מתחת לאף: דו"ח משולי כביש 443, 27 בספטמבר 2006, אחה"צ.  רותי ברקאי, תמי ברגר (מדווחת)

במשך שלוש שעות נצמדנו לחייל קוסטה. שיטתי, דייקן, יסודי, יעיל, מאופק, חרוץ. מזנק אל ארגז משאית לבדוק את תכולתו, רוכן מתחתיה, מציץ מתחת למושבים, מצווה על הנהגים לפתוח מכלים, ארגזים, קופסאות, תיקים, בודק את כל התעודות כולן, מראשונה עד אחרונה מול רשימה שמית מודפסת שהוא מחזיק בידו. הכל בעברית רצוצה שכולם הבינו היטב, גם כשאינם מבינים מילה. "תפתח ארגז זה, תוציא בקבוק, תפתח פקק, תריח, עכשיו תן להריח, סע". בעיניו החדות הוא צד עוד ממרחק את העוקפים בתור, וכשהם מגיעים אליו הוא מודיע להם בסיפוק לא מוסתר שראה אותם עוקפים, מחכה שיתוודו ואז מצווה עליהם לחזור לסוף התור. הם מכחישים תחילה, או מתחננים, אבל הוא לא מוותר. "פה יש סדר ולכן פה לא ידקרו חייל", מסביר הקצין הזוטר, האחראי על ארבעה חיילים בני 19, שמנהלים את חייהם של אלפי בני אדם. שניים-שלושה נהגים, שהרעב או התסכול או הזעם מביאים אותם לדהור קדימה למרות הצו - איזה אומץ! - נתפסים כמה דקות אחר כך בידי סיור שנע לו בכביש הפלסטיני הבלעדי הזה.
 
מחסום ג'יב נמצא על הכביש המחבר את מובלעת ביר נבאללה עם אזור רמאללה, כביש שנסלל לפני כשנה והוכרז בקול תרועה בלעדי לפלסטינים. הכביש אינו עובר סמוך להתנחלויות והוא דרך הכניסה והיציאה היחידה של תושבי המובלעת, הכוללת את העיירה ביר נבאללה ואת הכפרים ג'יב, ג'ודיירה ובית חנינא אל באלד. המחסום הוקם בככר, ממש מתחת לכביש 443, סמוך מאוד לכפר קלנדיה, שני קילומטרים צפונית לג'יב. בניית החומה (או הגדר) סביב המובלעת טרם הושלמה, רק חלקים ממנה הוקמו, אבל כל הדרכים המובילת אליה וממנה נחסמו בקוביות בטון ותלוליות עפר, באחרונה גם הכביש המוביל דרך הכפר קלנדיה מזרחה לכיוון מחסום קלנדיה. יצירת המובלעת נועדה לנתק את תושביה באופן סופי ומוחלט מירושלים ולהסיט את מרכז חייהם לרמאללה, כפי שנעשה בא-ראם. (אל המחסום אפשר להגיע במכונית, בדרך עפר שיוצאת מעט לפני נבי סמואל לכיוון ביר נבאללה. הפעם החנינו את המכונית בצד כביש 443 וירדנו אל המחסום ברגל, דרך שער של אתר הבניה (של חומת הכביש) בצדו הצפוני של הכביש).

אחר צהריים זה עמד, כמו בכל המחסומים בימים אלה, בסימן הרמדאן. לחץ הולך ומתגבר של הולכי רגל, וכאן בעיקר של מכוניות, להספיק להגיע הביתה לשבירת הצום. העצבנות של שעות אחר הצהריים המוקדמות נהפכה לקראת ערב לייאוש לאה. שעה וחצי, שעתיים, לפעמים יותר, בתור שלא נגמר גם עם שבירת הצום בשש ועשרה ומנה כשלושים מכוניות, שפירושו המתנה של ארבעים דקות לפחות. החיילים בדקו בדקדקנות כל מכונית כמעט, ולא פעם לקחו תעודות לבדיקה ממוחשבת, מעכבים את התור לעוד דקות ארוכות.

בבואנו פגשנו בחור, נהג טרנזיט, שנעצר כי שמו עלה באיזו רשימה, נכבל בידיו באזיקים הדוקים להחריד, ואולץ לעמוד בשמש ולהמתין. כעבור כשעה, אחרי שהסכימו להעביר אותו לצל אבל טרם החליטו אם להתיר מעט את האזיקים, שחררו אותו פתאום. "מה, הוא רוצה גם מפתח מכונית?" גיחך קוסטה כשהודיעו שהבחור משוחרר, והוציא את המפתח מכיסו. אחר כך הוא רשם את מספר המכונית של נהג שצפר לחברו שהמתין במחסום ונפנף לו לשלום, והטמין את הפתק בכיסו - מחר-מחרתיים הוא יצוד גם את החוצפן הזה - ואז סירב בכל תוקף לתת לנער בן 14 לעבור, כי שכח את תעודת הלידה (מקור בלבד) בבית, וסימן בקול רם את היונדאי שעקפה, וציווה על נהג משאית של מוצרי חלב לחזור כי עקף ("עבדתי בשטראוס, אני יודע שלא יקרה כלום לחלב"), ובדק עשרות תעודות ועוד עשרות, וניהל שיחות מתמשכות עם נהגים עוקפים שנלכדו, והניע מדי פעם את הצואר שלו שנתפס מהעבודה הקשה ונאנח, ואז פספס והודיע לנהג מונית (ממכרינו) שהוא עקף את התור ולא יוכל לעבור, למרות שלא עקף, והנהג יצא מגדרו מכעס - וגם אנחנו - וקוסטה שתק והסמיק והקצין הורה לו ללכת הצדה ולעשן סיגריה.

נעים סבר הקצין, והסכים עם רותי ש"אם אדם אחד אנס בתל אביב, לא עוצרים את כולם", אבל עיכב ובדק ושלח לאחור בדרכי נועם לא פחות מקוסטה זה, והוא הרי לא פחות ממנו בורג במנגנון הכיבוש (הפיכתו של האדם לבורג במנגנון היא מהותו של משטר טוטליטרי, מזכירה לנו ארנדט), מי שבחר לציית, פושע מלחמה, אמנם זוטר. הוא, והחייל האחר, הצלף, שלא הפסיק לחייך, והחייל דימה, שנראה כאילו כל תשוקתו ללכת משם, והחייל הרביעי, שענה לקצין שנזף בו, שהוא לא צריך בכלל לבדוק תעודות - הוא מריח אותם.