ושוב הבטתי בתימהון על החיילים האלה. המכוונים לראשים שלנו. מקרוב כל כך. פרונטלית. וניסיתי לחשוב מה הם חושבים. ולא היתה לי תשובה. רק שמשהו נורא קרה בתודעה הקולקטיבית שבה לכוון לראש של פלסטיני איננו אלימות.

איה קניוק, 17.3.2010

הם זרקו אבנים אל השמש ואל העננים ועל החיילים ונגד הרע ובעד הטוב ועשן סמיך של גז היה בכל מקום.
לכו מכאן רעדו השמיים, לכו לביתכם, לכו מכאן, לכו לכו, לכו.
הייתי ביניהם.
ראיתי מסביבי את הגופות הצעירים נסוגים מהגז ומכדורי הגומי ושוב רצים לעבר החיילים וזורקים אבנים, ואת צהלת צעירותם, ואת צידקתם, ואת הג'יפים של הצבא הישראלי והחיילים עם הקסדות והרובים והכוונות מכוונים ויורים ברובים שלהם או זורקים רימוני גז, שועטים בג'יפים אנה ואנה מנופפים בנוצות אדנותם, ושוב עוצרים ושוב יורים, ובלב אני מצטרפת ואומרת להם, לכו. לכו לכו לכו מכאן, לכו לביתכם, זה לא מקומכם, לכו, לכו, לכו.

רוצה לזרוק, הציע לי ילדון מתוק אחד, עם מבט אמפתי ומתחשב.
היה לו דלי כזה ובתוכו אבנים קטנות.
ואמרתי, לא תודה.
את לא רוצה? פתח עיניו. מבטו אומר, זה בסדר, את מבורכת, את מוזמנת.
אמרתי לו, הלב שלי כאן, איתכם, אבל רק הלב.
טוב, אמר לי וחייך. אבל אם תרצי רק תגידי.
תודה אמרתי. תודה.
והלב שלי היה חם.

זה היה בשתים עשרה וחצי בערך שהגעתי למחסום קלנדיה. עוד מרחוק, מאחורי החומה, ניתן היה להבחין בעשן סמיך שחור מסתלסל ובקולות של ירי.
המחסום היה חסום למכוניות ולא נתנו לטרנזיט שהיה בדרכו לרמאללה לחצות את המחסום. ירדנו. והנהג החזיר כסף לאלה ששילמו עד רמאללה.

מיד אחרי שחציתי את המחסום פגשתי את אברהים אבו אלעיש הקטן, ואת שמנצ'יק, ואת זה שלא יודע מתי נולד בגלל הבירוקרטיה של הכיבוש והוא בן עשרים ושלוש או שמונה וכל כך רוצה לדעת ולא יודע איך לברר.
ואברהים סיפר לי שנעצר. וידעתי. וידע בעצם שידעתי. רק שמזוית גוריותו השרדנית והצעירה כל כך, יודע שמעצרו מפעיל אותי, וביקש אני חושבת בדרכו להיות מוכל, וליטפתי את הראש המדובלל שלו והראיתי לו כמה הוא חשוב לי וקיוויתי שיבין שזה תמיד, ולא רק כשהוא נעצר.

האירוע היה בעיצומו. והמחסום היה כמעט ריק. כמה מהרוכלים שעוד היו הביטו בנעשה כי ממילא אין איש. גם מגרש החנייה המלא תמיד היה כמעט ריק. כניראה כל מי שרק הצליח הרחיק את מכוניתו משם.
כמה ג'יפים עמדו מיד אחרי הכיכר הקטנה צפונית למחסום. ולידם עמדו החיילים. מרחוק אפשר היה לזהות גוש של נקודות נעות ליד הכניסה הראשית למחנה הפליטים קלנדיה.
עקפתי את החיילים שלא הביטו בי, והמשכתי ללכת צפונה.

