא רחוק, שקסאם והג'ינג'י, בניו, בבית, ואז שוב דיברנו איתו ואמר ששמע שילד בן שש עשרה נפצע מגומי, ושיורים היום גז וגומי, ואז דיברנו איתו שוב והוא אמר ששמע גם ירי חי, ונשמע מודאג, ואמר שיש אמבולנסים בכניסה למחנה, ואז טלפנו למשפחת אסעד שגרים ממש ליד המחסום, והמטבח שלהם גובל ממש באזור הירי של החיילים, וענה קייס הבן הגדול ואמר שהם בסדר, ושנורא בחוץ, ושהוא חייב לסגור כי הטלפון באזור לא בטוח של הבית, והחלטנו לנסוע לשם ונסענו, ובהתחלה היה שקט כזה מוזר ולא ראינו עשן בשמיים והתקרבנו וירייה אחת פילחה את הלב ואת העור ואת הדמיון. וחצינו את המחסום שמרוב התרגלות לאופל מתחילים לומר הצד הירושלמי והצד הפלסטיני כמו הם באמת שני צדדים של גבול.
 
עשרות נערים על הגבעה, והמון חיילים, ועננים של גז מדמיע, ומדי פעם יריות אחרות, לעיתים לאוויר, לעיתים כורעים החיילים ומכוונים ישר אל הילדים, עם או בלי הכוונת, ובכל פעם שיש יריה כל הילדים מתכופפים, וממשיכים, במה שהוא הפגנה וזריקת אבנים, אבל במיוחד אנרגיה שאומרת במפורש לכו מכאן.
 
כי כך נכון לומר למי שאיננו במקומו.
 
הכל התחיל בהתגרות של חיילים. שהתפרשו על הגבעה ובכביש ונסעו אנה ואנה. והנערים והילדים שירדו להפגין כי החיילים שם, בגלל אלאקצא, בגלל שהם תחת כיבוש, בגלל שהם נערים וזה הדבר שעושים ביחד.
מכל הסיבות כולן.
הכל משחק מכור, כרוניקה ידועה מראש. האם קודם תהיינה אבנים או קודם תהיינה יריות זה לא ממש משנה. לפעמים כך ולפעמים כך.
 
ביום שישי שבוע לפני, היינו כשזה החל, וזה החל עם יריות על הילדים, ואחר כך באו אבנים, ושוב יריות. הפעם לא היינו בהתחלה, רק יודעות שהג'יפים חיכו ובאופן הזה גירו ופיתו את הילדים לרדת לשם, כבר שעות, כי מה יש למי שממילא מצרים את החיים, בקיימם את מדיניות המחסומים והמניעה והגזל וההתעללות היומיומית, לבוא בינות לבתי מחנה הפליטים העני והמוזנח והמדוכא, בנוצות רוביהם וקסדותיהם ומכוניותיהם המשוריינות?
 
זה התנהל שעות. עד רדת החשכה. היו פצועים, הפעם רק מגומי לא מחי, ראינו שניים מפונים, שמענו על אחרים, ראינו את החייל המפונה אף הוא, אחד מאלה שבחדשות הישראליות הודיעו שנפצע מירי חי, מה שהיה שקר כמובן, כמו בדרך כלל, כי דובר צהל שהוא משרד הפירסום של הכיבוש מודיע החוצה מה שיש אינטרס להכריז עליו כמציאות, ובינו לבין המציאות יש קשר אפשרי אבל לא הכרחי וגם לא שגור, כי לא היו יריות לעבר החיילים, כי היינו שם וראינו, גם את החייל הפצוע כביכול מירי מועלה לאמבולנס צבאי ושנשאר במכונית הצבאית עוד חצי שעה אחרי שהוכנס לשם, איש לא מיהר לשום מקום, בשביל פציעה בדויה, או חומרה בדויה. הוא נפגע, כך אני חושבת, אולי מאבן, בטוח לא באופן רציני, או מירי.
 
הילדים היו נחושים, לעיתים הבריחו את המכוניות הצבאיות מהגבעה במטר האבנים שלהם, והריעו, ושוב נזרק עליהם גז או ירי כזה או אחר, ואז ישבו לנוח על הסלעים, ושניים הטילו מימיהם על החומה, ושוב ירו לעברם ושוב הם התכופפו ושוב הם זרקו, וחדלו, ואז תלו דגל על החומה, חומת תשעת המטרים שאין כמעט נער בעולם שלא יכול לחצות אותה, כי מטרתה כמו כל שאר צבעי גווני צורות הדיכוי יותר מביטחון היא לדכא, למעוך, לגזול, לגרש ולכבות כל התנגדות, כל תיקווה, כך גם הנסיעות המתרברבות והמתגרות של החיילים ליד המחנה ובתוכו, וירי לעיתים כמו בציד על מנת לרצוח, או עבור שמחת הצייד בלצוד את מי שאין לו פנים ואיננו אדם וראוי להיות מושא לפורקן יצרים מעין אלה, ולעיתים לא בהכרח כדי לרצוח אלא על מנת לומר אני כאן לעולם, עשו עצמכם עפר ואפר, רפש שכמותכם.
 
