הם מרימים את החולצות, ואז סיבוב, ועוצרים את הנשימה. לעיתים הפה מתהדק, לעיתים מתהדק יותר, והדם נספג וממלא את עור הפנים הנבוכות, איש איש הם נחלצים מאחורי סורגים מתור צפוף ולחוץ שבו עמדו שעות, מניחים את חפציהם על שולחן מזוהם, לעיתים הם נסוגים ברגע הראשון, נרתעים, כי הם ראו מה קרה לזה שלפניהם, אבל חוזרים, מצייתים, כי חייל אחד מכוון עליהם את רובהו, והשני עם רשימת 'מבוקשים' של היום. ואז אחד החיילים, בכל פעם חייל אחר, שולח את ידיו ומפשפש, בחור אחר בחור, פנים חשוקות אחרי פנים חשוקות.
לעיתים כשהם יוצאים תוך כדי הכנסת החולצה והידוק החגורה והרוכסן הם מקללים קללה שאיש לא שומע.

זו לא בהכרח הגרועה בהתעללויות. יש גרועות ממנה. וזה נכון שגברים לא מרגישים מושפלים בהכרח מההכרח להתפשט ברבים. השפלה הרי לפני הכל היא בעיני המתבונן. ולא כל אחד מגיב דומה.

מחסום חווארה ככל המחסומים בגדה המערבית איננו ממוקם על הקו הירוק, איננו חוצה בין פלסטינים לישראלים אלא בין פלסטינים לפלסטינים, שכולם בלי יוצא מן הכלל אסורים במעבר, אלא אם הם עונים על קריטריונים, כאלה או אחרים, המשתנים, ואינם קבועים או הגיוניים, כשיטה.

הסיבה הרישמית של ישראל לקיומם של המחסומים היא ביטחון, טיעון שגם אילו היה נכון אי אפשר בשום פנים ואופן לקבל או להצדיק כשמדובר בענישה קולקטיבית חסרת הבחנה של עם שלם, מליוני בני אדם, אפריורי וללא תלות בהם כפרטים, במעשיהם, או במחיר האישי שהם משלמים.
אבל כמעט ואי אפשר להאמין לטיעון הזה כשמדובר במחסומים הממוקמים עמוק בלב אוכלוסיה פלסטינית, חוצים אותה ומבתרים אותה, ודוחסים אותה לתוך מובלעות קטנות ומבודדות, ללא רשות לנוע בין כפרים לערים ועל כבישים ובשום מקום, באכזריותם המובנית, המותרת, ובשיבוש הנורא והאימתני שהם מחוללים בכל חלק של חיי תושבים רגילים בדרכם לבית החולים לקבל אינפוזיה או לבית הספר או לבקר את האם הזקנה בכפר, וללויה או לקניות.

קשה אם כן שלא לחשוב שההשפלה וההתעללות הנגזרים מעצם המניעה מבני אדם להתקיים ולנוע במרחב חייהם, איננה התוצאה הבלתי נמנעת של מדיניות, אלא המטרה.

לאורך ההסטוריה, וברוב התרבויות והדתות, להשפיל אדם באופן אולטימטיבי היה במקומות שונים ובתקופות שונות להפשיט אותו בפומבי. כך בהסטוריה המערבית ובתוכה ועימה שלושת הדתות המונותאיסטיות.
לחדול לכבד את העירום של אדם מבוגר בפומבי, הוא לרוב סמל לזה שמי שכך עושים לו, כבר איננו אדם.

בשנת 1984 במחקה הכרונית הסגורה 6א' בבית החולים לחולי נפש אברבנאל, אנשים נדרשו להתפשט עירומים.
במחלקה כרונית בשונה מזו שאיננה כרונית אנשים אינם מאושפזים לתקופות קצרות ומצבם אינו נתפס כזמני. היו שם כאלה שכבר היו במחלקה יותר משלושים שנה. הרבה מהם ניצולי שואה שמי יודע מה הביא אותם לשם, אבל מעולם לא יצאו משם, ואיש לא דרש אותם. רובם זקנים. והמחלקה היתה ביתם היחיד.
בבוקר היו האחיות צועקות לקום, או השכמה, תלוי מי. ואז למקלחת.
באמצע המחלקה היו כמה חדרי מקלחת קטנים, ללא דלתות. לעיתים היו האחיות מותחות קוליסה של יוטה במרחק מטר וחצי מהחדרים הפתוחים של המקלחות. לעיתים לא.
הזקנים והזקנות ואלה שאינם כל כך זקנים, על פי ההוראות, היו מתפשטים והולכים עירומים לכיוון המקלחת. מהר מהר צעקו האחיות, ופתחו את הברזים.
נשים וגברים ביחד, אלה לצד אלה, בלי בגדים, בכל בוקר, בדרכם למקלחות בממלכת הלא אדם.
האחיות הגישו פיסות סבון, אולי גם מגבות, אני כבר לא זוכרת; עירומים, לא נראים, לא באמת בני אדם.

כשמפשיטים אדם מבוגר ברבים זה לרוב או כדי להשפיל אותו או כענישה או כי הוא איננו נתפס כאדם במלוא מובן המילה. גם כשנניח בשדה התעופה עולה חשד כזה או אחר (בעייתי כשלעצמו) והאדם נלקח הצידה, ונתבע להוריד חלק זה או אחר של לבושו זה קורה בצד, בחדר צדדי, לעולם הוא לא מתבקש להתפשט בפני כולם.