הכביש הדו כיווני לרמאללה, במסלולו האחד היה חסום ובמסלולו השני היה פתוח לתנועה. בזמן שהלכתי כמה מכוניות עברו ביעף בצד הפתוח.
כמה עשרות מטרים אחרי קבוצת הג'יפים הראשונה היתה קבוצת ג'יפים נוספת שעמדה על הכביש בדיוק ליד המקום שבו נרצח עמר מטר. זה קרה בדיוק במרץ, נזכרתי, מרץ 2003. ילדים זרקו אבנים וחיילים רדפו אחריהם והם ברחו וחייל ירה בו בכדור חי בצוארו בעודו בורח והוא נפל ללא הכרה, ואחרי שבוע מת. הוא היה בן ארבע עשרה.

כמה חיילים עמדו מחוץ לג'יפים וזרקו רימוני גז לעבר הצעירים הרחוקים אבל ברור שהם לא מצליחים לפגוע בהם מהמרחק הזה.
המשכתי ללכת צפונה, נצמדת לקירות המחנה כדי שהחיילים לא ישימו לב אלי.
בזמן הזה עוד כמה מכוניות ספורות עברו לידי בנסיעה מהירה וחפוזה מפחד הירי.
כשכבר התרחקתי כמה עשרות מטרים מהחיילים, הם הבחינו בי, וזרקו לעברי שני רימוני גז שלא פגעו בי. הם נפלו אבל די קרוב ועשן סמיך ולבן הציף לרגע את החושים, אבל היתה רוח והגז התנדף מהר, והמשכתי ללכת במהירות לעבר הצעירים.
משני צידי הכביש החנויות היו סגורות וכל הדלתות והחלונות של הבתים היו מוגפים. ונדמה היה שאין נפש חיה בשום מקום.

בינתיים החלו להצטבר מכוניות במסלול הפתוח לתנועה. הרוב היו טרנזיטים ומוניות מכיוון רמאללה.
ובאיזה רגע החלו החיילים לזרוק רימוני גז על המכוניות התקועות בתור. ניתן היה לשמוע את נקישות הרימונים הפוגעים בגגות המכוניות שנבלעו בעננים של גז לבן סמיך.

בשלב הזה כבר דאגתי, כי נזכרתי במה שקרה לאחיינו של רדואן לפני כמה שנים באחת מפלישות צבא הכיבוש לרמאללה.
החיילים עברו אז מבית לבית ומשיעמום או תיסכול או סיבה אחרת, זרקו רימוני גז לתוך הבתים המזדמנים.
אחיינו של רדואן היה אז בן כמה חודשים. הגז הציף את החדר שבו היה והוא ניזוק נזק בלתי הפיך. מאז, מוחו נשאר ברמת התפתחות של בן כמה חודשים, הוא לא רואה ולא מדבר, וגופו מצומק ומעוות, ולא יחיה עוד הרבה זמן.
בזמנו כשניסו משפחתו של רדואן לתבוע את הצבא על מה שעשו לתינוק, כי קיוו שכך יהיה להם כסף לטיפולים מיוחדים שאולי יצילו אותו, התברר להם שאין להם זכות להגיש בקשה או תלונה אחרי שעברו שלושה חודשים מיום הפגיעה.
לא שמשהו היה מחזיר להם את מוחו של התינוק.

אני מביטה בחיילים ושואלת את עצמי מה מניע אותם. הרי המוניות העומדות בתור לא קשורות בעימות שלהם עם הצעירים. גם הם יודעים שאיש מאלה התקועים במכוניות האלה לא זרק עליהם אבנים. שרובם אנשים מבוגרים, וזקנים.
ואני חושבת שזה כי מבחינתם של החיילים זה באמת כניראה לא משנה. וזה לא משנה, כי מבחינתם ילדי קלנדיה שזורקים אבנים לכיוונם, וכל פלסטיני באשר הוא, הם היינו הך עבורם.
ערבים.
כי בעבורם פלסטיני איננו מי אלא מה. קיומו החד פעמי לא ממשי להם. איננו פרט עם שם וזהות מסויימת אלא הוא נציג של גזע. עיקרון אדם. ישות מופשטת. ובמובן הזה אכן לא משנה כהוא זה אם יזרוק החייל את הרימון על ילד שזרק אבנים, או על איש בן שמונים בטרנזיט שנקלע למקום לגמרי במקרה, או כל פלסטיני באשר הוא, כי הם כולם פלסטינים, ובמובן הזה הם דומים ושווים וזהים.

