|
רמדאן, עוד זמן של לא. לא לחיים, ולא לחופש ולא להיות בנאדם. ההתרות רק חושפות את המניעה הגורפת והאפריורית מפלסטינים את חייהם כמדיניות ושיטה.
ביום חמישי פירסמו שלטונות הכיבוש שגברים מגיל חמישים ונשים מגיל ארבעים וחמש יוכלו ללכת לתפילות באל אקצא, בימי השישי של הרמדאן. ביום שישי הראשון של החג נהרו פלסטינים מכל הגילים למחסום קלנדיה בדרכם לירושלים. מאות טרנזיטים ואוטובוסים. אנשים קמו מוקדם, חלקם בשלוש לפנות בוקר, והגיעו, לבושים במיטב הבגדים, בחום הכבד, ורובם סולקו ולא יכלו לעבור.
אני בן ארבעים ותשע ואחד עשר חודש. הם לא נותנים לי לעבור. משש בבוקר אני פה. בעוד חודש אני שווה להם? בעוד חודש אני בנאדם אחר? מה ההבדל? איזו מדינה זו. הם לא רוצים שלום.
אף אחד לא עובר. לחזור אחורה. אתם מבינים ערבית? לאוורע. מאות מצטופפים בתור הגברים. רוח מן הון, צורח החייל ודוחף איש מבולבל כניראה בגיל הלא נכון, שהושיט את תעודתו בתקווה. אמרתי לכו. לאן ילכו. הכל צפוף והדוק מכל צד. הרבה אנשים זקנים אוחזים ידיהם של ילדים קטנים. והחייל מגיע קרוב ודוחף. ושוב דוחף. ואין לאן ללכת אחורה. החזות נרתעים מידיו וחוזרים. בני זונה החייל ממלמל בינו לבינו, ועוזב. ושוב זורם התור.
צריך סדר, צורח חייל אחר בתור הנשים. בשבילכם צריך סדר. כמו עיזים אתן. וואחד וואחד אמרתי.
תחרים, תחרים לו את התעודה, אומר שוטר במדים כחולים לחייל. שוב תור הגברים. שיחפש אותה, ממשיך השוטר. שיתאמץ. והחייל מחרים אותה. לאדם שכל חטאו הוא שאינו בגיל הנכון ומבקש שוב ושוב להיכנס. לעשות תעודה חדשה לפלסטיני עולה מאות שקלים. להחרים תעודת זהות כעונש אסור על פי החוק. השוטר אוכף החוק מפר אותו. אלא שזה הכיבוש. אי הצדק הוא החוק היחיד כשמדובר בפלסטיני.
עוף מכאן, עוף.... והם נסוגים וחוזרים. ומראים תעודות. ואלה שעונים על הקריטריונים לרוב עוברים. ואלה שלא, לא. ולעיתים נאמר בבקשה כשמורים לזה או אחר לשוב ולעיתים רק תנועת יד קטנה.
עופו.... חורך קולו הניחר של החייל.
לתפישתו של פייצל ישנו רגש דתי צרוף בהליכה לאל אקצא. התפילה הזו של הרמדאן היא דבר מיוחד ולא דומה לאף יום אחר. ולא רק במובן הדתי הקשור לקוראן ולאיסלאם אלא שבדימוי הדתי הזה יש חיבור לצדק ולחופש. החובה להתפלל והחובה לקבל חופש הם אחד. ומהמקום הזה של החיבור, הוא מנתח, ישנה התקווה והתביעה לחופש. ולכן מגיעים אנשים שאינם בקריטריונים של הצבא בתקווה לעבור, הוא חושב, גם בגלל זה.
עוד סיבה לדעתו לזה שבאים למרות האיסורים הידועים, וכנגד כל הסיכויים כביכול, היא גם כי האחד איננו לבד וישנו הכוח של הקולקטיב. הכוח האישי ששואב כוח מזה שיש רבים ולכולם אותה תשוקה ורצון. וכל אחד מחזק כך את האחר. שלא כבימים רגילים שצרותיו של אדם הן אינדיבידואליות. גם זה.
וכמובן גם יש פחות פחד מהחיילים מבימים רגילים כי הם יודעים שרמדאן מתקיים לעיני מצלמות.
עוד דבר שאנשים חושבים, הוא מסביר, הוא שברור שישראל לא רוצה שהפלסטינים יעבדו לפרנסתם. כל כך הרבה מאמץ נעשה כנגד מחפשי עבודה. וכל חיפוש עבודה נגמר בבית סוהר או לחץ לשתף פעולה, ונראה, שחיפוש עבודה הוא הדבר הנורא מבחינת ישראל. אבל הרי ברור לכל שהם לא באים לעבוד ביום כזה אלא למטרה אחרת. ולכן אולי יוכלו להיכנס הם מקווים.