כך זה נראה.
 
עוד ועוד עשן של גז מדמיע, וירי, מדי פעם החיילים שועטים במעלה הרחוב, או במעלה הגבעה, שוב יורים על הנערים או לתוך הבתים, ונערים אחרים זורקים דברים מהחלונות, קרשים או שקיות זבל או צבע שמן לבן, או זיקוקי דינור ומריעים, ועוד אבנים, ואילו החיילים שנמצאים מאחור, אולי משיעמום או תיסכול שאינם חלק מהקרב, פורקים את מתח נעוריהם המפרפרים בצורך הדיכוי שפשה, בלסלק את הפלסטינים שנתקעו במעבר אחרי שחצו את המחסום ולא יכולים להמשיך הלאה לרמאללה או מקום אחר, דוחפים אותם, שילכו משם, למאחורי קו כזה או אחר או סתם לעזאזל, עם המילים השגורות ששומעים בכל מקום ובכל שנה, לכו אחורה, תעופו, לא עוברים עכשיו, קדימה אחורה, ועוד דחיפה, יאללה קדימה אחורה, לשם, עם הגב הזקוף יתר על המידה, ורובה או תלוי או מתנופף, או שלוף, ופעם זרקו גז מדמיע, על כולם, על כולנו, וכולם התפזרו וברחו, ושוב חזרו, כי לאן ילכו, מחכים שהדבר ייגמר, לשוב לביתם, ושוב לכו אחורה, אירג'ע, ושוב דחיפה, כי הרי מה משנה לחיילים אם זרקו עליהם אבנים או שרק עומדים ומביטים, הרי כולם פלסטינים וזה הרי פחות או יותר כל הסיפור.
 
בלילה באו ועצרו עשרה ילדים, שסביר שיאשימו אותם במשהו כי כבר עצרו אותם, או יבקשו מהם לשתף פעולה ואם לא יסכימו חייהם ייגמרו, חיים גמורים ממילא ייגמרו.
 
נסענו לשם ביום שבת. לבקר חברים. על הכביש עדיין יש סימנים של צבע שמן לבן, האבנים כבר נוקו כניראה, הרחוב המה, וזה היה נעים, רוכלים וחנויות פתוחות, והלמות חיים סואנת, ומכל פינת רחוב פגשנו את הילדים והנערים שיום קודם זרקו אבנים. אי אפשר לטעות. חלקם מכירים אותנו. אחדים אחים קטנים של אחרים שזרקו אבנים כמה שנים קודם, שנורו כמה שנים קודם, חלקם חיים וחלקם לא, עוד ועוד הבטנו בפנים של עשרות הילדים והנערים האלה, שגבריותם החדשה מבקשת סמלים ליטול, וזה הסמל המוכן, סמל המאבק הילדי נגד הכובש, ילדים שאינם מבינים שמתים, שהם ילדים, ומנסות לשנן פנימה כל קימור פנים וכל צליל של קול, כי אולי זו הפעם האחרונה שנראה את זה או אחר בחיים, וזו איננה מטפורה.

 

Qalandiya, Friday 16.2.07 from noon until evening, Tamar Goldschmidt and Aya Kaniuk 

This time we knew it was starting - Al Jazeera TV was showing jeeps and soldiers already positioned on the hill, waiting. We called Ahmad, whose son was wounded in the leg by a live bullet a few weeks ago. This time he happened to be in Dahariya, and knew nothing of the goings-on. Then we spoke with Abu Omar whose son, Qassam was eight years old when he was hit by a dumdum bullet, particles of which were still lodged in his head. Abu Omar told us he was just coming out of the mosque, that it was just starting. A kind of demonstration, and that he was far away, that his sons Qassam and the 'Redhead' were at home. Then we spoke again and he said he had heard a sixteen-year old boy was hit by a rubber bullet, and today they were shooting teargas and rubber. Yet once more we spoke and he said he also heard live fire, and sounded worried. He said there were ambulances at the entrance to the refugee camp. So we called the As'ad family who live right next to the checkpoint, and their kitchen literally borders on the soldiers' habitual 'firing range'. Qais, their eldest son, answered and said they were alright, and that it was hell outside, and he had to hang up because the phone was at an unsafe spot in their home. So we decided to go there, and took off. At first we encountered this strange silence and saw no signs of smoke. As we got closer, we heard a single shot pierce the heart, the skin, the imagination.

We crossed the checkpoint, over into that which - as evil settles into routine – begins to be named 'the Palestinian side', as they though the Jerusalem side and the Palestinian side were really two sides of some official border. 