עוד ועוד זרקו החיילים רימוני גז על המכוניות ועל הבתים המוגפים. והיה רגע שאנשים החלו יוצאים מהמכוניות ונסים בהיסטריה. אפשר היה לראות שרובם אינם יודעים לאן לרוץ. שהם מבוהלים. שמעתי צרחות ובכי. ועוד ועוד דלתות נפתחו ואנשים, לרוב כושלים בצאתם, נסו מהמכוניות.
איש מבוגר מאוד, שיצא ממונית, מדדה, ידו על פיו, נבלע בחצר צדדית.
החיילים הרואים את האנשים הנסים, זורקים עוד ועוד רימוני גז בכיוון מנוסתם.
אישה צעירה ירדה מהטרנזיט, כושלת וקמה, בזרועותיה תינוקת קטנטנה, שתיהן בוכות בהיסטריה, ואז האם החלה לזעוק, וזעקתה חורשת בלב ובדמיון ובאפור שבכל מקום.
בהתחלה היא רצה מצד לצד כמו חיה בכלוב, לשום מקום, ללא כיוון, ואחר כך נבלעה באחת החצרות הסמוכות.
ובאיזה רגע השתחרר תור המכוניות והמכוניות החלו לדהור.

המשכתי לעלות במעלה הכביש והגעתי עד קבוצת צעירים שרובם המוחלט ממחנה הפליטים קלנדיה ונבלעתי ביניהם.
הם היו מכל הגילים. רובם צעירים מאוד. מגיל שבע ושמונה ועד שמונה עשרה ותשע עשרה לכל היותר. וכמה ספורים יותר מבוגרים.
את חלקם הכרתי ואת חלקם לא.

והיה רגע שכולם החלו לרדת בהליכה מהירה לעבר החיילים, חלקם זורקים אבנים לכיוונם, חלקם רק צועדים יחד, ומיד החיילים זרקו עליהם רימוני גז, והרוב רצו אחורנית.
ושוב נאספים כולם ויורדים במורד הכביש וזורקים אבנים לעבר החיילים, ושוב החיילים זורקים גז, והצעירים בורחים בחזרה במעלה הכביש.

זה גז חדש אמר לי נער אחד, וחשבתי שגם לי נדמה שהוא אחר ממה שהכרתי. יותר חריף וקשה מכרגיל.

והיה רגע שהחיילים עברו מלזרוק רימוני גז ללירות מחסניות קטנות עם גז ששרקו לנו ליד הראשים. והיבטתי בהם. איך הם מכוונים לעברנו את הרובים שלהם, ויורים.

הגז היה בכל מקום. נער אחד הציע לי מים ושתיתי. אחר הגיש לי בצל, ולקחתי.

הרוב כאן ממש קטנטנים אני חושבת. תינוקות ממש. והיה לי עצוב, כי דאגתי.

והריטואל המשיך. הצעירים שועטים קדימה לעבר החיילים וזורקים אבנים לכיוונם, שלרוב לא מגיעות לשום מקום, לרוב לשמיים, והחיילים ממטירים את מחסניות הגז, וכמה מהצעירים נופלים על הארץ ומתעוותים, ואז קמים, ושוב אוספים אבנים קטנות מאלה שכבר פזורות בכל מקום, וזורקים ונסים, והחיילים יורים ויורים ויורים.

