זהו רישום עקרוני של פסי רכבת בפרספקטיבה. הפס המייצג אדן, המרוחק יותר לפי חוקי הפרספקטיבה, או העליון באיור, נראה לעין המתבונן ארוך יותר מהקרוב, אבל אם נמדוד אותם ניווכח שהם שווים.

מדוע?

הפרספקטיבה ניבנתה מהידיעה שככל שדברים מתרחקים, הם מטילים דגם קטן יותר על הרישתית. אז אילו גודלם של הקווים במציאות היה שווה, על הרחוק מהעין היה להיתקצר. אם כן, אורכם השווה של הקווים במסגרת חוקי הפרספקטיבה מעיד שהרחוק למעשה ארוך יותר.

אבל מה שמדהים הוא שלא רק לפי עקרונות מופשטים הקו המרוחק מייצג אדן רחב יותר, אלא שאנו רואים ממש בחושינו את המרוחק כארוך יותר למרות שהם שווים. זה כמו שאנו רואים לא את מה 'שקיים' ממש מולנו, אלא את מה שצריך להיראות. במילים אחרות הטלנו על המציאות את דגם המציאות שבתוכנו, וראינו אותו כמו הוא קיים שם כשלעצמו.  

מי שמקיימים את מלאכת האופל הם בחורים ובחורות רגילים. הם ילדי השכן. הם מי שלמדו איתי בכיתה ובניהם אחריהם. מעשה האופל איננו היוצא מן הכלל, איננו מחוץ לאנושיות, אלא בתוכה. מי שיורה בילד שזרק אבנים רק כי הוא בן לעם אחר, ומונע מאישה החולה בסכרת להגיע לבית החולים בעיר השניה רק כי אמרו לו שהיום אסור למי שתעודת הזהות שלו מעיר מסוימת לעבור, ויורה באדם שמישהו סימן כמטרה ולוחץ על ההדק, ועוצר ילדים בני שלוש עשרה באמצע הלילה, ושובר את חלונות הבית, ואת הקיר, הם אנשים רגילים. הם בניהן של אחי ואחיותי והם בניי האפשריים. הם כל אדם. כמו אחרים הם נולדים לתוך שבילי תרבות ושפה והולכים והולכות בהם לרוב רק כי השבילים היו שם קודם. כך הם לומדים שהם בנים או בנות ומה ללבוש ואיך לחשוב על דברים ומה טוב ומה רע. כך גם הם לומדים שמושג האדם הפרוטוטיפי, דהיינו האדם במצבו הגולמי, הוא זכר, ושבן זוג הוא בעל, מלשון בעלות, וללכת לצבא זה כמו טבע הדברים. הצבא איננו נתפש כפעולה, אלא כדבר טבעי כמו לנשום, כמו להיות אדם שלם. להיות ישראלי יהודי וללכת לצבא נתפשים כדבר אחד, כביכול, ואי אפשר אחרת. התרבות עוטפת את מרחב השיח בקלישאות לשון אותם הם מצטטים. אני הולך לתרום אומר הקרנפון הצעיר עם העגיל והמכנסיים המוצמדים לאמצע ישבנו ותחתוניו הבולטים החוצה במתכוון כמיטב האופנה, ועם נעלי המותג האחרון, מלא שיש נעורים עדרי סטנדרטי, שאיננו רע או טוב יותר מאחרים, ורוצה להיות בסיירת כי זה הכי אין, והכי גברי, והכי הכי שבהכי, כדי להקריב למען הוא אומר, ומשכלל שריריו, ובוער בערגת המדים, מדי השייכות הנחשבת.

האם זה טקס ההתבגרות הישראלי? טקס החניכה? ההשתייכות?

על פי החוק

הודו. עד בערך 1880. אלמנה אמורה היתה לשרוף את עצמה באש השורפת את גופת בעלה המת. מי שלא רצתה נדחפה בכוח. לרוב. בשם החוק.
 