Dozens of boys on the hill, and lots of soldiers, and clouds of teargas, and occasional shots, sometimes in the air, at times from soldiers kneeling and pointing directly at the children, with or without aiming through the gun sights. At every time the children drop, then continue with their demonstration/stone throwing, but mainly with this energy explicitly saying 'go away'.

Which is the right thing to say to someone who is not in his own place. 

Everything began with a provocation by soldiers. They spread over the hill and on the road, moving back and forth. And the boys and children went down to demonstrate because the soldiers were there, and because of the Al Aqsa Mosque, and because they are under Occupation, because they are boys and that is what they do together.

For all of these reasons.

This is a sold game, a chronicle known well in advance. It doesn't really matter whether the stones fly first or the shooting precedes them. It's either the one or the other, on different occasions. 

On the previous Friday, we were there as it just began: First soldiers were shooting at the children, then came the stones, then shooting again. This time we were not on the spot at the beginning, we only know that the jeeps had been waiting and thus provoking and seducing the children to get down there for hours. What else have they to do - as they close in on their lives, carrying out this policy of checkpoints and restriction and dispossession and daily harassment – other than to pervade this impoverished, neglected refugee camp and roam in between its hovels, plumed with their guns and helmets, in their armored carriers? 

It went on for hours. Until night fell. There were boys wounded, this time only with rubber – not live – ammunition. We saw two of them being evacuated. We heard of others. We saw the soldier being carried away – one of those who Israeli newscasts had announced was wounded by live fire, which was a lie of course, as usual, as the army spokesperson – the Occupation PR firm – publicizes that which needs to be proclaimed as reality, possibly connected to reality, not necessarily or fully so. For there had been no shots taken at the soldiers. We were there, we saw. We also saw the soldier being loaded into the army ambulance that stayed on the spot for another half an hour. No one rushed off anywhere with any urgency to give care to a fictive serious injury. He was hit, I think, by a stone perhaps, certainly not seriously, certainly not shot. 

The children were determined. At times they would chase the military vehicles away from the hill with their hail of stones, and they cheered, and then again gas or this or that kind of fire would be aimed at them and they would sit and rest on the rocks, and two of them pissed against the wall, and again they were targeted and again they'd drop to the ground and throw again, and cease, and they hung up a flag on the wall. This is the nine-meter high concrete wall and there is hardly a boy in the world who cannot climb over it, for its purpose, like that of the rest of the oppression spectrum – more than security – is to oppress, to crush, rob, expel and extinguish any form of resistance, any hope. And thus, too, the arrogant, provocative drives of soldiers around the camp and inside it, and the occasional hunt-like shooting to murder, or to plainly have fun hunting him who has no face and is not human, and is there as a receptacle for such urges, at times not necessarily for murder but just to receive the message 'I am here for good, make yourselves into dirt and ash, you filth."

This is how it looks. 

More and more teargas smoke, and shooting. Occasionally soldiers race up the street or up the hill, again shooting at the boys or into houses, other boys throwing objects out of windows – planks or garbage bags or white oil paint or firecrackers – and cheering. More stones.

The soldiers left behind, bored or frustrated at not taking part in the battle, take out their juvenile power-drive on the Palestinians, stuck after crossing the checkpoint who cannot proceed to Ramallah or anywhere else. They push them off to go behind one or another line or just to hell, with the usual exclamations heard anywhere anytime – 'Get back!" "Piss off", "Not now", "Go on", "Stay there", another push, another shove. Soldiers with hyper-extended backs, guns hanging loose or waving in the air, or pointing. Once they threw teargas at everyone, at us all, and everyone scattered, and came back for where would they go? They're waiting for this to be over, to go home, and again we hear "Get back", and again there's shoving, for what do the soldiers care – whether stones are thrown at them  or they're just being stared at – after all these are all Palestinians, which is more or less the whole story. 

In the night ten children were arrested. They will probably be charged with something if they've already been arrested, or they'll be required to collaborate, and if they don't, their lives are done with – but then again their lives are done with anyway. 

We went back there on Saturday to visit friends. On the road fresh white paint was still visible, the stones had been removed. The road bustled, and that was nice. Shops were open, vendors at work, life hummed on, and at every street corner we met the children and youths who had thrown stones a day earlier. You can't miss them. Some of them know us. Some are the younger brothers of the stone throwers of a few years back, shot at the time, some alive, some, alas, no longer. Again and again we looked at the faces of the dozens of these children, whose budding manhood seeks symbols, and this is the symbol ready for the taking – a symbol of the juvenile struggle against the occupier, children who do not understand that death lurks near, that they are children; And we try to memorize every facile feature and every tone of voice, for perhaps this is the last time we are seeing or hearing this or that one alive, and this is no metaphor.

Translated by Tal Haran

 
© www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com