כך עברו אני חושבת כמה שעות.

פתאום אני רואה את מ' הקטן בנה של נ'. הוא בן שמונה לכל היותר אני חושבת. אלוהים. בידיו כמה אבנים קטנות שהוא בלי הצלחה מנסה להחזיק סביב בטנו שלא תיפולנה. כשראה אותי רץ אלי, פניו מאירות, וראיתי שהוא חושב איך ילחץ לי את היד בלי שכל האבנים תיפולנה לו, והלב שלי התכווץ מדאגה. ואמרתי לו, מ' לך הביתה. לך אל אמא. אל נ'. היא תדאג נורא. והוא קפץ את פיו הקטן בכעס, ואת פניו, וסובב ממני את מבטו מגיש לי את כתפו במחאה, והלך ממני לתוך געש הצעירות הכועס והשמח והמתנגד והזועק לחיילים ולכיבוש ולמניעה ולעוני ולהשפלה, לא.
וגם הוא איתם.

תיזהרי נאמר לי שוב ושוב.

למה לא התחתנת נשאלתי בתוך הכל על ידי אחד שאני לא באמת מכירה. למה, את יפה הוסיף מחייך חיוך מבוייש. והושיט לי טישיו.
תודה, אמרתי.
ובדיוק נורו לעברנו המון מחסניות של גז. שנפלו ליד. והיכו בקיר הבטון הנמוך עליו נשענו.
ונפלתי גם אני על הארץ. והגוף כמו רוצה לבקע את העור ולהיחלץ, עד שזה עבר.
ושוב הבטתי בתימהון על החיילים האלה. המכוונים לראשים שלנו. מקרוב כל כך. פרונטלית. וניסיתי לחשוב מה הם חושבים. ולא היתה לי תשובה. רק שמשהו נורא קרה בתודעה הקולקטיבית שבה לכוון לראש של פלסטיני איננו אלימות. וחשבתי שכל זה הוא רק סימפטום למשהו שאין לי עבורו שם.

ואז ראיתי את ר', והדם שלי קפא. ועצר. כי לר' נקרעו וניזוקו חלקים פנימיים וחייו על חבל דק. כי לפני כמה שנים חיילים ירו על ר' כדור חי בגבו מטווח קצר והכדור נכנס לתוכו וחפר והרס וקלף והזיק ובקושי ניצל.
בריאותו רופפת, רזה וחולני למראה.
ר', אמרתי. כי מה אומר לו. ברור שאין בכוחו להרים אפילו את האבן מהאדמה, לא כל שכן לזרוק אותה. וברור שכל דבר מסכן אותו. שהגז מסכן אותו. וראיתי כמה הוא רוצה להיות שייך. להיות חלק מכולם.
ומחלק בצל.
בדיוק התיישב לידי בנדודו הנחמד שאני זוכרת עוד מהתקופה שר' היה בבית החולים. והיתה בדיוק הפוגה בירי. ור' ישב בצד אחד שלי ובנדודו מהצד השני. ופיטפטנו. ובן הדוד אומר לי, תגידי לו שילך הביתה, והצביע על הבטן, הבטן החפורה של ר'. ואמרתי לו, ר' לך הביתה. ור' חייך אלי, מבטו סגור. והבטנו בו אני ובנדודו בעצב.
ושוב החלו החיילים לירות.

אדם מבוגר שעבר ברגל מהצד הפתוח של הכביש אמר בקול זועם: אם החיילים היו הולכים זה היה נגמר.
זה מה שהם רוצים, הם רוצים אבנים, ובום בום בום, זה מה שהם רוצים. הם לא רוצים שלום. ואמרתי, נכון. כי זה נכון. כי כך זה תמיד. החיילים מחפשים סיבה לגרות את הילדים לזרוק אבנים. אז או שיש להם מזל כי יש הפגנה או התקוממות. ואם אין להם המזל הזה, הם דואגים שזה יקרה. נוסעים באופן פרובוקטיבי במחנה כדי שיזרקו עליהם אבנים. וזורקים, ואז הם יורים. גז, גומי, חי.