התכתבות בין חייל בשרות מילואים שאכנה אותו ב', לבין דמות אקדמאית ידועה שלאחרונה צוטט כמקלל ומשמיץ את הקצין המפקד על פינוי היהודים שפלשו לבתים של פלסטינים בחברון, שיכונה א'.

פרופסור א' "הנכבד"

כנראה ששכחת מי מגן על המשפחה היקרה שלך שגרה בשטחים. אני, שמאלני גאה שמתנגד בכל תוקף להתנחלויות התגיסתי ב11 חודשים האחרונים ל78 ימי מילואים מתוכם 28 יום שירות בשטחים שאני מבצע כרגע. התיצבתי לשירות לא מתוך הסכמה עם מדיניות הממשלה אלא מתוך ציות לחוק במדינה דמוקרטית. שמעתי בבחילה הולכת וגוברת את הראיון איתך ברשת ב' ויש לי רק דבר אחד לומר לך. אמרת שאנחנו לא חיים במדינה דמוקרטית – במדינה בעלת משטר פשיסטי כמו שכינית את אנשי הצבא כבר מזמן היית מוצא את עצמך כפות במרתף חשוך אולם אני בטוח שאתה יושב בביתך הממוזג בעוד אני שומר עליך...

בוש לך!

ב'

ב' היקר

שרתתי בצנחים וביחידות פלס"ר שנים ארוכות. מגיל 17.5  עד 56 גם אני שמרתי עליך. מדוע זה מעניק לך זכות לגרש אותי מהבית?

יש חוק כבוד האדם וחירותו. חוק יסוד שאין פוגעים וכו' אם התקבל חוק כזה לגבי הגירוש האחרון?

זו כמובן לא התשובה ולא השאלה אבל בכל אופן שיהיה משהו.

בברכה

א'

לא'

אין שום קשר בין העובדה ששירתת בצבא (ע"פ חוק – לא התנדבת לכך) ובין התבטאויותיך המחרידות כנגד אנשים שממלאים את חובתם ע"פ חוק. אני לא משפטן ולא יודע אם עברת על החוק או לא, אני חושב שדיברת מתוך סערת רוחות ואם היית מתנצל על הדברים שאמרת שכוונו אישית כנגד אנשים ש"מבלים" יום ולילה בהגנה על המדינה, עליך ועל משפחתך אני הייתי מבין ללבך. כשנוח לך לקיים את החוק אתה מקיים אותו ונהנה מהגנתו אבל כאשר הוא פוגע בך אתה מתנגד לו באמצעים פסולים, ושוב, אני לא משפטן, אני אדם מן הישוב, עובד קשה לפרנסתי (שנפגעה קשה בגלל שרות המילואים הרב שאני עושה בזמן האחרון). הקללות שקיללת את הקצינים כוונו אלי ואל כל אחד ואחד במדינה שלובש מדים.

שאלת "האם התקבל חוק לגבי הגירוש מחברון"? אתה ומשפחתך בחרתם לגור באיזור בו קיים משטר צבאי לטוב ולרע. אני אישית הגנתי על מתנחלים והשתתפתי בהריסת בתי ערבים לא מתוך בחירה אישית שלי, אלא ממתוך ציות לצו צבאי שקיבל תוקף חוקי מהממשלה. כשהיה לך נוח עם פקודות הצבא שנתנו לך הגנה תוך פגיעה בערבים (אני יודע שאתה לא מחשיב אותם כבני אדם אבל מילא...) קיבלת אותם, אולם כאשר הצו הצבאי פוגע בך, כן, אני יודע שזה פוגע בך, אתה מסרב לציית להן...

אני לא מסכים עם כל חוקי הממשלה שלנו ולעיתים מתבייש במעשיה אבל אם כל אדם יחליט איזה חוק מתאים לו לקיים ואיזה לא, לא תהיה לנו מדינה בכלל.

אף אחד לא מחזיק אותך במדינה בכוח, אם כ"כ לא טוב לך פה אתה מוזמן לקום וללכת אבל כל עוד אתה פה אתה (ואני) חייבים לקיים את חוקי המדינה.

