עופו מכאן. דו"ח מיום שישי הראשון בחודש הרמדאן . מחסום קלנדיה.

 

רמדאן, עוד זמן של לא. לא לחיים, ולא לחופש ולא להיות בנאדם. ההתרות רק חושפות את המניעה הגורפת והאפריורית מפלסטינים את חייהם כמדיניות ושיטה.

ביום חמישי פירסמו שלטונות הכיבוש שגברים מגיל חמישים ונשים מגיל ארבעים וחמש יוכלו ללכת לתפילות באל אקצא, בימי השישי של הרמדאן.

ביום שישי הראשון של החג נהרו פלסטינים מכל הגילים למחסום קלנדיה בדרכם לירושלים. מאות טרנזיטים ואוטובוסים. אנשים קמו מוקדם, חלקם בשלוש לפנות בוקר, והגיעו, לבושים במיטב הבגדים, בחום הכבד, ורובם סולקו ולא יכלו לעבור.

אני בן ארבעים ותשע ואחד עשר חודש. הם לא נותנים לי לעבור. משש בבוקר אני פה. בעוד חודש אני שווה להם? בעוד חודש אני בנאדם אחר? מה ההבדל?

איזו מדינה זו. הם לא רוצים שלום.

אף אחד לא עובר. לחזור אחורה. אתם מבינים ערבית? לאוורע. מאות מצטופפים בתור הגברים. רוח מן הון, צורח החייל ודוחף איש מבולבל כניראה בגיל הלא נכון, שהושיט את תעודתו בתקווה. אמרתי לכו.

לאן ילכו. הכל צפוף והדוק מכל צד. הרבה אנשים זקנים אוחזים ידיהם של ילדים קטנים.

והחייל מגיע קרוב ודוחף. ושוב דוחף. ואין לאן ללכת אחורה. החזות נרתעים מידיו וחוזרים. בני זונה החייל ממלמל בינו לבינו, ועוזב. ושוב זורם התור.

צריך סדר, צורח חייל אחר בתור הנשים. בשבילכם צריך סדר. כמו עיזים אתן. וואחד וואחד אמרתי.

תחרים, תחרים לו את התעודה, אומר שוטר במדים כחולים לחייל. שוב תור הגברים. שיחפש אותה, ממשיך השוטר. שיתאמץ. והחייל מחרים אותה. לאדם שכל חטאו הוא שאינו בגיל הנכון ומבקש שוב ושוב להיכנס.

לעשות תעודה חדשה לפלסטיני עולה מאות שקלים. להחרים תעודת זהות כעונש אסור על פי החוק.

השוטר אוכף החוק מפר אותו.

אלא שזה הכיבוש. אי הצדק הוא החוק היחיד כשמדובר בפלסטיני.

עוף מכאן, עוף.... והם נסוגים וחוזרים. ומראים תעודות. ואלה שעונים על הקריטריונים לרוב עוברים. ואלה שלא, לא. ולעיתים נאמר בבקשה כשמורים לזה או אחר לשוב ולעיתים רק תנועת יד קטנה.

עופו.... חורך קולו הניחר של החייל.

לתפישתו של פייצל ישנו רגש דתי צרוף בהליכה לאל אקצא. התפילה הזו של הרמדאן היא דבר מיוחד ולא דומה לאף יום אחר. ולא רק במובן הדתי הקשור לקוראן ולאיסלאם אלא שבדימוי הדתי הזה יש חיבור לצדק ולחופש. החובה להתפלל והחובה לקבל חופש הם אחד. ומהמקום הזה של החיבור, הוא מנתח, ישנה התקווה והתביעה לחופש. ולכן מגיעים אנשים שאינם בקריטריונים של הצבא בתקווה לעבור, הוא חושב, גם בגלל זה.

עוד סיבה לדעתו לזה שבאים למרות האיסורים הידועים, וכנגד כל הסיכויים כביכול, היא גם כי האחד איננו לבד וישנו הכוח של הקולקטיב. הכוח האישי ששואב כוח מזה שיש רבים ולכולם אותה תשוקה ורצון. וכל אחד מחזק כך את האחר. שלא כבימים רגילים שצרותיו של אדם הן אינדיבידואליות. גם זה.