הגז היום קשה. עוד ועוד צעירים נשכבים על הארץ, מתעוותים. רבים בורחים רחוק לקחת אוויר.
מישהו הדליק צמיגים של מכוניות ועננים שחורים נמזגו בלבן אפור של הגז.

אף מכונית כבר לא עוברת בצד הפתוח של הכביש. האזור שומם. רק אלפי אבנים קטנות ומיכלי גז פזורים בכל מקום.

מחסנית של גז עוברת בשריקה ליד הראש שלי משפשפת את השיער, וריח קל של שיער שרוף מציף.
תיזהרי אומר לי נער אחד שראה. הם לא יודעים מי שאת. הם יירו בך. וכוונתו היתה הם לא יודעים שאינך פלסטינית. הם לא יודעים שדמך אינו מותר.
וחשבתי שהוא צודק. וגם חשבתי איזו תבונת בגרות מיותרת יש לו בגילו הצעיר על טבע האדם.

השעה היתה כבר קצת אחרי ארבע. אבו עומר עולה במהירות בעלייה לכיוון המחנה. דוחף את העגלה שלו בה הוא מוכר עוגות באראם. נופפנו לשלום. יותר מאוחר טילפן אלי שוב ושוב לברר שאני בסדר.

בשלב הזה חיילים כניראה משתלטים על בית במחנה לא רחוק מהמכולת. הצעירים רצים לעבר המקום וזורקים אבנים. ואז נשמעה צרחה כזו, מת מת. ובבת אחת דממה. כמו מישהו מלמעלה הקפיא את העולם. וכמה רגעים אחרי זה שני פרמדיקים עברו לידי בריצה נושאים אלונקה. על האלונקה שכב ילד שנראה היה לי בן שלוש עשרה. יותר מאוחר נאמר לי שהוא בן ארבע עשרה ומראמללה, לא קלנדיה, ולא יודעים מה שמו. גופו היה דומם לגמרי. בצוארו היה חור, ומתוכו נזל דם.

אני לא יודעת אם היה חי או מת.

ילד קטן שבידו בקבוק מיץ גדול שראה הכל, החל שופך את המיץ על הארץ בצורה של מגן דוד. ואחרי שסיים, דרך עליו. מבטו חמור. דורך שוב ושוב. גופתו של הילד בן גילו לערך על האלונקה מבעבעת בתנועותיו.

ואז ראיתי את בנו של א', בן התשע אולי. אולי עשר בעצם, רק קטן בגוף. רץ עם כולם. משולהב. מהדק איזה סמרטוט על פניו. אחיו נורה ברגלו בכדור חי לפני כמה שנים באחת הפשיטות של החיילים לקלנדיה כשבדיוק עמד עם אביו ומכר גלידה. ורציתי לצעוק אליו, אבל הוא כבר נבלע בין כולם. ולמרות שהיה מן הראוי לטלפן לאביו ולומר לו שבנו הקטן כאן לא עשיתי את זה.
ואז גם ראיתי את פ' שאחיו בן עשר וחצי נורה בראשו על ידי חייל שרדף אחריו.
ואת ט' שאחיו נרצח בהפגנה כשהיה בן חמש עשרה.
ואת אח של ב' שיושב במעצר מינהלי כבר שנה וחצי ואיש לא יודע למה או מה מצבו או במה הוא נאשם.
ואת ג' שפעם היה מוכר גזירי נייר עם פסוקים מהקוראן במחסום, כי אביו היה נכה והוא היה הבן הגדול.
לא ראיתיו כבר כמה שנים. גבה וגדל להיות נער יפה מראה. ולחצנו ידיים בשמחה בתוך הכל, ונדברנו שנדבר.