ויש גם את הצעירים מאוד, אלה שעוד לא בני שמונה עשרה, שלהם זה יום של תקווה. רובם מעולם לא היו בירושלים, הכל כך קרובה פיסית וכל כך רחוקה. והכוח לקוות להיכנס אליה מסחרר את החושים. שום דבר לא יעצור אותם מלנסות.
לחיילים נאמרים כל מיני דברים כדי לחזק אותם בכוחם למנוע, הוא מספר. למשל ישנם חיילים, דווקא בדרגות גבוהות, שאומרים שההקצבה של מספר מסויים של נכנסים היא לטובת הפלסטינים. כמו אין מקום בכל מקום. כמו זה בשבילם שרק מעט יכולים להיכנס. אלא שהרי זה אבסורד אומר פייצל. היהודי יודע טוב יותר מהפלסטיני מה טוב לפלסטיני?
איש מבוגר עיוור עם מלווה מגיעים לחייל. הוא עיוור אומר המלווה. באמת? אומר החייל בחוסר אמון מהתל. אני עיוור אומר האיש. אז תן לי תעודה של נכה, אומר החייל ומרים את ידו ובודק אם העיוור רואה. אין לי, אומר העיוור שלא רואה דבר. לזיין הוא יודע מלמל חייל אחר מאחוריהם. חייל אחר רואה מה שקורה ואומר לחייל המהתל בעיוור, זה זקן, תן לו לעבור. והם עוברים. העיוור ומלווהו.
הרבה לובשים בגדים חדשים. חולצות במכנסיים. מטפחות חדשות, שמלות רקומות. הגוף קדימה. העיניים נוצצות. מביטות לאופק. מגיעים בהליכה מהירה. שהופכת לריצה. אחרי המכשול הראשון שוב רצים. למכשול השלישי. איש זקן וגיבן עם מקל. נחוש. כמעט רץ. עם ברק בעיניים. האם זו התפילה? האם זה הרגש הדתי? האם זו דבקות הפולחן?
פייצל ניגש לחייל שבדיוק התפלל ואמר לו אתה דתי וזה טוב ואתה מאמין באלוהים ואף אחד לא מפריע לך להתפלל. אז למה תפריע אתה להתפלל? החייל סגר את הספר ושם בכיס. אם אתה עומד כאן אתה לא מאמין בשום דבר אמר לו פייצל. רוח מן הון אמר לו החייל. אני לא אלך להתפלל גם אם יכריחו אותי, זה לא אני, מסביר פייצל. אבל הוא שמאמין, לא מאמין. זה בנאדם שאין לו אלוהים. זה הכיבוש, הוא הוסיף.
נשאלת השאלה מדוע בכלל מקבלים פלסטינים כלשהם אישורים בימי השישי של הרמדאן, ולו גם במסורה. האם הפכו פחות מסוכנים ביום הזה? מדוע כדי להתפלל הם אינם מסוכנים וכדי לעבוד או לבקר הם כן? ואם קיבלו היום אישור, נשאלת השאלה, מדוע לא ביום אחר גם כן?
אולי כי בתקופה זו של הרמדאן עין העולם יותר מבימים אחרים מונחת על ישראל ונוהגיה. כי למרבה הצער גם העולם נפשו קהתה מול מעשי ההתעללות הממוסדת של ישראל ובמיוחד אחרי ימי הטבח בעזה שאחריו הרבה משיגרת הכיבוש והדיכוי נעשתה לא נראית מספיק. אבל ברמדאן חוזר העולם להביט. למה? מסיבות שאנחנו אישית לא מזדהות איתן. כי יש יחס יתר לחופש פולחן, הרבה יותר מלזכויות אדם בסיסיות אחרות. כמו זכות זאת חשובה מאחרות. אבל זה לנושא אחר. כזה העולם. למנוע פולחן מרעיש את העולם. וישראל נענית להנחה שזכות פולחן חשובה מזכות פרנסה או חיים או בריאות. ומנכסת את העין החיצונית הזו כדי להתהדר 'בהקלותיה'. אלא שדווקא כך מתגלה במערומי אכזריותה. כי אם נותנים - סימן שאפשר. והאמת המרה והכעורה נחשפת. שהחסימה והמניעה אינן על ביטחון ושההתעללות היא המטרה ולא התוצאה. כרצונם יטלו חופש וכרצונם יתנו חופש.