וכמובן גם יש פחות פחד מהחיילים מבימים רגילים כי הם יודעים שרמדאן מתקיים לעיני מצלמות.

עוד דבר שאנשים חושבים, הוא מסביר, הוא שברור שישראל לא רוצה שהפלסטינים יעבדו לפרנסתם. כל כך הרבה מאמץ נעשה כנגד מחפשי עבודה. וכל חיפוש עבודה נגמר בבית סוהר או לחץ לשתף פעולה, ונראה, שחיפוש עבודה הוא הדבר הנורא מבחינת ישראל. אבל הרי ברור לכל שהם לא באים לעבוד ביום כזה אלא למטרה אחרת. ולכן אולי יוכלו להיכנס הם מקווים.  

ויש גם את הצעירים מאוד, אלה שעוד לא בני שמונה עשרה, שלהם זה יום של תקווה. רובם מעולם לא היו בירושלים, הכל כך קרובה פיסית וכל כך רחוקה. והכוח לקוות להיכנס אליה מסחרר את החושים. שום דבר לא יעצור אותם מלנסות.

לחיילים נאמרים כל מיני דברים כדי לחזק אותם בכוחם למנוע, הוא מספר. למשל ישנם חיילים, דווקא בדרגות גבוהות, שאומרים שההקצבה של מספר מסויים של נכנסים היא לטובת הפלסטינים. כמו אין מקום בכל מקום. כמו זה בשבילם שרק מעט יכולים להיכנס. אלא שהרי זה אבסורד אומר פייצל. היהודי יודע טוב יותר מהפלסטיני מה טוב לפלסטיני?

איש מבוגר עיוור עם מלווה מגיעים לחייל. הוא עיוור אומר המלווה. באמת? אומר החייל בחוסר אמון מהתל. אני עיוור אומר האיש. אז תן לי תעודה של נכה, אומר החייל ומרים את ידו ובודק אם העיוור רואה. אין לי, אומר העיוור שלא רואה דבר.

לזיין הוא יודע מלמל חייל אחר מאחוריהם.

חייל אחר רואה מה שקורה ואומר לחייל המהתל בעיוור, זה זקן, תן לו לעבור. והם עוברים. העיוור ומלווהו.

הרבה לובשים בגדים חדשים. חולצות במכנסיים. מטפחות חדשות, שמלות רקומות. הגוף קדימה. העיניים נוצצות. מביטות לאופק. מגיעים בהליכה מהירה. שהופכת לריצה. אחרי המכשול הראשון שוב רצים. למכשול השלישי. איש זקן וגיבן עם מקל. נחוש. כמעט רץ. עם ברק בעיניים.

האם זו התפילה?

האם זה הרגש הדתי?

האם זו דבקות הפולחן?

פייצל ניגש לחייל שבדיוק התפלל ואמר לו אתה דתי וזה טוב ואתה מאמין באלוהים ואף אחד לא מפריע לך להתפלל. אז למה תפריע אתה להתפלל?

החייל סגר את הספר ושם בכיס.

אם אתה עומד כאן אתה לא מאמין בשום דבר אמר לו פייצל.

רוח מן הון אמר לו החייל.

אני לא אלך להתפלל גם אם יכריחו אותי, זה לא אני, מסביר פייצל. אבל הוא שמאמין, לא מאמין.

זה בנאדם שאין לו אלוהים.

זה הכיבוש, הוא הוסיף.  

נשאלת השאלה מדוע בכלל מקבלים פלסטינים כלשהם אישורים בימי השישי של הרמדאן, ולו גם במסורה.

האם הפכו פחות מסוכנים ביום הזה? מדוע כדי להתפלל הם אינם מסוכנים וכדי לעבוד או לבקר הם כן?