בדרך למוות אנשים נאלצו להתפשט, כי לא היו אדם, כי ממילא תיכף ימותו, כי בושתם לא נראתה כמו גם אנושיותם. בבתי חולים כרוניים, ובמוסדות למפגרים, ובבתי חולים סיעודיים יש שמטלטלים את הקו העדין הזה של כבוד לשמירת פרטיות עירומו של המאושפז, בגלל שהמאושפזים אינם נתפשים כאנושיים באופן מלא.

תחת הכיבוש הישראלי, לפי החוק והנורמה ולא כאירוע יוצא דופן או בגלל חייל כזה אחר יחיד ומיוחד, אלא בחוק השיגרה, ולא בדרך לכיבשן, ולא במחלקה כרונית של תשושי נפש, מתבקשים בחורים להתפשט. עדיין לא להתפשט לגמרי.

איה קניוק

They raise their shirts, then turn around, then hold their breath. Sometimes their mouths tighten, their faces flush with embarrassment. One by one they get out from behind the bars, from the crush of the crowded waiting line in which they have been standing for hours, and place their belongings on a filthy table. At times they cringe at first, having seen what happened to the person ahead of them in line, but then they approach, obey, for one soldier points his gun at them, the other stands there with today's list of 'wanted' men. And then one of the soldiers, every time a different one, send his hands to rummage ahead, one young man after another, one drawn face after another.
At times, coming out while tucking their shirt back in and buckling their belt and zipping their pants back up they swear, unheard.

It is not necessarily the worst amongst the abuses. There are indeed worse ones than this one. It is also true that men don't necessarily feel humiliated when ordered to undress in public.
Humiliation, after all, is in the eye of the beholder. And people do respond in different ways.

Checkpoint Huwara, like all of the checkpoints in the West Bank, is not located upon the 'green line', it does not separate Palestinians from Israelis, but Palestinians from Palestinians, all of whom are – without exception – denied passage unless they answer to this or the other criterion that are always changing at random, and neither fixed nor sensible, as a method.

Israel's official reason for maintaining the checkpoints is security, an argument that even if it were valid, is by no means acceptable or justifiable – for it constitutes undifferentiating collective punishment imposed upon a whole nation, millions of people, a-priori, regardless of their individuality, their deeds, or the personal price they pay.
The security argument becomes nearly incredible when applied to checkpoints located deep in the heart of the Palestinian population, cutting it up and dividing it into small, crowded and isolated enclaves, preventing movement between villages and towns, on roads, anywhere. Checkpoints that in their inherent official cruelty, create a mighty distortion of every bit of normal civilian life, on the way to hospital to receive a transfusion, or to school, or to visit an old mother in the village, or to bury one's dead or to go shopping.

It is difficult to avoid the thought that the humiliation, the harassment that come about when people are denied existing and moving about in the space of their lives – are not the inevitable result of a policy, but rather its purpose.

Throughout history, in most cultures and religions, the ultimate humiliation of a person has been to undress him or her in public. This is true of western civilization, and with it and within in – all three monotheistic faiths.
Shedding the respect for an adult's nudity in public usually stands for the fact that the victim of this procedure is no longer considered human.

In 1984, in the chronic closed ward 6a at Abarbanel psychiatric hospital, people were required to undress. The chronic closed ward – unlike other closed wards – contains people who are hospitalized long-term and whose condition is diagnosed as permanent. There were those patients who had spent over thirty years in this ward. Many of them were Holocaust survivors and who knows how they ended up there, but they would never leave, and no one demanded to have them out. Most of them aged. And this ward was their only home.
In the morning the nurses would yell at them to get up, or wake up, depends who. And then on to the showers.
At the center of the ward were a few small shower stalls, without doors. Sometimes the nurses would place sacking partitions a meter and a half away from the open shower stalls. At other times, they did not.
Those old men and women as well as the not so old, would obey instructions, undress and walk nude over to the showers.
Hurry up, shouted the nurses, and turned on the water.
Women and men together, side by side, undressed, every morning, on their way to the shower in the non-human kingdom.
The nurses handed them bars of soap, maybe towels too, I no longer remember.
Naked, unseen, not really human beings.

When an adult is undressed in public, it is done either to humiliate, or punish him or her, or because he or she are not conceived as fully human. Even when, at an airport, some suspicion or other comes up (a problematic issue in itself), and a person is taken aside and required to take off one or another item of clothing, it happens off in some side room or cubicle. Never is this person required to undress in full sight of everyone present.

On their way to die, people were made to undress for they were no longer human, for they were about to die anyway, for their shame was unseen, like their humanity. In chronic hospital wards, in institutions for the retarded, in nursing homes – some people shake loose this delicate line of respect for the privacy of the patient's nudity, because the patients are not conceived as fully human.

Under Israeli occupation, by law and norm and not as an exceptional incident or because of some specific soldier, but rather as an entirely official routine, not on the way to any ovens, nor in a chronic ward of the demented aged, young men are required to undress. Not yet fully.

Aya Kaniuk          Translated by Tal Haran