עוד ועוד אנשים מתדפקים על נקודות המניעה. מורשים בקפדנות מצמררת רק אלה שעונים על הקריטריונים. אישה בת ארבעים וארבע ושמונה חודשים אחורה. איש בן ארבעים ותשע וחצי אחורה. איש שלא 'עומד יפה' בתור, אחורה. כמה מאושרים המבוגרים, לרוב עם ילדים קטנים מרוגשים. לא מתעכבים על דחיפה פה או שם של חיילים. על הקול הרם האדנותי. לא מביטים על הרובים. לא פוחדים.
לאל אקצא. לאל אקצא.
למה הם באו למרות שידעו את 'החוקים'. אלה שאינם בגיל. הרי ידעו מראש שהם לא עונים על הקריטריונים שפורסמו. למה באו בכל זאת. הם שילמו כסף לתחבורה שלרוב זה לא דבר של מה בכך. האם חשבו שיוכלו להיכנס למרות החוקים. חלק בודאי כך חשבו. זה חג דתי, אמרו לעצמם, אולי יתנו בכל זאת, התיקווה משרטטת את אפשרויות המציאות מחדש.
אבל הרוב, אני חושבת, באו, כי ממעמקים עלה והציף ה'לא'. לא לכיבוש. ולדיכוי. ולאי הצדק. לא להרעבה, ולגזלת האדמות, ולטרור הממוסד. הלא העמוק והזקוף מבכל ימות השנה. לא ייתכן שאי אפשר לעבור, אמר ה'לא' הזה. לא כי אני טוב, ותיקי נקי, וכי אני זקן, וכי אני גוסס, אלא כי אני אדם. כי אין סיבה שלא.
כדי לחוש אדם הם באו. כי הם בני אדם.
זעקה זקופה זו לא נשמעת לרוב בימים רגילים. החיים תחת דיכוי יום יומי ומאבק על הקיום גורמים לזה שלא כל רגע ורגע אפשר להתקומם. כי הכוחות יישחקו. כי יש לשרוד. ויש לרוב גם משפחה. כי אין זמן. ופנאי. כי לפסוע בינות לנתיבי ההתעללות של המדיניות הישראלית שואב את כל הכוחות. וכי ההתקוממות האקזיסטנציאליסטית הזו מתאימה לבעלי חופש, וזכויות, ולא למי שנלחמים על חייהם. אבל ברמדאן כאמור ישנה הזדקפות רעננה וחדשה מתוך עייפות החיים תחת מגף הדיכוי. והתעצמות המרחב הנפשי שאין בו הסתגלות או קבלה או התרגלות. ברמדאן עולה הסירוב. הסירוב להיות מסורבים. ומתוך המקום הנפשי הזה הם באו בהמוניהם, צעירים, ולבושים יפה, ומוארים בתיקווה, וסולקו באכזריות.
אל אקצא אם כן הוא מושא והוא גם סמל. לשם מופנות כל התיקוות. וכל הכעס. וכל המאוויים לחיים. אל אקצא. ומעבר לדתיות הבאמת עמוקה והרווחת שמפעילה את קיום המצווה הזו עולה וגואה תחושת האדם, המציפה מצד לצד, ואת הפנים, ואת השרירים, ואת ידיעת הצדק, ואת אמירת ה'לא'.
לא, אומר בן הארבעים ובן השלושים ובת העשרים, לא יתכן שאני טוב ושלא יתנו לי לחיות.
ביום הזה אם כן זועקים הפלסטינים את זכותם. ואת צידקתם. ואת מאוויהם. לא עוד ממקום של חוסר ברירה. לא מהמקום שאימהות סוחבות את ילדיהן על ידיהן למחסום ומתחננות למרות האיסורים, וכנגד כל הסיכויים להגיע לבית החולים, כי אין להן ברירה. אלא ממקום שיש בו ברירה. אפשר גם לא ללכת להתפלל, ובכל זאת אין סיבה שלא. אין צדק או זכות שלא. לא עוד אני זקן ואני נקי ואני חולה, אלא למה לא. ואין שום סיבה שלא. ולא ייתכן שלא. ממקום עמוק וזקוף ומוחלט. שאומר לא ל'לא'. ממקום שהוא כולו יופי. ככה אנחנו מבינות את זה. זה מה שראינו.
והיופי שנוצץ בעיניים, יופי הרמדאן, איננו יופי הדתיות, אלא יופי פראות זקיפות הקומה.
|
||||
|
|||||
|
Aya Kaniuk
and Tamar Goldschmidt. Qalandiya Checkpoint. 28.8.2009 |
|