קיווינו או רצינו לקוות שזה קורה עכשיו פחות. הטקס הקבוע הזה המתמשך שנים שבו ילדים קטנים זורקים אבנים או לא וחיילים צולפים עליהם ויורים עליהם והם מתים. הפעם זה קרה בדיוק באותו המקום שראיתי את זה בפעם הראשונה. לפני חמש שנים בערך. בדיוק דיברתי עם מישהו מנהגי המוניות, והמבט היה מונח ברישול הלאה לעבר מעלה העלייה לכיוון רמאללה, מימין מחנה הפליטים, וראיתי, ילדים קטנים זרקו אבנים על חיילים שהלכו ליד, והם עצרו, והתכופפו והחלו לרסס בכדורים, אחריהם, ולכל עבר, בזמן שהם נסים. לקח לי זמן להבין את מה שאני רואה, ולהאמין, כי כל חווית המציאות נעשתה כמו חלום, כמו סיוט, והכל עבר לאט, והזמן עצר, והגוף עצר, והלב עצר. בפעם הזו הראשונה שראיתי את זה אף ילד לא נרצח.
אולי ההבדל מאז להיום הוא שנדמה היה אז שמתביישים יותר, או מסתירים. בחורים זרקו בקבוקי תבערה הם אמרו בדיעבד אחרי שירו על הילדים הבורחים וחוררו דלתות וחלונות שהתנפצו. לכן ירו עליהם, כי היו בחורים, כי זרקו בקבוקי תבערה, כך אמרו, כך שיקרו. היום אומרים נכון, ילדים זרקו אבנים וירינו עליהם, בטח, כי הם זרקו, כי הם יזרקו, כי ילדיהם יזרקו, כי הם פלסטינים.
את זה כמעט אומרים. אבל כבר לגמרי ברור שכך חושבים.
הם פלסטינים. זה פחות או יותר גבולות הכל. חייהם אינם ערך, ששומרים עליו כמה שאפשר, או בכלל.

אחמד התקשר. ידיד. הפעם זה בנו מחמד. שראיתי כשהיה קטן. בן חמש עשרה עכשיו. ואני חושבת למה זה בנו, לפחות שזה יהיה של אנשים שאני לא מכירה.. כזו היא האגוצנטריות... הוא יחיה. הוא נורה בירי חי, ברגל, העצם לא נפגעה, עוד מוקדם לדעת מה גבולות הנזק, אבל הוא יחיה. זה טוב.

הם יורים על ילדי מחנה הפליטים קלנדיה שנים. אלה לא אותם החיילים, ולא אותם ילדים, אלה שנתונים שונים, וחיילות שונים, ותקופות שנה שונות, האם הם מעבירים את תורת עונג הציד הזו מהאחד לשני. האם זו חובת שרות. האם זו נורמה או הוראה או איפושהו בין שניהם... לפעמים הילדים זורקים אבנים ואז הם יורים. וכשהילדים אינם זורקים הם נעמדים ומחכים שהם יזרקו. פעם, אבל זה היה מזמן ראינו שכשזה לא עזר, הם זחלו על הגבעה וזרקו הם אבנים על הילדים כדי שיתחילו סוף סוף לזרוק את האבנים הנכספות. ואז יוכלו, כדי להגן על 'הבית', לירות עליהם בעודם בורחים.

קשה להחליט במה להתחיל. את מה לברור. האם עם מחמד הבן של אחמד או עם טה בן השש עשרה שירו בו והרגו ביום חמישי, או בכל יום כמעט בשבועות האחרונים, ובשנים האחרונות. או ביום שלא אשכח כל ימי חיי כי הוא קרה לפני העיניים שלי, יום שישי העשרים ושלושה למרץ 2003 היום בו ירו ורצחו חיילי מחסום קלנדיה את עומר מטר בן הארבע עשרה בירי חי לצוארו, ילד שזרק אבנים, וחיילים רדפו אחריו וצלפו בו והוא נפצע, היה בקומה שבוע, ומת.
כל יום טוב כמו אחר אני חושבת. ועד שהמילים שלי תגענה למקום זה או אחר, זה יקרה סביר שוב. ואולי ממש זה קורה כרגע. ועוד ילד ניפצע, או נהרג ואולי לא, עד הפעם הבאה שכן.