לבינתיים החיילים התרחקו מעט והנערים עלו על הגבעה הגובלת עם החומה. הגבעה עליה נרצחו כמה מילדי המחנה בשנים האחרונות. עמר מטר בן ה 14 ואחמד אבו לטיפה בן ה 13 ופארס גימזאוי בן החמש עשרה וחצי, וכל השאר.
ופתאום היו שם עשרות. רצים על הגבעה. זורקים את אבניהם הקטנות שלא מגיעות לשום מקום בתרועות ניצחון ילדיות.
ואז החלו להגיע רימוני גז והלם מעבר לחומה. בתחילה הנערים נבהלו והחלו לברוח. אבל אחרי רגע בזעקות שמחה חזרו והחלו אוספים את הרימונים הנוחתים וזורקים אותם חזרה מעבר לחומה לעבר החיילים.

ג'יפ ניסה לטפס על הגבעה, והצעירים רצו לעברו בשאגות, ממטירים אבנים, והוא נסוג, לצהלתם, רוקדים משמחה על 'נצחונם'. מי עם תנועות וי. מי מנופף בסמרטוטים. ושוב ג'יפ מנסה לעלות ואבן פוגעת בו. שומעים את נקישתה על גג הג'יפ.
והגי'פ הפגוע מסתובב על צירו בכעס, מתיז אדמה, יורד בחזרה לכביש ומתנגש במלוא כוחו במכולה שעל הכביש, ושוב מתנגש, והצעירים רוקדים על הגבעה.

ואז כמה חיילים מתחילים לעלות ברגל על הגבעה כשנשקיהם שלופים ומכוונים. הנערים ברחו וירדו מהגבעה. שניים מתוך החיילים כרעו מאחורי תלוליות עפר וכיוונו באמצעות כוונת, והדם שלי קפא.
קולות שריקה חדשים נשמעים וקורעים את האוויר. האם זה גומי או חי חשבתי, כניראה גומי.
חלק מהחיילים מטפסים על גג של בית הגובל עם הכביש.

ענני גז מציפים את הסימטה שלמרגלות הבית עליו השתלטו החיילים.
זה בדיוק ליד ביתם של סמי ופטמה אסד. החלטתי לא לטלפן, כי אם הם מתחבאים רק אטריד אותם. ולא טוב שיענו לי. רק קיוויתי שהם, שכל כך למודי ירי מעל ראשם וביתם, יודעים מה לעשות ואיך להתגונן, ושהם בסדר.

בינתיים החיילים ירו בחוטי החשמל שמעל הכביש וזיק עבר דרך החוטים מצד אחד לצד שני ושוב מצד אחד לצד שני, ומשני צידי הכביש כבים האורות.

עוד ועוד זורקים הילדים והנערים אבנים והחיילים יורים מחסניות גז וכדורי גומי.
רק שלא יקרה כלום אני אומרת בתוכי כמו תפילה.

למה לא נחייה ביחד שואל אותי אחד חמוד במיוחד שכבר הביא לי טישיו ובצל ומים ושוב טישיו ושוב בצל.
כולנו יחד, אמר. למה לא. למה הם לא רוצים?

יש משהו מבעית במראה החיילים המתחבאים על הגגות ומכוונים באמצעות כוונות. ומול זה הילדיות הקולקטיבית המרוגשת והשמחה, העיוורת והקהה לסכנות.
עם אותה אשלייה מבורכת ומסוכנת של חיי נצח של הגיל הזה.

רק שירד כבר החושך חשבתי.
רק החושך יגמור את זה.