ואם קיבלו היום אישור, נשאלת השאלה, מדוע לא ביום אחר גם כן?

אולי כי בתקופה זו של הרמדאן עין העולם יותר מבימים אחרים מונחת על ישראל ונוהגיה.

כי למרבה הצער גם העולם נפשו קהתה מול מעשי ההתעללות הממוסדת של ישראל ובמיוחד אחרי ימי הטבח בעזה שאחריו הרבה משיגרת הכיבוש והדיכוי  נעשתה לא נראית מספיק.

אבל ברמדאן חוזר העולם להביט.

למה? מסיבות שאנחנו אישית לא מזדהות איתן. כי יש יחס יתר לחופש פולחן, הרבה יותר מלזכויות אדם בסיסיות אחרות. כמו זכות זאת חשובה מאחרות. אבל זה לנושא אחר. כזה העולם.

למנוע פולחן מרעיש את העולם.

וישראל נענית להנחה שזכות פולחן חשובה מזכות פרנסה או חיים או בריאות. ומנכסת את העין החיצונית הזו כדי להתהדר 'בהקלותיה'.

אלא שדווקא כך מתגלה במערומי אכזריותה. כי אם נותנים - סימן שאפשר. והאמת המרה והכעורה נחשפת. שהחסימה והמניעה אינן על ביטחון ושההתעללות היא המטרה ולא התוצאה.

כרצונם יטלו חופש וכרצונם יתנו חופש.

עוד ועוד אנשים מתדפקים על נקודות המניעה. מורשים בקפדנות מצמררת רק אלה שעונים על הקריטריונים. אישה בת ארבעים וארבע ושמונה חודשים אחורה. איש בן ארבעים ותשע וחצי אחורה. איש שלא 'עומד יפה' בתור, אחורה. כמה מאושרים המבוגרים, לרוב עם ילדים קטנים מרוגשים. לא מתעכבים על דחיפה פה או שם של חיילים. על הקול הרם האדנותי. לא מביטים על הרובים. לא פוחדים.

לאל אקצא. לאל אקצא.

למה הם באו למרות שידעו את 'החוקים'. אלה שאינם בגיל. הרי ידעו מראש שהם לא עונים על הקריטריונים שפורסמו. למה באו בכל זאת. הם שילמו כסף לתחבורה שלרוב זה לא דבר של מה בכך.

האם חשבו שיוכלו להיכנס למרות החוקים. חלק בודאי כך חשבו. זה חג דתי, אמרו לעצמם, אולי יתנו בכל זאת, התיקווה משרטטת את אפשרויות המציאות מחדש.

אבל הרוב, אני חושבת, באו, כי ממעמקים עלה והציף ה'לא'.

לא לכיבוש. ולדיכוי. ולאי הצדק.

לא להרעבה, ולגזלת האדמות, ולטרור הממוסד.

הלא העמוק והזקוף מבכל ימות השנה.

לא ייתכן שאי אפשר לעבור, אמר ה'לא' הזה.

לא כי אני טוב, ותיקי נקי, וכי אני זקן, וכי אני גוסס, אלא כי אני אדם. כי אין סיבה שלא.

כדי לחוש אדם הם באו. כי הם בני אדם.

זעקה זקופה זו לא נשמעת לרוב בימים רגילים. החיים תחת דיכוי יום יומי ומאבק על הקיום גורמים לזה שלא כל רגע ורגע אפשר להתקומם. כי הכוחות יישחקו. כי יש לשרוד. ויש לרוב גם משפחה. כי אין זמן. ופנאי. כי לפסוע בינות לנתיבי ההתעללות של המדיניות הישראלית שואב את כל הכוחות. וכי ההתקוממות האקזיסטנציאליסטית הזו מתאימה לבעלי חופש, וזכויות, ולא למי שנלחמים על חייהם.

אבל ברמדאן כאמור ישנה הזדקפות רעננה וחדשה מתוך עייפות החיים תחת מגף הדיכוי. והתעצמות המרחב הנפשי שאין בו הסתגלות או קבלה או התרגלות.