ביום רביעי העשרים וארבעה לחודש ינואר, אחמד עמד בכניסה למחנה הפליטים ליד העגלה שלו ומכר. תורמוס וחומוס. העבודה מאוד חלשה הוא אומר. אבל הוא אחרי ניתוח מעקפים ואסורה עליו כל עבודה פיסית, לא שהיה מוצא, אבל הדבר היחיד שהוא יכול, שמותר לו כדי שישאר בחיים זה להיות במקום אחד מבלי לזוז וכך הוא עושה, עומד ליד העגלה ומנסה למכור למי שאין להם כמעט כסף להוציא ולוא גם על דברים זולים כל כך. וגם לעשות משהו. ולא לחכות. גם זה... מחמד בנו בן החמש עשרה הגיע לבקר את אבא. אחמד בהתחלה רצה שילך בחזרה הביתה, חשש מענין החיילים היורים באופן יומיומי. מסוכן בחוץ. אבל מפני ששעתיים קודם כבר עברו שני ג'יפים וירו בכדורי גומי אולי, כך חשב, גמרו את מנתם היומית.
זה היה אמנם קצת יותר למטה בכביש, לכיוון המחסום, כניסה אחרת למחנה. ובכל זאת.
זה היה בשתים וחצי, ג'יפ עבר והאט בכניסה למחנה, ילדים זרקו אבנים, והחיילים ירו בגומי.
נפצע שאדי, ילד קטנטן בן שש, שנורה בשלושה כדורי גומי לתוך גופו, ואז הג'יפ נסע. פגע ונסע, כמו תמיד. ושאדי נלקח בינתיים לבית החולים ברמאללה.
בדרך כלל זה לא יותר מפעם ביום, ככה זה בדרך כלל, אז אחמד חשב שוב, כי הרי סביר שמיצו את הדבר להיום, והסכים בכל זאת שבנו יישאר. ושמח גם. ניצל את זה כדי ללכת לדבר עם חברים במרחק. עמד ליד העמוד. מרחק עין. ומחמד נשאר ליד העגלה בכניסה למחנה. ליד הכביש.

קודם הגיעו מהמקום הקבוע מהם הם מגיעים תמיד, שני ג'יפים ביחד, ועברו מהר, ואז עוד שניים אחד אחרי השני.

בדרך כלל כשהג'יפים עוברים ליד המחנה הם מאטים, מי יודע, אולי יתמזל מזלם ויהיו ילדים או אבנים או שניהם...

קרוב למקום ממנו מגיחים הג'יפים היה בדיוק איוב בן השבע עשרה מנסה להכניס את הדברים לחנות המכולת שם הוא עובד, הג'יפ הראשון עלה ודרס את מצרכי המכולת שבחוץ ואיוב שנבהל ברח פנימה לתוך החנות, בדיוק אז הילדים מהעבר השני שזיהו את הג'יפים החלו זורקים אבנים, ואז החייל שבדיוק דרס את דברי המכולת שליד פתח המכולת עצר וירה לתוך החנות באיוב שהיה אולי במרחק שני מטרים ממנו, כדור חי ברגל, וכדור חי ביד, אם כי איוב לא היה עם או ליד הילדים שזרקו אבנים, אבל זה הרי לא באמת משנה.
בינתיים שני הג'יפים התקדמו מעט ונעמדו מול הכניסה למחנה הפליטים, הילדים החלו בורחים, ומפתח ירי שעל הגגות של הג'יפים הם החלו יורים, ירי חי, וירי גומי, לא נראים, מבלי לצאת מהג'יפים, ימינה ושמאלה, ולכל הכיוונים.
זה היה ארבע ורבע בערך. והכל קרה נורא מהר. אחמד שמע את הילדים אומרים באו באו. והבין מייד שהחיילים הגיעו. או בדרך. הוא החל צועד מהר לכיוון מחמד. רץ. ואז בדיוק החלו היריות. מחמד שהיה ליד העגלה של אביו ניסה להסתובב עם העגלה ולנוס, ילד טוב שלא מפקיר את הפרנסה של המשפחה, וכדור חי נכנס לו ברגל למטה ויצא. חור בגודל של באר קטנה בתוך הרגל הקטנה שלו. ואביו שרואה את הכל. שרואה אותו נופל. שלא יכול להציל אותו.
ע'סאן בן השבע עשרה שראה שמחמד ניפצע ניגש לנסות להרים אותו, וקיבל כדור חי ברגל, ששבר לו את העצם.
שאדי בן השש עשרה שהיה בין הילדים שלא הספיקו לברוח, נפצע מכדור גומי.

אחרי שגמרו לרסס במשך חמש דקות לכל עבר, וארבעה ילדים התגוללו על הארץ פצועים, הם עזבו, גמרו את הצייד, והלכו משם, עד הפעם הבאה.

אחמד מייד הלך עם הילד לבית החולים. הוא לא טלפן הביתה כי לא חשב על זה. הכל קרה מהר. מול עיניו. אבל הילדים שיצאו ממחבואיהם, מתברר, רצו להביא לאמא של מחמד את הנעל הנקובה שלו, כי היא נשכחה מאחור, עם חור בשני צדדים, אז הם לקחו את הנעל ונתנו לה, והאם שעדיין לא ידעה דבר התמוטטה.