ב'

לדעת הנרי דויד ת'ורו (1862-1817), אי-ציות אזרחי הוא הכרח בל יגונה ואופציה ציבורית לגיטימית וראויה הנגזרת מתוך מחויבות לדמוקרטיה מהותית בעלת ממד ערכי. האופציה של אי-ציות אזרחי מצביעה על הסתירה המהותית בין דמוקרטיה המחויבת לחירות האדם ולזכויותיו הבסיסיות לבין אימפריאליזם הפוגע בחירויות ובזכויות אלה ולכן אינו לגיטימי בחברה דמוקרטית; כל זאת אף על פי שרוב הציבור, בהכרעה דמוקרטית פרוצדורלית, תומך באימפריאליזם כאקט של פטריוטיות. אי לכך, כשנוצרת סתירה בין הממד המהותי-ערכי של הדמוקרטיה כאורח חיים לבין הממד הפרוצדורלי-טכני של הדמוקרטיה כשיטה לקבלת החלטות ללא אלימות, על האזרח הדמוקרטי להעדיף את המהות על הפרוצדורה – עליו לשבור את חוקי המשחק תוך נכונות לשלם על כך מחיר.


שאלה שהופנתה לישעיהו ליבוביץ בשנת 1985, ותשובתו.
 

בס"ד, ב' אדר תשמ"ה, 23.2.85
לכבוד פרופסור ליבוביץ
רציתי לשאול האם לדעת הפרופסור מותר להפר חוק במדינה דמוקרטית למען ערך, רעיון מסויים (זאת אני שואל בעקבות מאמר של הפרופסור שנתפרסם בהארץ "דרך הלאומיות אל החייתיות" בתאריך 5.10.84). בשאלה זו כוונתי בעיקר למפרי חוק ידועים – מסורבי המלחמה בלבנון מחד, ופעילי גוש אמונים מאידך – האם יש הבדל ביניהם? אם אפשר להציע לי חומר קריאה בנושא – אשמח.
בתודה מראש,
ש'
 

24.2.85
לש' שלום,
התשובה על שאלתך בדבר חובת הציות לחוקי המדינה כבר ניתנה באותו מאמר ב"הארץ", שאותו אתה מכיר ואותו אתה מזכיר. רק לגבי צו אלוהי (המצוות) קיימת חובה מוחלטת לציות. המדינה וממשלתה החוקית הן מוסדות אנושיים, הקיימים ומקויימים למען צרכים אינטרסים אנושיים, למען שלום האדם והעם. חשיבותם לאדם ולעם היא עצומה, ולכן לא יזלזל בהם האזרח הנבון ובעל המצפון. אבל בסופו-של-דבר אין המדינה אלא כלי, מכשיר ואמצעי לאדם ולעם, ואין היא בגדר ערך ותכלית. גם בדמוקרטיה זכותה וסמכותה של המדינה לחייב את אזרחיה היא מוגבלת, ולכן גם מוגבלת החובה המוסרית להישמע לחוקיה. חובה זו עומדת לביקורת הערכים העליונים של האדם. לפיכך תמצא בכל העמים והתרבויות מקרים שבהם דווקא טובי האזרחים הפרו את חוקי המדינה – לפעמים עד כדי מרד אלים. למשל, כל נביאי ישראל היו "בוגדים" במדינתם המרושעת ובמלכיה החוקיים. כל הטוען לחובת משמעת מוחלטת לצווי הממשלה החוקית טוען את הטענה שטען אדולף אייכמן להצדקתו.
אשר להשוואה בין מסורבי מלחמת הלבנון ובין פעילי גוש אמונים – הראשונים מפרים את חוקי המדינה למען האנושיות, ואילו האחרונים אינם מפירים חוקיה כלל אלא פועלים בחסותה ובתמיכתה למען החייתיות.  
בברכה, ישעיהו ליבוביץ
 

בסרט הבהלה לזהב של צ'ארלי צ'אפלין, חברו, מרוב רעב, רואה ומדמה את צ'ארלי צ'אפלין כתרנגול הודו ומתחיל לרדוף אחריו כדי לנסות לאכול אותו.