ברמדאן עולה הסירוב. הסירוב להיות מסורבים.

ומתוך המקום הנפשי הזה הם באו בהמוניהם, צעירים, ולבושים יפה, ומוארים בתיקווה, וסולקו באכזריות.

אל אקצא אם כן הוא מושא והוא גם סמל.

לשם מופנות כל התיקוות. וכל הכעס. וכל המאוויים לחיים.

אל אקצא.

ומעבר לדתיות הבאמת עמוקה והרווחת שמפעילה את קיום המצווה הזו עולה וגואה תחושת האדם, המציפה מצד לצד, ואת הפנים, ואת השרירים, ואת ידיעת הצדק, ואת אמירת ה'לא'.

לא, אומר בן הארבעים ובן השלושים ובת העשרים, לא יתכן שאני טוב ושלא יתנו לי לחיות.

ביום הזה אם כן זועקים הפלסטינים את זכותם. ואת צידקתם. ואת מאוויהם. לא עוד ממקום של חוסר ברירה.

לא מהמקום שאימהות סוחבות את ילדיהן על ידיהן למחסום ומתחננות למרות האיסורים, וכנגד כל הסיכויים להגיע לבית החולים, כי אין להן ברירה.

אלא ממקום שיש בו ברירה.

אפשר גם לא ללכת להתפלל, ובכל זאת אין סיבה שלא.

אין צדק או זכות שלא.

לא עוד אני זקן ואני נקי ואני חולה, אלא למה לא. ואין שום סיבה שלא. ולא ייתכן שלא.

ממקום עמוק וזקוף ומוחלט.

שאומר לא ל'לא'.

ממקום שהוא כולו יופי.

ככה אנחנו מבינות את זה. זה מה שראינו.

והיופי שנוצץ בעיניים, יופי הרמדאן, איננו יופי הדתיות, אלא יופי פראות זקיפות הקומה.

 

איה קניוק ותמר גולדשמיד. מחסום קלנדיה. 28 באוגוסט 2009.

The first Friday of Ramadan. A report. Qalandiya Checkpoint.

Ramadan, another NO time – no to life, no to freedom, no to being human. The permissions granted only expose the usual sweeping, a-priori denying Palestinians their lives as a policy, as a method.

On Thursday the Occupation authorities announced that men over 50 and women over 45 years of age would be permitted to attend the Friday prayers at Al Aqsa Mosque during the month of Ramadan.
On the first Friday of this festive month, Palestinian of all ages flocked to Qalandiya checkpoint on their way to Jerusalem. Hundreds of transits and buses. People got up at the crack of dawn, some at 3 a.m., and arrived, dressed in their holiday best in the scorching heat, and most of them were waved back and not allowed passage.

I am 49 years and 11 months. They’re not letting me through. I’ve been here since 6 o’clock in the morning. In one month from now I’ll be good enough for them? Will I be a different person one month from now? What’s the difference?
What kind of a state is this. They don’t want peace.

No one gets through. Get back. You understand Arabic? Get back!! Hundreds crowed in the men’s waiting lines. Get out of here!!! the soldier screams and pushes a confused man, apparently not of the right age, who hopefully handed his ID. I told you to get out of here!
Where will they go? The crowding is total and dense on every side. Many elderly people are holding on to the hands of little children.
And the soldier comes close and pushes. And pushes again. And there’s nowhere to get back to. Chests cringe at his touch and recede. Sons of bitches the soldier mutters to himself, and leaves. And the crowd streams on again.

There must be order, another soldier screams at the women’s line. For you there must be order. You’re like goats. One by one, I said.

Take it, take his ID from him, a blue-uniformed (civilian) policeman tells a soldier. At the men’s line again. Let him look for it the policeman continues. Let him sweat. And the soldier takes it. From a man whose sole crime is that he is not the right age and asks again and again to be let through. Getting a new ID issued costs a Palestinian hundreds of shekels. Taking away an ID as a punitive measure is a violation of the law. The law enforcing officer is violating the law.
But such is Occupation. Injustice is the only law when a Palestinian is concerned.