הכדור נכנס למחמד בכף הרגל ויצא מהצד השני, העצם לא נפגעה, כניראה, בור גדול יש לו שם, יצטרכו להשתיל לו ממקום אחר בגוף, שכב שלושה ימים בבית החולים, מאז בבית רק כל יום הולך לבית החולים לטיפול והחלפת התחבושות, מצליח לדדות עם קב אחד. זה קרה ביום האחרון ללימודים לפני החופש. החופש של החורף. לפחות הוא לא יפסיד לימודים אמר אחמד.

גם שאר הילדים שוחררו בינתיים מבית החולים. את שאדי בן השש שנפצע משלושה כדורי גומי בגופו העבירו בינתיים להדסה כי הוא ירושלמי וגם הוא השתחרר.

זה קורה עכשיו יום יום. יום יום אומר אחמד. אין מה לעשות. דבר כזה אי אפשר לשנות אותו, לא מהילדים ולא מהחיילים.

יום קודם זה היה אברהים הקטן שנפצע. מגומי. אותו הדבר, אותו הטקס, כרוניקה ידועה מראש, חיילים בג'יפ, נוסעים את נסיעות הטווס שלהם בכביש פלסטיני שנוסעים בו רק פלסטינים, שהאטו במתכוון ליד המחנה, היתה חלוקה של אונרא והיו הרבה אנשים, הרבה ילדים, אז ילדים זרקו אבנים, והחיילים ירו עליהם, והוא נפצע. לא קשה הפעם. פעם אחרונה שתמי ואני ראינו את אברהים היה עם תחבושת ענקית על המצח, כי בדיוק גם אז, ירו והוא נפצע, כדור חרש לו בראש, במזל נשאר בחיים, ילד קטן ועזוב ונוגע ללב.

שלשום רצחו החיילים את טה. יום חמישי, הראשון לפברואר.
הוא היה בן שש עשרה.
אני מכיר את אבא שלו מספר אחמד. לא יודע מה קרה לו בדיוק ואיך נפצע, אבל איך ששמענו זה שזה היה בשעה שש בבוקר, בערך, שהוא נפצע ברגל. שעתיים הם החזיקו אותו, החיילים, עד שירד לו כל הדם.
אנשים אומרים שהוא התפלל בבוקר במסגד, אומר אבו עומר, חבר של אחמד שהכרנו והתידדנו איתו בערך בזמן שהכרנו את אחמד, שניהם אז דחפו עגלות במחסום קלנדיה... אחרי שאיבדו את עבודתם בישראל... הוא יצא לעבודה המשיך אבו עומר, ככה שמעתי, היה עובר על יד ה... יש פה בית ספר של אונרא, אני שמה שומר שם, סיפרתי לכן, אז אחרי זה יש כביש ככה, והוא עובר ליד הגדר, אבל זה לא בטון, זה (עושה ציור של סלילים) ברזלים, אז אולי הם חשבו אולי הוא רוצה להיכנס, משהו, לא יודע, אמרו בא ג'יפ נתן לו כדור ברגל כאן (מצביע על הירך) משעה שש עד שמונה וחצי הילד בריצפה. וג'יפ שם היה על ידו. אף אחד לא יודע שיש בנאדם שם. אם היו אנשים יודעים היו באים. אף אחד לא היה שם. בבוקר. היה לבד. מוקדם בבוקר. בשש שבע.

אחמד אומר, הילד גר קרוב לשם. אז עבר. התפלל במסגד ורצה ללכת לירושלים.
ירו עליו שם.
רצה ללכת לעבודה, או לבית הספר, לא יודע, הוא גר לפני כפר עקב כמה בתים, ויש שם שביל לכיוון הגדר, שביל שהחיילים עוברים בו, זה אחרי בית הספר של אונרא. שביל שממשיכים לכיוון רמאללה. יש גדר ברזל בין הכביש לבין איפה שהחיילים. כביש שלהם. כביש של השומרים ליד הגדר. וליד זה הכביש שלנו, של הפלסטינים. יש שער ויש גדר. החיילים פותחים כשרוצים לעבור. ככה גם הם נכנסים לכיוון המחנה. ככה נכנסו כשבאו על מחמד.
אחרי שהוא מת נתנו לו להישאר שם עוד שעתיים עד שהלך. מת. ואחר כך לקחו אותו למחסום. התקשרו לאמבולנס שלקח אותו לרמאללה. מבית החולים התקשרו לתנזים. אמרו יש הרוג מקלנדיה. והם הלכו לבדוק.
היה בחדשות שמת ילד מקלנדיה.