האינטרס והתשוקה קובעים איך יקרא את המציאות, איך ילוש אותה על פי צרכיו, על פי דמיונו, ומה תהיה המציאות אותה 'יראה'.

ב' הנכבד,

האם היית על פי חוק דוחף אלמנה לאש אם לא היתה רוצה מעצמה? האם היית במסגרת שלטון החוק בגרמניה ושרות החובה יורה ביהודי? מכה יהודי?

אתה מתהדר בזה שעל פי חוק הרסת בית של פלסטיני ושופט במובלע את זה שהיה מסרב גם אם בעיניו חוק זה פסול. בזה אתה מתהדר? על זה שהרסת בית של פלסטיני, שהחרבת עולמו של אחר, רק כי אמרו לך?

ואם היו אומרים לך לירות בו היית יורה בו? האם ירית בו? ומה אם היו אומרים לך לירות בביתו בת העשר, גם אז היית יורה? זה החוק, לא? זה ערך הדמוקרטיה שאתה כה מקדש, לציית למעשי הצבא לא חשוב איזו מדיניות הוא מייצג או מה הוא מקיים?  

האם לציית לחוק רק כי הוא שם, מחייב יותר ותובע יותר מממשות חייהם של האנשים שרמסת. שנכתשו תחת צייתנותך. כמה ילדים היו 'לערבי' אתה יודע?
אתה אומר לא בחרתי במעשיי, קיימתי את החוק. כן בחרת. בחרת לקיים את החוק. בזה בחרת. לא חשוב מה הוא. בחרת לשמור על מתנחלים בשעה שהם גוזלים חיי אחרים, כך אתה מספר. בשעה שבחייהם במקום הזה, גוזלים חיים מעם אחר. עליהם שמרת. בהתאם לחוק. ואם היו אונסים, גם אז היית שומר עליהם כדי שיאנסו בהצלחה ובביטחון?

מה ההבדל הגדול? 

מעוותת חברה שאיש כמוך הוא הגיבור שלה. 'יורה ומתבכיין', רומס וגאה, גוזל ומתהדר. מעוותת חברה שאיש כמוך יכול לומר כך עשיתי, ולחוש טוב עם עצמו. שמדבריו אפשר לגזור שלא כמו אחרים שהיו 'משתמטים' מלהרוס ביתם של פלסטינים במקרה הזה, שהיו 'משתמטים' מלשמור על מתנחלים בשעה שהם גוזלים אדמות פלסטינים ועוקרים עציהם ושבגללם כולאים פלסטינים במכלאות ומאחורי כבישים ליהודים בלבד על פי החוק, אתה שלא כמוהם כן צייתת. שלא כמו ה'משתמטים' מלשרת מדיניות לא משנה מה היא, רמסת בגאון וגאווה רכוש, והרעבת וגזלת ומכנה עצמך אדם ראוי. מכנה את בחירותיך מוסריות. יותר מאותו גזען ידוע אליו אתה מפנה את דבריך.

וכמה חדרים היו בבית שהרסת?

אילו אמרת, למרות שאמרו לי להרוס בית לא הרסתי. למרות שאמרו לי לשמור על הפושעים בזמן פישעם לא הסכמתי. אילו אמרת שלא רצית להשתתף בלכלוא עם אחר בגטאות רק כי הוא אחר. ולהגן על קלגסים ופושעים כנגד אחרים רק כי הם בני גזעך.

אילו אמרת.

ב 28.3.2003, ביום שישי בצהריים, היינו עדי דגן ואני ליד מחסום קלנדיה. ילדים פלסטינים ממחנה הפליטים היו על הגבעה וזרקו אבנים לעבר שדה הטרשים שמכונה עדיין שדה התעופה עטרות שליד המחסום. חיילים ישראלים החלו יורים עליהם תוך כדי זה שהם בורחים. עומר מטר בן הארבע עשרה נורה בכדור חי לצווארו מול עיננו, הוא גסס שבוע ומת.

עומר מטר נורה על פי החוק.

כתבה:  איה קניוק