Split! Get going… and they retreat and return. And show their IDs. And those who fit the criteria usually get through. And those who don’t, don’t. and sometimes one is sent back with an ‘if you please’ and sometimes just with a minute gesture.

Split… the soldier scathes hoarsely.

Faisal experiences a purely religious feeling about going to Al Aqsa. This Ramadan prayer is special and unlike any other day. And not only in the religious sense connected to the Kur’an and Islam but rather in that this religious image is linked to justice and freedom. The duty to pray and the duty to receive freedom are one. And from this point of connection, he figures, arise the hope and the demand for freedom. And that is why people arrive at the checkpoint although they do not fit the army’s criteria, hoping to get through. So he thinks. Because of this, too.

Another reason he assumes for people coming in spite of the familiar restrictions and against all odds as it were, is that one is not alone – there is the power of the collective. The personal power that draws power from the fact that they are many and they all have the same desire and will. And each thus empowers the other. Unlike normal days when one’s troubles are merely one’s own. This, too.

And of course there is less fear from the soldiers than on normal days because they know that Ramadan is closely followed by cameras.

Another thought people have, he explains, is that obviously Israel does not want Palestinians to work for a living. So much effort is made against people seeking work. And every search for employment ends up in prison or pressure to collaborate with the Occupation forces, and it seems that as far as Israel is concerned seeking work is the worst possible thing. But it’s obvious to anyone that on such a day they do not come to search for work but for another purpose. And that’s why they hope they might be allowed in.

And there are the very young, too, not yet eighteen, for whom this is a day of hope. Most of them have never been to Jerusalem, so physically close yet so far away. And the power of hoping to enter it is intoxicating. Nothing will stop them from trying.

The soldiers are told all sorts of things to make them stronger in their ability to prevent, he says. For example, there are soldiers – higher ranking ones – who say that the quota of entries is for the good of the Palestinians. As if there is not enough room everywhere. As if it is in their own interest that only few would enter. But this is absurd, Faisal says. The Jew knows better than the Palestinian what’s good for the Palestinian?

A blind old man with his escort approach the soldier. He is blind, the escort says. Really? the soldier in amused distrust. I am blind, the man says. Then show me a disability document, replies the soldier and raises his hand to check the man’s eye sight. I don’t have one, says the blind man who sees nothing.
But he knows how to fuck, another soldier mutters behind them.

Another soldier sees what’s happening and says to the soldier who teased the man: he’s old, let him through. And they get through. The blind man and his escort.

Many wear new clothes. Shirts tucked into trousers. New head scarves, embroidered dresses. Bodies straining forward. Eyes sparkling. Gazing at the horizon. They arrive at a brisk pace. That turns into a run. After the first hurdle they run again. Onto the third obstacle. An old hunch-back with a cane. Determined. Nearly running. His eyes sparkling.
Is it the prayer?
Is it the religious feeling?
Is it ritual devotion?

Faisal approaches a soldier that was just praying and says to him, you’re religious and that’s fine for you believe in God and no one keeps you from praying. So why do you keep others from praying?
The soldier closed his prayer book and stuck it in his pocket.
If you stand here you don’t believe in anything, Faisal told him.
Go away, the soldier said.
I wouldn’t go pray even if I was forced, that’s not me, Faisal explains. But this guy, who believes, doesn’t really believe.
This guy has no God.
It’s the Occupation, he adds.

The question is why do Palestinians get any kind of permits issued for Ramadan Fridays, even within a limited quota. Have they become less dangerous on this day? Why are they not dangerous to be allowed to pray, and too dangerous to be allowed to work or visit? And if they were issued a permit today, why not on another day as well?