אבו עומר אומר, עד שהילד נגמר רק אז הם מתקשרים לאמבולנס לרמאללה. אומרים יש ילד רצה להיכנס בפנים והוא עכשיו מת.
בא אמבולנס לקח אותו. זה ילד קטן. הוא גר בחלק של קלנדיה ליד כפר עקב ירושליים.
ראיתי בתמונה שנולד ב 91. בן שש עשרה.

ידענו על זה בשמונה, תשע וחצי. היה בחדשות. שמענו שיש בנאדם מת מקלנדיה. לא ידעו מי. כל אחד מחפש את הילדים שלו.
הילדים שלי היו יושנים.
ואז הבחורים האחראים, מהתנזים, הלכו לרמאללה לראות מי זה. מצאו תעודה שלו והתקשרו להורים שלו.

אחרי זה הלכו הילדים שמה, להסתכל, איפה הדם שלו... אז בא ג'יפ והחל לירות עליהם גומי.

ואז נפצעו שוב. לא קשה.

יום יום עוברים ונכנסים. אין להם מה לעשות פה אומר אחמד. באים והולכים. אין להם מה לעשות פה. באים דווקא. אם יש ילדים הם עומדים בכניסה. אם אין ילדים הם ממשיכים ללכת.

בשבוע שעבר היו יריות על ילדים ארבע או חמש פעמים.

ביקרנו אצל אחמד ופגשנו את מחמד הפצוע, הביישן, וראינו את הבית החדש של אחמד. ואת ביתו הקטנה שעוד אף פעם לא פגשנו. אבו עומר גם בא, ושמחנו מאוד, והיה נחמד. ומחמד נראה ממש טוב ונראה שיהיה בסדר. צחקנו ואכלנו ושתינו, ואבו עומר הסביר לי למה צריך ללמוד וכמעט השתכנעתי, והם ראו סרט שתמי עשתה על מחסום קלנדיה ואבו עומר תפס את הראש שלו כל הזמן, וגם בכה, ואמר מה אומרים היהודים על זה, מה הם אומרים.... ונגמר הסרט, ועוד צחקנו.... אבו עומר אמר עכשיו נגיד יש לנו כאן שתי יהודיות, תביאו את כל האסירים, ואני אמרתי לו שלא בטוח שמישהו בכלל יחפש כאלה כמונו, והיה נחמד.... אבל כולנו ידענו אפילו שלא אמרנו, שהיום, או מחר, או אולי כבר עכשיו בזמן שאנחנו מדברים, ג'יפ זה או אחר יאט במתכוון ליד הילדים שיזרקו סביר אבנים, והחיילים יירו, והילדים ייפצעו או יהרגו, ושאי אפשר לדעת כלום, ושככה זה, ככה זה כי זה מה שהחיילים עושים. יורים על הילדים. שככה זה.

לשאלה איך קרה שירו על ילד, איך קרה שנתנו לו לדמם למוות בלי לפנות אותו או לעזור, דובר צהל שזה בעצם משרד הפירסום של הכיבוש, ענו שירו עליו כי ניסה לחתוך את הגדר.
ניסה לחתוך את הגדר ולכן ירו עליו הם אומרים, ככה.
ולגבי מדוע לא עזרו לו כשדימם למוות אמרו שהוא היה בצד השני של הגדר, לא איפה שהם, לכן.

האמת היא שאין בכלל ספק שטה לא ניסה לחתוך את הגדר. הוא היה לבד. הוא ירושלמי ויכול להיכנס לישראל כמה שהוא רוצה בדרך המלך. הוא לא צריך להתגנב. והסבירות שניסה לחתוך את הגדר שואפת לאפס.
אבל מה שמדהים הוא שהם בעצם אומרים בתשובה שלהם, מה שלא באמת מפתיע כי זה מה שרואים בשטח אבל לרוב לא נאמר ככה תמיד בגלוי, שילד החותך את הגדר דינו מוות.
ושילד מדמם למוות שנמצא מעבר לגדר דינו לגסוס בלי שצריך לעזור לו.

מערכת השולחת את הדובר שלה לומר תשובה כזו כמו היא המענה, אין להתפלא שהיא זו המקיימת את המדיניות שבה הדברים האלה קורים.

ילדים שאין להם שם או זהות אינדבידואלית או אנושיות, שמותר ואפשר ורצוי לירות עליהם כמו במטווח, הם אותם ילדים שאחרי שהם מדממים למוות ליד, אפשר לפתור כל אחריות כלפי ממשות מותם הנגזר, הקרב, בזה שהם הרי בצד השני של הגדר.
 

3 minutes video.
shooting at qalandiya
7 february 2007