אם אשתי לא היתה בהריון עם בתי גם אני הייתי שם איתם, אומר לי ב' בערגה עצובה.
וחשבתי לעצמי כמה אני מעריכה את אחריותו. את התאפקותו. כי כל כך מבינה את כמיהתו להישטף בעוצמת היחד הצעירה והזועמת הזו.
הוא, שנורה בירכו בירי חי בגיל חמש עשרה כשהיה בדרכו לחנות לקנות עבור משפחתו משהו. שנעצר בירושלים בדרכו לבית החולים, ושחיילים הרסו לו את הכליות במכות כשהיה בבית הסוהר, ורופאים בבית החולים בבאר שבע שראו נער בן עוד לא שש עשרה עם נזק קשה לכליות שמגיע חסר הכרה מבית הסוהר ונאזק למיטה, ולא דיווחו ולא קבלו ולא התקוממו ולא שאלו שאלות איך כל זה ייתכן. ולמרות פגיעתו הקשה שחררו אותו אחרי חודש חזרה לבית הסוהר, משם הגיע פצוע וניזוק, ושתקו.

ופתאום הרגשתי שוב שאני לא יכולה לנשום. שכל הצינורות ננעלו לי. ורצתי לצד וכרעתי. ובאו מסביבי. וסימנתי ביד שיחכו. שתיכף יהיה בסדר. ועבר. וקיבלתי מים. ולקחתי.
ואחד אמר לי, הם לא אוהבים אותך נכון? ואמרתי לו, לא הם לא. וגם אני לא אוהבת אותם, הוספתי. וחייכתי אליו. כי הוא נראה כל כך דואג ופטרוני ובוגר בגופו הצעיר שסביר שגילו פחות משליש מגילי.
וקמתי וניערתי עצמי. ואיזה קטן אחר ניגש אלי ואמר לי בלחש, שכשנפלתי, החולצה שלי עלתה קצת, דואג לצניעותי. ואמרתי לו תודה שהוא אומר לי.

ועוד זמן עבר.

זה נכון שיום קודם הוכרז יום הזעם שבמסגרתו החיילים עמדו דרוכים ומוכנים והצעירים יצאו לרחוב.
אבל זה רק אולי כי אי אפשר בכל יום ויום להתקומם. כי צריך לחפש עבודה. כי האימהות מתחננות שהבנים לא יזרקו אבנים. שישארו בבית. וכי פשוט אין מספיק פנאי כדי למרוד, לא בכל יום, מול החומות והגדרות והאיסורים והצווים והגיטאות המצטמצמים והולכים.
לא כל הזמן.
אז לעיתים די במשהו מזדמן, משהו סמלי, כדי לזכור את מה שאי אפשר לזכור מידי יום, גם כי המחיר של ההתקוממות גדול מדי. כבד מדי. משהו המזכיר את מה שנכון תמיד, והוא שאי אפשר ככה. ושהם לא מסכימים לזה.
שזה לא צודק.
וחגיגיות מזדמנת כמו רמדאן או יום הזעם או משהו אחר מנוצלים אז כדי לעורר את מה שראוי וצריך ונכון לומר תמיד.

ולכן אני חושבת שבסופו של דבר ביום הרביעי הזה רק באופן משני וחלקי יצאו הצעירים לרחוב בגלל אל אקצא או הבנייה היהודית בירושלים.
גם, אבל לא רק ולא במיוחד.
הם יצאו אני חושבת לרחוב להפגין ולמחות ולזרוק את אבניהם הקטנות כדי לומר בכל כוח נשמתם וכוחם הצעיר, לא.
לא, ולכו.
ושוב לא.
ואבניהם היו מכוונות במיוחד למחסום קלנדיה.
שהוא תמצית הכל.
לא למחסום.
לא למחסום הכעור והאדנותי היושב על אדמתם ומונע את חייהם ומועך ודורך ומרסק את חייהם מבוקר עד לילה.

המחסום שלקח חיי כל כך הרבה ילדים ונערים.