Perhaps because during Ramadan the eyes of the world are trained on Israel and its conduct more than at any other time.
For unfortunately the world too has become numb to Israel’s institutionalized harassment, and especially so after the massacre in Gaza, when so much of the Occupation routine and oppression have lost their visibility.
But during Ramadan the world turns back and looks.
Why? For reasons that we do not identify with, personally. Because there is more respect for the freedom of worship, much more than for the other basic human rights. As if this right is more important than others. But that is another issue. That is the way of the world.
Denying worship outrages the world.
And Israel complies with the assumption that the right to worship is more important than the right to livelihood or life or health. And takes on this external eye to flaunt its ‘considerate measures’.
But this is exactly how its cruelty is fully exposed. Because if people are allowed in – then it is possible. And the bitter, ugly truth emerges: that prevention and blocking are not about security, and that harassment is the purpose and not the consequence.
Their whim and fancy determine whether they grant or deny freedom.

More and more people crowd at the prevention points. Only those fitting the criteria are sifted through with chilling pedantry. A woman who is 44 years and 8 months old is turned back. A man 49.5 years old is turned back. A man who did not ‘stand nicely in line’ is turned back. How happy the elderly are, mostly with young, thrilled children. They don’t make an issue of a soldier’s push and shove here and there. Of the loud, arrogant voice. They don’t look at the rifles. They are not afraid.

To Al Aqsa. To Al Aqsa.

Why did they come in spite of what they know about ‘the rules’? Those still too young. They knew they would not fit the criteria. And still they came. They spent money on transportation, which for most of them is no petty thing.
Did they suppose they would be able to enter in spite of the rules? Some of them must have thought so. It’s a religious holiday, they said to themselves. Perhaps the soldiers will allow it anyway, hope delineating possible reality a-fresh.

But the most, I think, came because from the depths – the 'No' arose and flooded them.
No to Occupation, no to oppression. No to injustice.
No to starvation, to landgrab, to institutionalized terrorism.
The deep, erect no of all the days of the year.
Impossible that passage will be denied said this ‘no’.
Not because I am good, and my record is clean, and because I am old, and because I am dying, but because I am human. Because there is no reason not to allow me through.

They came in order to feel human. Because they are human.

This erect outcry is not usually heard, on normal days. Life under daily oppression and the struggle for existence make it impossible to rebel every minute of every day. Because one’s strength would erode. Because one must survive. And most have families, too. Because there is no time. Leisure time. Because stepping between the harassment tracks of Israeli policy drains all their strength. And because this existential rebellion befits the free, the privileged. Not those who fight for their lives.
But in Ramadan there is a new, fresh uprightness out of life’s fatigue under the boots of oppression. And an empowerment of mental space that contains no adjusting or acceptance or habituation.
In Ramadan refusal emerges. The refusal to be refused.
And from this mental place, they come crowding: young, well-dressed, lit up with hope, and cruelly chased away.

Al Aqsa, then, is an object and a symbol as well.
That is where all hopes are directed. And all the anger. And all life’s desires.
Al Aqsa.
And beyond the really profound religiosity that commonly motivates this ritual, arises and waxes the human feeling, flooding one’s whole body, one’s face, one’s muscles, one’s knowledge of justice, and saying No.

No, says the 40-year old man and the 30-year old man and the 20-year woman. This is impossible – that I am good and not allowed to live.

On this day, then, the Palestinians cry out their right. And their just rightness. And their heart’s desires. No longer from a place of helplessness. Not from the place where mothers carry their children in their arms to the checkpoint and beg in spite of all the restrictions, against all odds, to reach the hospital. For they have no choice.
But from a place of choice.
One can also choose not to go to prayer, and still there is no reason not to.
Not justice nor the right not to.
No longer because I’m old and I’m clean and I’m ill, but because why not and because there’s no reason not to, and there could be no reason not to.
From a deep, upright and absolute place.
That says No to 'no'.
From a place that is all beauty.
That is how we understand it. This is what we saw.

And the beauty that makes the eyes sparkle, the beauty of Ramadan, is not the beauty of religiosity, but the beauty of wild uprightness.
 

Aya Kaniuk and Tamar Goldschmidt. Qalandiya Checkpoint. 28.8.2009
Translated by Tal Haran.