ולכן נקודת המרד הזו ביום רביעי היתה גם נקודת שמחה.
נעוריהם הבוערים והשמחים רעדו בעונג בתוך שריריהם המתעצבים בדיוק בגיל הזה, בזעקתם: לא.
וזה היה יום של חג.
כי מתוך אפר הדיכוי וההתרגלות והויתור וצמצום האני עלתה והצטללה אמירת הלא החזקה והזקופה.
שאין בה פשרה או קבלה.
לא, זועק כל אחד ואחד וכולם יחד.
לא.
ואני איתם, שם יחד, מרגישה בגוף את זכות הלא הזה, ואת צידקתו.
ובליבי זועקת עם כולם גם אני, לא.
לכו מכאן. לכו. לכו לביתכם.
לכו.

אבל גם יודעת בבגרותי האחרת, שמחר או אפילו כבר היום בלילה, יתחילו המעצרים.
שהם יכנסו למחנה בשעות הלילה, וידפקו על הדלתות עם קתות הרובים, או ישברו אותן.
ואם לא יבואו הלילה אז באחד מהלילות הבאים. והתינוקות יעשו במכנסיים, והאימהות תיזעקנה ותתחננה שלא יקחו את הילדים, והם יקחו, לרוב את הצעירים ביותר, שיודו בכל מה שיאמרו להם להודות עליו. באבנים שזרקו, או לא. ובמעשים אחרים. וישבו חודשים רבים בבית הסוהר שבהם ישאלו אותם על אחרים, האם עשו כך או כך, והם יאמרו לרוב מה שהחוקרים ירצו שיאמרו, גם לגבי אנשים שהם בכלל לא מכירים, כי אי אפשר לרוב אחרת. כי אין ברירה.
והם יצאו מבית הסוהר מי מהר ומי לא חבולים וכועסים ואבודים עוד יותר. והמסר ברור. אסור לסרב. אסור לומר לא. אסור לחיות. אסור ואסור ואסור. ודור חדש יגדל, ויזרוק אבנים על הכובש.
ואיך לא.

בקושי אפשר היה לראות משהו בגלל החושך היורד, ובגלל הגז.
הגוף והריאות שחורים מפיח מוזר.
פנים של אישה צעירה מפציעים מהמרפסת הסגורה שמעל לראשי. בואי תעלי, היא אומרת לי בקול נמהר. בבקשה, בואי, מצביעה על הכביש האפור מגז ועל החיילים הצולפים.
רוצה להציל אותי.
תודה, אני אומרת, אבוא בפעם אחרת. תודה. חושבת לעצמי שהיא הרי איננה מכירה אותי, ואני לא יודעת מה לעשות עם החום שמציף אותי ואסירות התודה.
ושוב מודה, והיא נבלעת בחזרה בבית המוגף.

קול של זכוכית נשברת נשמע. חיילים ירו על חלון. ועוד חלון.

פתאום מגיח פרמדיק מתוך החושך וקופץ מול קני החיילים כשידיו מורמות. אל תירו הוא צועק. יש פצוע. אל תירו.
ואז הגיעו כמה פרמדיקים נוספים וכולם יחד רצו במעלה הסימטה. לכיוון הבית שעליו עומדים החיילים אני חושבת, או בית לידו.
אחרי כמה רגעים ירדו הפרמדיקים עם אלונקה ועליה איש שנראה זקן, לבוש כותונת ורגליו רועדות ללא הפסקה. ולידו צועדת בצעדים מהירים מי שכניראה בת זוגו. מבוגרת גם כן. נושאת קביים שכניראה שלו.
הוא בן חמישים אמרו לי, נפצע בראש.
האמבולנס עם אורותיו המהבהבים הסתובב ונסע במהירות לכיוון רמאללה.

החושך כמעט לגמרי ירד. קול המואזין הבוקע נמזג באפור שכמעט הפך שחור.
קול יפה, חשבתי, נשמע של אישה למרות שזה לא הגיוני.

ואז החושך ירד לגמרי. שש ורבע. השירה של המואזין חדלה.
החיילים ירדו מהגג וחזרו למחסום.
והצעירים הסתובבו והלכו בחזרה הביתה. וגם אני.